שמחה בראש השנה

שאלת השמחה בראש השנה היא עתיקת יומין. בניגוד לרגלים בהם נאמר במפורש שיש מצוות שמחה, אין אזכור כזה ביחס לראש השנה. מצד שני, גם בפסח אין ציווי ישיר של שמחה, אך אנו כוללים חג זה עם שאר הרגלים, ואם כך – אולי יש לכלול גם את ראש השנה עם שאר המועדים ולשמוח בו?

ביטוי קדום לשאלה זו, נראה שניתן למצוא במחלוקת התנאים במסכת מועד קטן (פרק ג משנה ו):

"רבי אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עצרת כרגלים ראש השנה ויום הכפורים כשבת:"

בדברים אלה נתמקד בדיון סביב ראש השנה. לדעת רבן גמליאל, ר"ה הוא כאחד הרגלים ולכן הוא מפסיק את ה"שבעה". לעומת זאת, לדעת חכמים, ראש השנה הוא כשבת ואינו מפסיק את ה"שבעה".

לכאורה נחלקו רבן גמליאל וחכמים בשאלתנו – שהרי בהנחה שמצוות שמחת החג היא המפסיקה את האבלות (כפי שמשתמע במסכת מועד קטן דף י"ד), אזי לדעת רבן גמליאל יש מצווה כזו. לעומת זאת, מסתבר שלפי חכמים אין שמחה נוהגת בראש השנה.

להלכה, פוסק השלחן ערוך[1] כדעת רבן גמליאל:

"ראש השנה ויום הכפורים חשובים כרגלים לבטל האבלות."

אם כך, נדמה ששאלה זו הגיעה לפתרונה, ויש מצוות שמחה בראש השנה.

 

אמנם, קביעה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. הגמרא במסכת ראש השנה (דף ל"ב ע"ב) אומרת:

"אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? - אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו - וישראל אומרים שירה?"

אמנם, לא הכרחי לקבוע שיש זיקה הדוקה בין אמירת ההלל לבין מצוות שמחה, אך נראה שהרמב"ם, לפחות, יוצר זיקה כזו[2]:

"...אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה"

כלומר, מפאת החיסרון שבשמחה אין אומרים הלל. אמנם, יש שדייקו בדברי הרמב"ם שאין בימים אלה "שמחה יתירה", אך שמחה, יש.

דיוננו ממשיך במחלוקת הגאונים המובאת ברא"ש למסכת ראש השנה (פרק ד' סימן י"ד) לגבי השאלה אם בברכת קדושת היום של ראש השנה יש לומר: "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון". לכאורה, שאלה זו תלויה בדיון אותו ראינו עד כה, אך בניגוד להכרעה ביחס לאבלות, כאן אנו פוסקים להלכה:

"אינו אומר: מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון[3]"

מדוע יש שוני בין שתי ההלכות? האם אין הכרעה ברורה בדבר אופי ימים אלה?

מו"ר הרא"ל זצ"ל ביאר שיש הבדל בין שתי הלכות של שמחה:

"מצד אחד, היא מצווה המתחייבת מפאת המועד ומתקיימת במסגרתו, בדומה לנטילת לולב ולאכילת מצה. מאידך היא אינה רק פעולה בודדת המתבצעת בתחומי המועד, אלא פעילות המתרחשת בו והמיועדת להטביע עליו חותם, לנסוך בו תכנים, ולהעמיק את ציביונו כיום טוב"[4]

בהמשך דבריו, הרא"ל מסביר שבראש השנה קיים הצד השני של הענקת צביון ליום, אך לא "מצוות השמחה" כמעשה מצווה הנוהג בחג. אם כך, ניתן להסביר שאת האבלות דוחה "צביון החג" אך הביטוי "מועדים לשמחה" אנו אומרים דווקא במועדים בהם יש "מצוות שמחה"[5].

בשורות הבאות, אנסה להעיז ולהציע דרך שונה בתכלית. ערוך השלחן[6] מתבסס על מדרש ההלכה המופיע בספרא בהקשר לשמיני עצרת, וכותב כך:

"...ודרשינן בספרא ובספרי קדשיהו במאכל ומשתה וכסות נקייה ור"ה אקרי חג ככל המועדים דכתיב [תהלים פא, ד] בכסה ליום חגינו ואמרינן איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה..."

כלומר, ראש השנה הוא "מקרא קדש" כשאר המועדים. קדושתו מחייבת אותנו לציינו באופן מיוחד. כיוון שכך יש לנהוג בראש השנה ניהוגי כבוד: בלבוש, במאכל וכדומה. כלומר, סעודות החג בראש השנה אינן נובעות, לתפיסה זו, מצוות שמחת הרגל, אלא מהיותו "מקרא קודש". על כן, נדמה לי שניתן להציע שאין בכלל מצוות שמחה בראש השנה. ראש השנה כיום דין הוא יום של כובד ראש, ולא ברור ששייך בו מצב נפשי של שמחה וטוב לבב. זאת, כדברי הגמרא שהבאתי לעיל ביחס להלל. הבנה זו מתיישבת עם הפסוקים שלא נרמז בהם שיש מצוות שמחה בראש השנה, וכן עם ההבנה ששמחת הרגל קשורה במצוות העליה לרגל (כפי שניתן ללמוד מכך שמצוות השמחה מתבטאת בראש ובראשונה בהקרבה ובאכילה של "שלמי שמחה").

אמנם, להבנה זו, יש צורך להסביר את ההלכה לפיה ראש השנה מפסיק אבלות. חברי, הרב ברוך ויינטרוב, הציע שייתכן שניתן להסביר הלכה זו לאור חידושו של הרב סולובייצ'יק בשיעורים לזכר אבא מארי[7]. הגרי"ד מחדש שבניגוד להנחתינו הפשוטה לעיל, ששמחת הרגל היא הדוחה את האבלות, יש לומר שהמצב התודעתי העומד בבסיסה של שמחת הרגל היא זו שדוחה את האבלות:

"השמחה היא רק ביטוי רגשי לתודעת האדם הנמצא לפני ה' ונוכחות זו היא המפקיעה אבלות לגמרי"

כלומר, התודעה של עמידה בפני ה' היא זו שיוצרת את השמחה והיא גם זו שמבטלת את האבלות. להבנה זו, ניתן לומר, שאמנם בר"ה איננו עולים לרגל ועומדים בפני ה' במקום קדשו, בבית המקדש, אך כולנו עוברים לפניו "כבני מרון". ביום הדין, כל אחד מאיתנו לחוד, וכולנו יחד ניצבים בפני ה'. מצב זה של עמידה בפני ה' הוא המפסיק את האבלות, גם בראש השנה[8].