ברכת העבודה
המאמר נכתב על ידי דב גולדשטיין (מחזור ו') ופורסם בעלון שבות מס' 87
במספר קהילות בישראל נהוג, ששליח הצבור משנה את ברכת העבודה בתפילה שיש בה נשיאת כפים. (ביו"ט, ר"ה ויוה"כ). הש"ץ מתחיל ב"ותערב לפניך עתירתינו", וחותם "שאותך לבדך ביראה נעבוד" במקום החתימה הקבועה בימות החול "המחזיר שכינתו לציון". במאמר זה נברר את השתלשלות נוסח הברכה, ואת ההשלכות ההלכתיות שלה.
בזמן שבית המקדש היה קיים היתה ברבת העבודה בנוסח "שאותך לבדך ביראה נעבוד". מקורות רבים מעידים על כך, וביניהם ה"ילקוט שמעוני" על שמואל[1] המביא את תפילת חנה: "...אל תרבו תדברו גבוהה - שאותך לבדך ביראה נעבוד". כך בירושלמי בסוטה[2]: "על העבודה - שאותך לבדך ביראה נעבוד". ובמקום אחר[3]: "על העבודה - שאותך נירא ונעבוד". בידינו ספר פיוטים מתקופת התלמוד, וגם שם[4] הברכה היא "שאותך...". הפיטן היה בא"י, ומבאן שזהו הנוסח שנהג בתקופתו.
בראשונים מובאת הברכה בבר בנוסחה החדש, ובמטבע שנטבעה: "המחזיר שכינתו לציון". כך מביא רס"ג בסידורו, הרמב"ם ואחרים. ברש"י, לעומת זאת, אנו מוצאים את הנוסח הישן, ביחס לברכות שברכו בבית המקדש. על הגמרא במסכת ברכות העוסקת בברכות אלו, שביניהן ברכת העבודה, מפרש רש"י[5]: "ועבודה - בשביל העבודה שעשו היו מברכין אחריה, רצה ה' אלקינו עבודת עמך ישראל ואשי ישראל ותפלתם תקבל ברצון ברוך המקבל עבודת עמר ישראל ברצון. אי נמי: שאומר לבדך ביראה נעבוד". כן מפרש רש"י גם במסכת יומא[6]. המאירי מעיד על הגמרא במסכת יומא שם: "ברכת עבודה ר"ל שתהא עבודתו רצויה ושיתן לנו לב טהור לעבדו בלב שלם, וחותם בה ובוחר בעבודת עמו ישראל" (בחבור התשובה כותב המאירי: "הרוצה בעבודת עמו ישראל").
העולה ממקורות אלו הוא, שהמנהג בזמן שביהמ"ק היה קיים היה לברר "שאותר לבדך ביראה נעבוד", או נוסח דומה לזה. בעקבות החרבן שינו חז"ל את הברכה וטבעו את המטבע "המחזיר שכינתו לציון", כיון שבית המקדש חרב, וצריך לבקש שתחזור שכינה למקומה.
כשאנחנו באים לבחון את המנהגים כיום, עלינו להתיחס לשלשה מנהגי תפילה עיקריים: 1. נוסח אשכנז. 2. נוסח ספרד. 3. נוסה ארץ ישראל.
בנוסח אשכנז משנים את הברכה במוסף של יו"ט, ומברכים את הברכה הקדומה: שאותך לבדך ביראה נעבוד. כיון שבבית המקדש נאמדה ברכה זו בסמור לנשיאת כפים, והיות והמנהג הוא לישא כפים רק במוסף של יו"ט,[7] היה מקום לשנות אז את הברכה ולהחזיר עטרה לישנה כזכר למקדש. ד. גולדשמיט ז"ל מציין במחזורו[8], שהברכה שהיתה נהוגה בקהילות צרפת בתפילות ימים נוראים היתה "שאותך..", בעוד שבאשכנז נוהגים כן בשעת נשיאת כפים בלבד. הוא מוסיף שבדרך כלל מנהג אשכנז לגבי פיוטים וכמה עניני נוסח, מקורו במנהג הקדום בארץ ישראל, וקרובים לו מנהגי בני רומא ורומניה. מאידך מקור מנהגי ספרד ותימן הוא המנהג הבבלי הקדום.
ואכן מנהג ספרד הוא לומר תמיד "המחזיר שכינתו לציון", ולא לשנות החתימה בשעת נשיאת כפים. כך למשל נמצא בסידור "אור ישרים", ובספר "כתר שם טוב", וכך בכל סידורי ספרד.
נעבור עתה לדיון במצב הקיים בארץ ישראל. בא"י נשמר המנהג הקדום לשאת כפים בכל יום בשחרית (ובתענית גם במנחה). כיון שנושאים כפים בכל יום אין כלל מקום לשינוי הנוסח ותמיד צריך להשאר הנוסח "המחזיר שכינתו לציון". זאת הן לגבי הספרדים והן לגבי האשכנזים. גם כשמדובר ביהודים שעלו לארץ מקהילות אשכנז, אבל קבלו עליהם את המנהג הרווח ברב חלקי הארץ לישא כפים בכל יום. אע"פ שבחו"ל היו נוהגים לחתום "שאותך לבדר ביראה נעבד" הרי בארץ ישראל אין לזה כלל מקום, שהרי מה נשתנה יום-טוב משאר ימי החול שאף בהם יש נשיאת כפים? אפשר להשאיר את התוספת "ותערב לפניך עתירתינו", אך החתימה צריכה להיות החתימה הרגילה. זהו מנהג הגר"א אפילו בחו"ל וטעמו כדי לא לשנות ממטבע הברכה בכל השנה[9].
מעניין, שגם בסידור האר"י[10] ע"פ הכרעת האדמו"ר בעל התניא, מובא שהאדמו"ר הנהיג לחתום כן ("המחזיר"), "כי מה יעשו במקומות שעולים לדוכן בכל יום, האם מעולם לא יחתמו המחזיר שכינתו לציון... גם לא לכל הדברים הוקשה נשיאת כפים לעבודה".
בעקבות הגר"א פוסק בעל פאת השלחן:[11] לכל העדות לשאת כפים בכל יום, בימות החול ובחגים. ושם כתב[12]: "אין לשנות הברכה דסיום העבודה שהכהנים נושאים כפיהם ביו"ט ור"ה ויוה"כ, שאומרים האשכנזים ותערב, והש"ץ מסיים שאותך לבדך ביראה נעבוד. אלא אומרים הברכה דעבודה כמו כל השנה המחזיר שכינתו לציון, כי אסור לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכות, וכן המנהג בארץ ישראל".
"ובבית ישראל" שם שואל כיצד אפשר לשנות ממטבע ברבה מיו"ט לשאר ימים, וטוען שגם בחו"ל אין לשנות. "וכן בסידור קדמון של ר' הירץ ז"ל כתוב: כיון שעשו ישראל המשכן וירדה שכינה פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י המחזיר שכינתו לציון. והוא ממדרש, כלומר גם מתחילה היה נוסח זה, וכן הסכימו גדולי רבני ירושלים האשכנזים שלא לשנות הברכה".
ובספר ארץ ישראל להרב טיקוצ'ינצקי פוסק שיש לומר ותערב, ולסיים המחזיר שכינתו לציון.
לסיכום, מכל הדברים עולה שבאותם מקומות הנוהגים לישא כפים בכל יום בארץ ישראל, אין בשום אופן לשנות הברכה ולברך שאותך לבדך ביראה נעבוד, ויש לדון גם לגבי שאר הקהילות אבל כיון שהם נהגו "הנח להם לישראל".
ומי יתן ויבנה במהרה בית מקדשנו, ותשוב הברכה להיות כבראשונה "שאותך לבדך ביראה נעבוד", כאשר יהיו הכהנים עומדים על דוכנם.
[1] ילקוט שמעוני על ספר שמואל רמז פ.
[2] ירושלמי סוטה פרק ז הלכה ו.
[3] ירושלמי יומא פרק ז הלכה א (בסופה).
[4] פיוטי יניי.
[5] ברכות י"א.
[6] יומא מ"ח.
[7] מעיקר הדין היתה צריכה ברכת כהנים להלוות אל גל עמידה שבקול. חז"ל צמצמו אותה לשחרית בלבד ואילו במנחה בטלוה בגלל חשש שכרות. תענית יוצאת מן הכלל ובה התירן לברך. בא"י נאמרה ד' פעמים ואלו בבבל ובכל התפוצות שלש פעמים. המנהג לשאת כפים בכל יום נשתמר בארצות המזרח בתימן ובארץ ישראל. בחו"ל הוא צומצם מסיבות שונות כבר בתקופה מוקדמת. בספרד צמצמו את נשיאת כפים רק לשבתות ולימים טובים, ובשאר ארצות ליו"ט בלבד, ואף זאת רק למוסף (באשכנז). כשר' יעקב ממולין התיר לברך בשחרית היה זה יוצא מן הכלל, ויותר לא הרחיבו אלא בימי השבתאות. אזי נאמרה הברכה בכל שבת ומנהג זה נשתמר עד ימינו בביהכ"נ הפורטוגזי (ע"פ אלבוגן / התפלה בישראל).
[8] מחזור לימים נוראים עמ' 272.
[9] מעשה רב בתור סידור הגר"א.
[10] סידור תורה אור נוסח האר"י, ע"פ הכרעות בעל התניא.
[11] פאת השלחן פרק כ"ב.
[12] הלכה י"ז.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)