פסחים | דף קיב | היתלה באילן גדול

הגמרא בדף קיב ע"א מספרת על רבי שמעון בר יוחאי, שדרש מרבי עקיבא ללמדו תורה. בתגובה העניק לו רבי עקיבא כמה עצות, וביניהן העצה "אם בקשת ליחנק, היתלה באילן גדול".

הרשב"ם על אתר מפרש:

"היתלה באילן – למוד בפני רב ואמור שמועותיו משמו".

על פי פירוש זה עצתו של רבי עקיבא מובנת: אדם הרוצה שדבריו יתקבלו, כדאי לו להקפיד ששמועותיו יהיו מהימנות ומבוססות על אדני המסורת. אולם מדברי רש"י עולה הבנה שונה:

"אם בקשת ליחנק – לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך, היתלה באילן גדול – אמור בשם אדם גדול".

מדבריו של רש"י אפשר להבין שהשמועות הנאמרות בשם הרב אכן אינן שלו, אלא שכדי שהדברים יתקבלו על לב השומעים – התלמיד משקר ואומר אותם בשם רבו.

הבנה זו מפתיעה למדי – כיצד הותר לאדם לשקר בדבר הלכה?

ואכן, רבים נמנעו מלפרש כפירוש רש"י, והעדיפו לפרש בדומה לרשב"ם, והגדיל לעשות הרב ראובן מרגליות (בפירושו לספר חסידים סימן תתקעז הערה ב), שפירש באופן הפוך והסביר שרבי עקיבא הזהיר את רבי שמעון בר יוחאי שלא יתלה את דבריו באדם גדול, משום שהעושה כן סופו להיחנק (מעין ה'עצות' שהציעו חז"ל במסכת בבא מציעא כט ע"ב לאדם הרוצה לאבד ממונו, כשברור שכוונתם להזהיר מעשיית הדברים הללו).

עם זאת, ההיתר לשקר עולה מדברי הגמרא במקומות נוספים. לא נפרט במסגרת זו את כל המקורות, אך נזכיר את הסיפור על רב פפא (ברכות מג ע"ב), שלאחר שנשאל על מעשה מסוים שעשה טען שזוהי דעת בית הלל, והגמרא קובעת שאין זו דעת בית הלל אלא שרב פפא עשה זאת "לאשתמוטי נפשיה".

[במקומות נוספים מתייחסת הגמרא לחשש בעקבות היתר זה – החשש שמא תלמיד חכם המעיד על הלכה מסוימת משקר, ועל כן איננו יכולים להאמין לו. הגמרא מציעה דרכים לוודא שאכן מדובר בשמועה מהימנה, כגון "כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו", כלומר החכם נאמן רק אם העיד על שמועתו קודם הופעת המקרה הנידון, אך אם הדיון התעורר קודם לכן – יש לחשוש שמא הוא משקר.]

בשל כך אכן קיבלו חלק מן הפוסקים את ההיתר לשקר לצורך שכנוע בפסיקת ההלכה, אך הגבילו זאת וקבעו שהדבר מותר דווקא כאשר האדם יודע את הדברים בוודאות, כגון שהוא עצמו חכם הראוי להורות, אלא שהשומעים לא יקבלו את דבריו, ולכן מותר לו לשנות מן האמת לצורך האמת.

הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ב חושן משפט סימן ג) הרחיב בעניין זה במהלך דיון במקרה מעשי שהגיע לידיו: בשבתו כדיין בבית הדין בקהיר נחלקו עליו חבריו, ואף שהוא ידע שהדין עימו – היה עליו לקבל את דעתם, משום שהם היו שניים והוא יחיד. בעקבות זאת הסתפק הרב עובדיה אם מותר לו לומר שאינו יודע את הדין, ומכיון שבמקרה כזה יש להוסיף עוד דיינים, יתכן שהם יפסקו כמותו. הרב עובדיה דן בכך בהרחבה, ולבסוף הוא מספר שבמקרה הנ"ל הוא נמנע מלומר "איני יודע", משום ש"באתרא הדין, שאינה עיר של חכמים ושל סופרים, גם אם יוסיפו ב' דיינים במקומי קרוב לודאי שיפסקו כדבריהם". כאן אנו למדים על בעיה נוספת שיש לתת עליה את הדעת ביחס לשימוש בשקר לצורך השגת מטרות ראויות: לעיתים אנו נוטים לחשוב שמעשינו ישיגו את המטרה שאנו מקווים לה, אך יתכן שלבסוף המטרה לא תושג, ונמצא שהשקר היה לחינם.

מדבריו של רבי עקיבא בסוגייתנו אפשר ללמוד סייג נוסף. יחד עם ההיתר לשקר הזהיר רבי עקיבא את רבי שמעון: "כשאתה מלמד את בנך, למדהו בספר מוגה". הסיבה לאזהרה זו היא ש"שבשתא, כיון דעל – על": לאחר שהשיבוש יתקבע בלב הילד יהיה קשה לשרשו. אפשר שזוהי אזהרה הנוגעת גם להיתר להשתמש בשקר למטרות חיוביות: גם אם לאחר מחשבה מרובה הגיע החכם למסקנה שראוי להשתמש בשקר, עליו להיזהר מן ההשפעות השליליות שעלולות להיות למעשיו: חשש אחד הוא שמא אמינותה של המסורת ההלכתית תיפגע והיא תיראה כספר שאינו מוגה, וחשש נוסף – שמא תלמידיו יראו את התנהלותו ויאמצו נורמות פסולות ביחס לשקר, ו"שבשתא, כיון דעל – על".