שבתי צבי, משיח שקר (1666)

תרגום: תני בדנרש. עריכה: אורי שטרן.

***

לאחר הטרגדיה של פרעות חמלניצקי, חווה העולם היהודי טלטלה נוספת. בעין הסערה עמד משיח שקר, שבתי צבי. שבתי הצליח לשכנע אלפים שהוא מלך המשיח, ושבכוחו להביא את הגאולה. אין ספק שהאווירה המחרידה בעקבות פרעות חמלניצקי יצרה תקוות וציפיות גדולות לגאולה ולישועה.

 

תנועת השבתאות

שבתי צבי נולד בשנת 1626 באיזמיר, טורקיה. שבתי היה מיסטיקן, ובעל בקיאות בזוהר ובכתבים קבליים אחרים. הוא טען שביכולתו לחולל ניסים ולתקשר עם אלוקים. הוא הכריז על עצמו כמשיח שנשלח על ידי הקב"ה לגאול את עם ישראל.

אל שבתי הצטרפו בתחילה רעייתו שרה, ששרדה את פרעות חמלניצקי, ונתן העזתי, שהציג את עצמו כנביא. שבתי ושותפיו שיכנעו יהודים רבים ברחבי העולם, ובהם חכמים גדולים, שהוא אכן המשיח. סיפורים על ניסים־לכאורה שעשה נפוצו בקהילות.

שבתי נהג לקיים טקסי טהרה משונים, אותם כינה "תיקונים". בהובלתו, קיימו חסידיו מנהגים פרובוקטיביים, ואף המציאו ברכה חדשה: "ברוך אתה ה'... מתיר איסורים".

השלטון הטורקי הוטרד מהתנועה המשיחית. שבתי נכלא, ונאלץ לבחור בין מוות ובין התאסלמות. שבתי בחר להמיר את דתו. החלטה זו שברה את רוח חסידיו, ורובם התפכחו מהאמונה בו ובתורותיו.

 

השוואה לבר כוכבא

לאורך ההיסטוריה היהודית, מספר דמויות כריזמטיות עוררו תקוות שבכוחן להביא את הגאולה, ולשים קץ לסבל של עם ישראל. דוגמה לכך הייתה אמונתו של רבי עקיבא שבר כוכבא (שמעון בן כוזיבא) הוא המשיח, כפי שמתאר הרמב"ם:

רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו.[1]

הרמב"ם אינו מבקר את חכמי תקופת בר כוכבא. הוא נותן לגיטימציה לאמונתם, ואף מסיק מכך על המשיח העתיד לבוא:

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו – אין הדבר כך.

האם אמונתם של אלפי יהודים ותלמידי חכמים בשבתי צבי הייתה לגיטימית באותו אופן?

רבי יעקב עמדין עוסק בנושא,[2] ומחלק בין בר כוכבא לשבתי צבי: כוונותיו של בר כוכבא היו טובות, והוא לא סתר את התורה והלכותיה. לעומתו, שבתי צבי וחסידיו הושחתו על ידי חטאים והוליכו את העם שולל.

 

האמונה בביאת המשיח

האם עצם האמונה בביאת המשיח – היא אמונה שאין עליה עוררין?[3]

הרמב"ם ערך רשימה של שלושה עשר עיקרי אמונה.[4] הרשימה סוכמה במגוון צורות מוכרות, כגון הפרוזה הקצרה של "אני מאמין" והשיר המפורסם "יגדל". הרמב"ם קבע שכל מי שאינו מאמין בכל העיקרים – הוא כופר, ואין לו חלק בעולם הבא.

כך כותב הרמב"ם בנוגע לעיקר השנים עשר:

והיסוד השנים עשר ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא ואין לומר שנתאחר, אם יתמהמה חכה לו (חבקוק ב, ג).

לעומת זאת, בגמרא מובאת דעתו המנוגדת של רבי הילל:

אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה.[5]

הרב מנחם מנדל כשר,[6] בחיבורו "התקופה הגדולה", מקבץ עשרה הסברים לדברי רבי הילל. בין היתר מובאת דעות רש"י והמהר"ל, על פיהן רבי הילל סבור שבעתיד הקב"ה יגאל את עמו מבלי להשתמש בשליח.

דעה דומה מוזכרת בהגדה של פסח, על רקע הכרזתו של הקב"ה לפני יציאת מצרים:

ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'.[7]

ההגדה מסבירה את הפסוק כך:

"ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" – אני ולא מלאך.

"והכיתי כל בכור בארץ מצרים" – אני ולא שרף.

"ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" – אני ולא השליח.

"אני ה'" – אני הוא, ולא אחר.

יש המסבירים שזו הסיבה ששמו של משה רבנו מופיע בהגדה פעם אחת בלבד.

אחרים, כמו הרמ"ה,[8] סבורים שרבי הילל טוען שלא תהיה גאולה בעתיד. לאור דברי הרמב"ם, עמדה זו היא לכאורה כפירה. הרדב"ז[9] מסכים עם הרמ"ה, אך טוען:

והרי הלל היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת שאמר אין להם משיח לישראל... ומפני זה הטעות לא חשבוהו כופר ח"ו. דאם לא כן, איך היו אומרים שמועה משמו?

והטעם מבואר כיון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת ואם כן אנוס הוא ופטור.[10]

רבי יוסף אלבו[11] מעלה טענה דומה לרדב"ז – מדוע מוזכר רבי הילל בגמרא אם הוא כופר? לאור זאת הוא מגיע למסקנה שהאמונה במשיח אינה עיקרון יסוד מהותי ביהדות.

פרופסור אבי רביצקי חיבר ספר שעוסק בתגובות הדתיות השונות לציונות. הוא דן בספרו באידיאולוגיה של הרב צבי יהודה קוק ותלמידיו, ומסביר שהיא ניזונה מאנרגיה משיחית. עם זאת, הוא טוען כי תפיסת עולמם הינה:

"משיחיות" ללא משיח, תהליך של גאולה המתרחש מבלי נוכחותה החיה של דמות אנושית גואלת. בחוגים אלה, להבדיל מחוגיהם של חסידי לובאוויטש בני־זמננו (ראה להלן), המתח הדתי הישיר אינו מתרכז בציפייה דוחקת להופעתו הקרובה של המשיח האישי. כאן, למרות הדבקות העקרונית באמונה המסורתית, תשומת הלב מתרכזת רובה ככולה בתחום ההיסטורי הכללי, הקיבוצי, בחישוף אותותיה וטביעת ידה של ההשגחה העליונה בתוך ההתרחשות הלאומית האקטואלית.[12]

הסבר זה לעמדת הרב צבי יהודה קוק עומד בניגוד לדעתו של הגרי"ד סולובייצ'יק. על פי הגרי"ד, המשיח הוא בן אדם ממש; שליח אנושי שנשלח על ידי הקב"ה לגאול את עמו. הגרי"ד מבין שלדעת רבי הילל הגאולה העתידה תבוצע על ידי ה' ישירות –  ודוחה את דבריו. הוא קובע לאור דברי הרמב"ם בהלכות מלכים:

הדיוקן האישי של מלך המשיח מהווה נקודת המוקד של העיקר המשיחי. הגאולה תבוא על ידי גואל בדמות בשר ודם, על כל סימניו המובהקים, אשר יופיע כשליח הא–ל, כשיעלה רצון מאתו. בן אדם, חרף היותו יצור סופי, מוגבל ומותנה, שהיום הוא כאן ומחר בקבר, יכול להתרומם לדרגת שליחות א–להית.[13]

 

תשובה וגאולה

הגמרא מביאה מחלוקת האם הגאולה העתידית של עם ישראל תלויה בתשובה.[14] הרמב"ם בהלכות תשובה פוסק כשיטת רבי אליעזר ש"אין ישראל נגאלין אלא בתשובה".[15] כלל זה, מקשה הרב סולובייצ'יק, אינו עומד בקנה אחד עם האמונה בביאת המשיח:[16]

אבל אם פוסקים, כפי שפסק הרמב"ם, כרבי אליעזר, כי ביאת המשיח תלויה בתשובה ואם לא עשו תשובה אין נגאלים, איך אפשר לומר "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ואף־על־פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא", והרי אפשר שיתמהמה עד־אין־סוף מחוסר תשובה של ישראל, ומה טעם לחכות לו בכל יום?

הרב סולובייצ'יק מציע תשובה יפהפייה. הוא פותח בציטוט המשך דברי הרמב"ם בהלכות תשובה:

וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין.

על פי זה, טוען הגרי"ד, המשמעות העמוקה של האמונה בביאת המשיח –  היא האמונה שכנסת ישראל תחזור בתשובה:

יוצא, איפוא, כי אמונתנו בביאת־המשיח תלויה באמונתנו בכנסת־ישראל. אמונה זו אומרת כי עד כמה שכנסת־ישראל לא תרחיק, עד כמה שלא תתבולל ותתנכר ליהדות – סופה לחזור! אם מתרשלים אנו באמונה זו – הרי מתערערת כל אמונתנו בביאת־המשיח!