קביעת יום טוב ואמירת הלל ביום העצמאות
המאמר פורסם בעלון שבות מס' 5, ד' אייר תש"ל
בבואנו לדון על יום העצמאות וכ"ח אייר מבחינת ההלכה, עלינו להתעכב על שתי נקודות עקריות: עצם קביעת היום כיום טוב, ואמירת הלל בימים אלו.
בענין עשיית יום טוב ביום שנעשה בו נס השאלה היא: כיון שקימא לן "בטלה מגילת תענית", אין להוסיף ימים טובים, כדברי הגמרא במסכת ראש השנ הדף י"ח ע"ב: "ואי סלקא דעתיך בטלה מגילת תענית – קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין?!" ומשמע שאם בטלה מגילת תענית אין להוסיף ימים טובים.
מכל מקום להלכה נוקטים החיי-אדם (כלל קנ"ה), החתם סופר (או"ח קס"ג וקצ"א, יו"ד רל"ג) ועוד אחרונים – לא כפרי חדש (הלכות יום טוב קונטרס מנהגי אסור אות י"ד) – יום טוב לכל ישראל, אבל צבור שנעשה להם נס, יכולים לעושת אותו יום פורים. גם החתם סופר מזכיר את הסברא הזאת, אלא כפי שנראה, לא נוכל לסמוך על דעה זו לענין יום העצמאות וכ"ח באייר.
החתם סופר אומר עוד סברא, שמגילת תענית בטלה רק לגבי ימים טובים שהם על ניסים שנעשו בבית המקדש, ועל כגון אלו הגמרא בראש השנה שואלת "קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין?". אבל על שאר ניסים אפשר לקבוע יום טוב.
עוד מחדש החתם סופר על פי הגמרא במגילה י"ד ע"ב שאומרת, שכשתקנו מקרא מגילה, סמכו על הק"ו "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן". מכאן מסיק החתם סופר שכל הודאה על נס היא ק"ו דאורייתא. לדעת הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא כ"ו) הק"ו הוא רק על אותו יום עצמו שאירע הנס ולא בשנים הבאות באותו יום, וכן לומד בדעת רב אחאי גאון. על החתם סופר מקשה הנצי"ב: אם ההודאה על הנס היא דאורייתא גם בשנים הבאות, איך יתכן שבטלה מגילת תענית, והרי בימים אלו החיוב להודות מדאורייתא. ונראה שקשה על דבריו גם מהגמרא בברכות י"ד ששואלת "בהלל ובמגילה מהו שיפסוק? – מי אמרינן ק"ו: קריאת שמע דאורייתא פוסק, הלל דרבנן מבעיא". ומוכח מהגמרא שהלל בחנוכה הוא מדרבנן. והגמרא במגילה כשמביאה את הק"ו "מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן", שואלת: "אי הכי הלל נמי נימא" ומתרצת שאין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ. ולפי זה הלל בחנוכה, שהוא על נס שבארץ, צריך להיות גם בשנים הבאות לדעת החתם סופר, דאורייתא. והרי מהגמרא בברכות מוכח שהלל בחנוכה מדרבנן, וגם הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות שורש א' שלומד בדעת הבה"ג שהלל דאורייתא, ומונה את הלל בתרי"ג מצוות, מכל מקום מכח הגמרא בברכות אומר שבחנוכה הלל דרבנן.
בנוגע לאמירת הלל – הגמרא בפסחים דף קי"ז ע"א אומרת: "תנו רבנן: הלל זה מי אמרו ... וחכמים אומרים נביאים שביניהם תקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבוא לעיהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". אלא שיש לברר, האם החיוב לומר הלל הוא רק בנס שנעשה לכל ישראל, או גם בנס שנעשה לצבור. וכן יש לברר מדוע הרמב"ם והטור השמיטו דין זה, ומשמע שלדעתם אין לומר הלל, ולא קיימא לן בגמרא בפסחים.
החיד"א בתשובותיו (חיים שאל ח"ב י"א) כורך את שתי השאלות האלו ביחד: הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את הדין הזה משום שסוברים שהחיוב הוא רק בנס שנעשה לכל ישראל, "אבל עתה הן בעוון עם ישראל מפוזר ומפורד ואיתרחש ניסא לקהל ישראל שבעיר אחת לא תקנו נביאים לומר הלל ומשום הכי השמיטוהו".
אמנם לגבי הרמב"ם שמביא את כל ההלכות וגם הנוגעות לעתיד לבוא תרוץ זה דחוק, אבל לגבי עצם הדין, אין דעת התוס' בסוכה מ"ד ע"ב ד"ה: "כאן במקדש" שצבור נחשב כיחיד, ולא תקנו שיאמר הלל. לעמת זה מביא החיד"א את המאירי מכת"ב בסוף פסחים, שאפילו יחיד שאירע לו נס, רשאי לומר הלל אלא שאינו מברך, וכן הדין בכל צבור. כדעת המאירי יוצא מנוסח הגמרא בפסחים כפי שמצטט אותו הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות: "וחכמים אומרים נביאים שביניהם תקנו שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ולפי נוסחא זו נראה שיש לברך גם כן על נס שנעשה לצבור.
אלא שאפילו לדעת התוספות בסוכה והחיד"א, שהתקנה היתה רק על נס שנעשה לכל ישראל, מכל מקום נראה שמתחשבים רק ביושבי ארץ ישראל, כדברי הגמרא בהוריות דף ג' ע"א: "ובהוראה הלך אחרי רב יושבי ארץ ישראל". וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות בבכורות פ"ד ע"ב: "לפי שבני ארץ ישראל הם הנקראים קהל, והקב"ה קרא אותם כל הקהל ואפילו היו עשרה, ואין משגיחין לזולתן שבחו"ל, כמו שבארנו בהוריות" (בענין זה עיין מאמרו של הרב מ. צ. נריה בקבץ התורה והמדינה, קבץ ד' עמ' רכ"ט).
אלא שלפי זה, לא נוכל לסמוך על דעת החיי אדם בנוגע למגילת תענית, שהרי לדעתו, אם זה נחשב כנס שנעשה לכל ישראל, אם כן אין לקבוע יום טוב שהרי בטלה מגילת תענית, ובזה נצטרך לסמוך על החתם סופר.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)