הגמרא מרחיבה בדין זה סביב ספק הגמרא בעבר ובישל מיום טוב לשבת ללא עירוב תבשילין. הרב הציג חקירה מרכזית בהבנת האיסור של מעשה שבת. בהמשך, הרב התייחס להבדל בין חילול שבת דאורייתא לדרבנן, ולסיום עסק במחלוקת התנאים באיסור מעשה שבת.

File

 סיכום מאת דוד שמעון גרשוביץ, לא עבר את ביקורת הרב.

מעשה שבת

יסוד האיסור

כחלק מהדיון בעירוב תבשילין הגמרא שואלת מה דינו של אדם שלא עירב עירוב תבשילין ועבר ובישל ביום טוב לשבת. כדי להכריע בשאלה האם קנסו חכמים אדם זה ואסרו לו לאכול את מה שבישל ביום טוב או לא, הגמרא מביאה את הדין של מעשה שבת:

ת"ש המעשר פירותיו בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל. - לא צריכא, דאית ליה פירי אחריני. תא שמע: המטביל כליו בשבת, בשוגג - ישתמש בהן, במזיד - לא ישתמש בהן. - לא צריכא, דאית ליה מאני אחריני. אי נמי אפשר בשאלה. תא שמע: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל. - אסורא דשבת שאני.[1]

אדם שבישל בשבת באיסור, קנסוהו חכמים ואסרו עליו לאכול את מה שבישל. החקירה המרכזית שיש לחקור בעניין הקנס שקנסו חכמים היא האם איסור מעשה שבת הוא איסור גברא או איסור חפצא:

1. איסור גברא – קנס מוחלט שחכמים קנסו על כל מי שעשה מלאכה בשבת שיהיה איסור להנות מהמלאכה.
2. איסור חפצא – קנס שחכמים קנסו דווקא במלאכות שפועלות על גוף הדבר, שאם אדם נהנה מגוף החפץ שנעשתה בו מלאכה, הרי המלאכה מתייחסת לאדם. דוגמא לכך אנו מוצאים במתעסק, שחייב בחלבים ועריות, כיוון שההנאה שיש לאדם מחברת אותו למעשה ויוצרת חיוב, למרות שהמעשה כשלעצמו היה מנותק מהאדם (ולכן מתעסק באופן עקרוני פטור).

נפקא מינות אפשריות בין שני כיוונים אלה אפשר למצוא באחרונים. החיי אדם מסתפק האם יש איסור מעשה שבת רק במלאכות שפועלות בגוף החפץ או שהאיסור שייך בכל המלאכות:

ודוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר, שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיוצא בו. אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג, מותר אפילו לו אפילו בו ביום. ואם במזיד, אסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת מיד. ומכל מקום יש להחמיר בכל איסור תורה כמו מבשל.[2]

אם האיסור של מעשה שבת מבוסס על קנס שיסודו למנוע הנאה מעבירה, הוא שייך בכל המלאכות, אך אם האיסור הוא במובן מסוים חילול שבת, נראה שיש צורך שההנאה תהיה מספיק קשורה לחפץ ומספיק משמעותית, וממילא האיסור יהיה רק במלאכות הפועלות על גוף החפץ. יש להדגיש שספק זה של החיי אדם מתייחס רק לאיסור במעשה שבת בשוגג. מעשה שבת במזיד בוודאי שייך בכל המלאכות. כלומר, מעשה שבת במזיד אסור מצד קנס, והשאלה האם מעשה שבת בשוגג אסור גם כן מצד קנס, או שמא האיסור בשוגג פחות רחב, וקשור לייחוס המלאכה לנהנה.

בדומה לחילוק שמציע החיי אדם, אפשר למצוא חילוק אחר מעט בביאור הלכה. לדבריו, יש להבחין בין מלאכות שתוצאותיהן מיידיות (כגון בישול), בהן יהיה איסור מעשה שבת בשוגג, לבין מלאכות שתוצאותיהן לא מיידיות (כגון זורע), בהן לא יהיה איסור מעשה שבת בשוגג:

ודע דלדעת השו"ע דפסק כר"י דבשוגג מותר ליהנות במו"ש זהו בכל מלאכות דמנכר הקנס שקנסו חז"ל שלא ליהנות בו ביום עד מו"ש אבל בנוטע בשבת וה"ה בזורע דבלא"ה אין יכול ליהנות לאלתר שוגג שוה למזיד דבשניהם צריך לעקור הנטיעה כן איתא בהדיא בגיטין נ"ד ע"ב בדעת ר' יהודה ע"ש.[3]

יסוד החילוק דומה – בהנחה שאיסור מעשה שבת בשוגג איננו מבוסס על קנס שיסודו למנוע הנאה מעבירה, אלא קשור לחילול שבת של הנהנה בכך שהמלאכה מיוחסת אליו, ניתן לייחס לנהנה את המלאכה רק כאשר המלאכה הניבה תוצאות באופן מיידי ולא לאחר זמן.

נראה שאפשר למצוא בסיס לחקירה זו כבר בראשונים. הגמרא בעירובין מתירה באכילה פירות שהוצאו מחוץ לתחום בשבת והוחזרו בו ביום:

אמר רב פפא: פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, אפילו במזיד - לא הפסידו את מקומן... מכלל דתנא קמא סבר: במזיד נמי שרי, שמע מינה.[4]

הרמב"ן מבסס את ההיתר על כך שלא הייתה הנאה מהעבירה, כיוון שהפירות היו כבר ברשותו לפני שיצאו חוץ לתחום:

אבל מי שהיו לו פירות בביתו והוציאן לרה"ר והחזירן לבית למה יאסרו וכי באיסורי שבת באו לידו והלא בביתו היו עמו ואינו נהנה במעשה שבת כלל, אבל ודאי לאכלן ברה"ר כיון שבאיסור שבת באו לידו אסור, זו היא ששנינו (שבת קכ"ב א') מלא מים לבהמתו ישקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור.[5]

לעומת זאת, הריטב"א מסביר שההיתר נובע מכך שהמלאכה לא פעלה על גוף הפירות:

ולפי מה שכתבנו בפרק ר' אליעזר דמילה לדעת הרב ר' יונה ז"ל אפילו בשבת לא מתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה ברשות הרבים או הוצאה והכנסה, שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו שזה נקרא מעשה, והיינו דנקטינן בכל דוכתא מעשה שבת, וטעמא דמסתבר הוא.

נראה שהרמב"ן נוקט כאפשרות הראשונה שהצגנו בהבנת איסור מעשה שבת – קנס על הנאה מעבירה, ואילו הריטב"א נוקט כאפשרות השניה – חילול שבת של הנהנה בייחוס המלאכה אליו.

חילול שבת דרבנן

בסוגייתנו הופיעו שתי דוגמאות של חילול שבת מדרבנן – הפרשת תרומות ומעשרות בשבת והטבלת כלים בשבת. הרמב"ם פוסק בשני מקרים אלה שיש איסור מעשה שבת:

אסור להטביל כלים טמאין בשבת מפני שהוא כמתקן כלי, אבל אדם טמא מותר לטבול מפני שנראה כמיקר, ואין מזין עליו בשבת, המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן, במזיד לא ישתמש בהן עד למוצ"ש.

המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב בשוגג יאכל ממה שתיקן, במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת, ובין כך ובין כך תיקן את הפירות.[6]

אולם, לגבי המבשל מיום טוב לשבת ללא עירוב תבשילין, שגם כן עובר על איסור דרבנן, הרמב"ם פוסק שאין איסור להנות מהתבשיל (בניגוד לראשונים אחרים, כגון הראבי"ה חלק ג - הלכות יום טוב סימן תשנב):

מי שלא הניח עירובי תבשילין ובשל ואפה לאכול בו ביום והותיר או שזימן אורחים ולא באו הרי זה אוכל המותר למחר, ואם הערים הרי זה אסור לאכלו, עבר ואפה ובשל לשבת אין אוסרין עליו.[7]

נציע חמישה הסברים בחילוק בין מפריש תרומות ומעשרות ומטביל כלים בשבת, לבין המבשל מיום טוב לשבת ללא עירוב תבשילין:

1. הסברנו לעיל שאדם שנהנה ממעשה שבת המלאכה מתייחסת אליו. אפשר לומר זאת גם על עישור פירות או על הטבלת כלים, אך בעירוב תבשילין האדם נהנה בשבת, והמלאכה נעשתה ביום טוב, ולכן אי אפשר לקשור את המלאכה לאדם ביום טוב, כאשר הוא נהנה ביום אחר.
2. איסור לבשל מיום טוב לשבת איננו איסור מלאכה – הבישול כשלעצמו מותר, והאיסור הוא רק בכוונת האדם שהבישול יהיה לשבת, ולכן לא גזרו בזה חכמים ולא אסרו את מה שבישל ביום טוב. כך בנשמת אדם:

ואפשר י"ל דהרמב"ם מפרש איסורא דשבת שאני לא כפרש"י, אלא דכוונת הגמ' דבין מטביל וכן המעשר והמבשל שכל זה הוא מלאכה שאסור בשבת ולכן אסור במזיד, מה שאין כן לבשל בי"ט אין איסור כלל אלא שאיסורו אם הוא לשבת, אבל המלאכה גופא אין בו איסור כלל, ולכן אפילו עבר ואפה מותר.[8]

3. הרא"ש מסביר שלא קנסו מיום טוב לשבת, כדי לא לפגוע בכבוד שבת:

איבעיא להו עבר ואפה מאי... ויראה מרב אשי ורב נחמן בר יצחק דקאמרי הא מני חנינא היא ואליבא דב"ש דאינון אמוראי בתראי דחו להך פשיטותא דמיסתבר להו משום כבוד שבת אין לקונסו.[9]

4. איסור יום טוב קל יותר מאיסור שבת, וגזרו חכמים דווקא באיסורי שבת. כך עולה בדברי הרשב"א:

ולכאורה משמע מהתם דהכי נמי בשעבר ואפה אית ליה תבשילין אחרים אסור. אפ"ה נ"ל שהוא מותר לפי שאני אומר שלא עמדו דברים אלו למסקנא שהרי חזרו והקשו שם מהמבשל בשבת ופריקו איסורא נינהו ובהנהו הוא דאסרי' במזיד דידהו. אבל במזיד דיו"ט כלל וכלל לא מעיקרא הוא דמהדרי לפרוקינהו כדי שלא תחלוק בין שבת ליו"ט. אבל בסוף דלא קיימא ליה פריק פירוקא אחרינא דסגי לכולהו כנ"ל ישובן של דברים.[10]

5. הביאור הלכה טוען שחכמים לא גזרו כאשר אין לאדם ברירה. אם לא הכין אוכל לשבת בערב יום טוב ולא עשה עירוב תבשילין, אין לאדם דרך אחרת להשיג אוכל לשבת ללא הכנת אוכל מיום טוב לשבת. לעומת זאת, אדם המטביל כלים בשבת, ההנחה היא שיש לו כלים אחרים בהם הוא יכול להשתמש, ולכן גזרו חכמים:

אמנם לענ"ד לא ברירא דין זה דתלוי בפלוגתא דרבותא דלדעת הרמב"ם שפסק בפכ"ג מהלכות שבת דבין מעשר בשבת ובין מעשר ביום טוב בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וא"כ לדידיה ע"כ צריכין לתירוצא קמא דמיירי דאית ליה פירי אחריני ולהכי לא מקילינן במזיד וכאן שכתב הרמב"ם ג"כ להתיר במזיד ע"כ מיירי דאין לו תבשילין אחרים על שבת.[11]

מחלוקת התנאים במעשה שבת

נחלקו האמוראים בהיקף האיסור של מעשה שבת:

דתניא: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי ר"מ: ר' יהודה אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית; רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.[12]

ר' מאיר

לדעת ר' מאיר אם הבישול נעשה בשוגג מותר לאכול את התבשיל. ברור שלדעת ר' מאיר אין איסור בחפצא במעשה שבת, אלא רק איסור בגברא, כאשר בישל במזיד. כמו כן, יש להניח בר' מאיר שלא גוזרים שוגג אטו מזיד.

התרומה והסמ"ק מצמצמים את שיטת ר' מאיר רק לדברים מסוימים – רק אם היה אפשר להסתדר גם ללא המלאכה, הדבר איננו אסור:

תחלת דבר ישראל שבשל בשבת בשוגג יאכל הוא בעצמו ואפי' באותו שבת כדתנן בסתם משנה במס' תרומות (פ"ב מ"ג). המבשל בשבת בשוגג יאכל וכן מורי רב לתלמידיה. ודוקא מבשל דחזי לכוס מקודם. אבל שוחט בשוגג אסור ליהנות באותו שבת. וכן אם עשה ישראל מלאכה בשבת בשוגג בדבר שאין אכילה כמו הדליק הנר או עשה כבש אסור ליהנות בו באותו שבת דדמי לשוחט דאסור משום דמקודם לא היה ראוי כלל.[13]

כך יש לחלק בין בישול לבין שחיטה – ניתן להסתדר ללא בישול, ולאכול חי, אך לא ניתן לאכול בהמה ללא שחיטה. כלומר, ר' מאיר מסכים שיש איסור חפצא במעשה שבת, אך רף ההנאה שר' מאיר דורש כדי לחבר את המלאכה לאדם הנהנה גבוה יותר מאשר בשיטות אחרות – רק הנאה כמו שחיטה מספיקה, אך הנאה כמו הנאה מבישול לא מספיקה, כיוון שניתן לאכול בלי בישול ולא ניתן לאכול בלי שחיטה.

ר' יהודה

לדעת ר' יהודה גם אם הבישול נעשה בשוגג אסור לאכול את התבשיל בשבת, אך במוצאי שבת התבשיל הותר. אם בישל במזיד אסור לאכול אפילו במוצאי שבת. יש לשאול בשיטת ר' יהודה ממתי הותרה ההנאה מהבישול במוצאי שבת – האם מיד, או רק 'בכדי שיעשו'. הבה"ג טוען שיש להמתין 'בכדי שיעשו':

ומאן דמבשל בשבת או דמלקיט פירי, אי בשוגג עבד, לאורתא שרי ליה למיכל מיניה כי נטר בכדי שיעשו, ואי במזיד עבד, אסיר ליה למיכל מינייהו לעולם, דתניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית, רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים אלא לגוים.[14]

לעומת זאת, הרא"ש מבין שההיתר במוצאי שבת הוא מיידי, ואין צורך לחכות 'בכדי שיעשו':

ולהאי טעמא נמי גבי מבשל בשבת אין צריך להמתין בכדי שיעשו דלא גזור להמתין בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי עובד כוכבים דחיישינן באיסור אמירה לעובד כוכבים שהוא קל שמא יאמר לעובד כוכבים ביום טוב או בשבת להביאו למהר אכילתו בלילה. וכן ההוא דפרק קמא דשבת (דף יח ב) לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. אבל בדבר הנעשה בשבת ע"י ישראל לא שייך למיגזר ומותר למוצאי שבת מיד.[15]

נראה שיסוד המחלוקת קשור לנקודה שהעלנו כבר לעיל – אם איסור מעשה שבת הוא איסור ליהנות מעבירה, אסור ליהנות מעבירה גם במוצאי שבת. אולם, אם איסור מעשה שבת הוא איסור חילול שבת, בכך שההנאה מצרפת את המעשה לאדם הנהנה, במוצאי שבת אין איסור חילול שבת.

ר' יוחנן הסנדלר

לדעת ר' יוחנן הסנדלר, המבשל בשוגג נאסר למבשל עולמית, אך לאחרים מותר במוצאי שבת, ואילו אם בישל במזיד, התבשיל נאסר על כולם עולמית. נחלקו האמוראים האם האיסור של מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן:

פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: מעשה שבת דאורייתא, וחד אמר: דרבנן. מאן דאמר דאורייתא, כדאמרן; מאן דאמר דרבנן, אמר קרא: קדש היא, היא קודש ואין מעשיה קודש.

בעל המאור מבין שנחלקו האמוראים בשיטת ר' יוחנן הסנדלר, ולכן הוא פוסק להלכה כשיטתו. זאת בניגוד לרי"ף הפוסק כר' יהודה.