אבות דר' נתן | מבוא | 2 | כיצד נשנתה אבות דר' נתן

בטרם ניגש ללימוד המסכת, נתעכב על מאפיין מהותי של אבות דר' נתן – שינויי הנוסח. בשיעור זה נראה כי נושא הנוסח קשור לא רק לכתבי היד השונים, אלא גם לדרכי העברתה ולימודה של המסכת וככל הנראה אף לאופן חיבורה. לא מדובר כאן על הגהות ושינויי גירסאות בלבד; להבדלי הנוסח יש גם השלכות למדניות ותוכניות.

 

קודם לכן, נדגים את הצורך הרב בהגהות ותיקונים. מסכת אבות מנופה ומדויקת – לשונה קצרה, דברי המשנה מוגהים ומובנים. לעומתה, מסכת אבות דר' נתן משובשת, במקומות רבים קשה לקריאה, ויש אין ספור שינויי נוסחאות וצורך בהגהות. נביט למשל על תחילתו של הפרק הראשון, שאליו ניגש בשיעור הבא.

 

כך מופיע בספרי הגמרא בדפוס וילנא:

 

משה נתקדש בענן וקבל תורה מסיני, שנאמר "וישכון כבוד ה' על הר סיני" למשה לטהרו, זה היה אחר עשרת הדברות, דברי ר' יוסי הגלילי. (נו"א א, א)

 

לעומת זאת, זהו הנוסח לפי הגהות הגר"א הנמצאות על הדף:

 

משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן כדי לקבל תורה מסיני, שנאמר "וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן" למשה לקדשו. זה היה אחר עשרת הדברות, דברי ר' יוסי הגלילי. (נו"א עם הגהות הגר"א שם)

 

לא רק כאן יש שינויים. המסכת רצופה לכל אורכה הגהות ותיקונים משמעותיים. על הדף ישנם כמה מגיהים, וזאת בנוסף להבדלים גדולים בין נוסח זה לכתבי יד אחרים.

 

והנה, מעבר להגהות ולכתבי היד השונים, ישנו גם נוסח אחר של מסכת אבות דר' נתן, המוכר כנוסח ב', ותחילת הפרק הראשון בו שונה ביותר מזה שראינו:

 

כל העושה עצמו גדול, אינו גדול אם אין אחר גדול ממנו מגדלו. מלך מלכי המלכים הקב"ה גדל את משה וממ"ה קדשו, שנאמר "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו" וגו'. הא למדנו שממ"ה הקב"ה גדל את משה וממ"ה קדשו. משה נתקדש בענן כל שבעה שנאמר "ויעל משה אל ההר [ויכס הענן את ההר] וישכון כבוד ה' על הר סיני וגו' [מכאן] שחזר עליו (את) הכבוד כל שבעת הימים וקדשו כדברי ר' יוסי הגלילי. (נו"ב א)

 

מדוע יש הבדלים כה רבים עד כדי נוסחים שונים של המסכת?

 

 

כמו בשאלת זמן כתיבתה של אדר"נ, החוקרים עסקו בהרחבה גם בשאלת הנוסח ובניסיון להבין מדוע יש שני נוסחים עצמאיים של המסכת ומתי נפרדה המסכת לנוסחים שונים. לא ניכנס כאן לטענות המחקריות ולעומק ההוכחות. נביא כאן בעיקר את דברי הראשונים, ונראה שכבר בדבריהם יש סעד לכך שיש יותר מנוסח יחיד לאדר"נ. איתור המקומות בהם מוכח שלפני חלק מהראשונים היה מונח נוסח אחר, הוא פרי עבודתו של שכטר.[1]

 

הזכרנו בשיעור הקודם את פירושו של הרשב"ץ למסכת אבות. בפירושו למשנה הראשונה הוא דן בקבלת התורה על ידי משה בסיני ואומר כך:

ואמר כי משה רבינו ע"ה קבל תורה מסיני. ואמרו באבות דרבי נתן "שקבלה מפי הגבורה ולא מפי מלאך". (מגן אבות חלק ד, א, א)

 

והנה, במסכת אבות דר' נתן הכלולה בש"ס אין ניסוח כזה, אלא הנוסח הוא:

 

משה נתקדש בענן וקבל תורה מסיני... על ידי משה נתנה תורה בסיני... (נו"א א, א-ב)

 

ניתן לראות מכאן שלרשב"ץ היה נוסח אחר של אדר"נ. מסתבר שאמנם לרוב הראשונים ומפרשי אבות היה הנוסח המוכר, אך היו מבין הראשונים, בהם הרשב"ץ שהזכרנו וכן בעל מנורת המאור, שמתוך ציטוטיהם מהמסכת ברור שהיה בידיהם נוסח שונה.

 

רמז נוסף לקיומם של שני נוסחים קיים באופן מפתיע כבר אצל רש"י. בפירושו למשנה בפרק הראשון במסכת אבות, מבסס רש"י את דבריו על האמור באבות דר' נתן, וכותב כך:

 

כך מפורש באבות דר"נ שהובא מארץ ישראל. ובאבות דר"נ של צרפת מוקים באשתו נדה וכדי שלא יבא עמה לידי עבירה ונראה דאפי' טהורה לפי שבוטל מדברי תורה. (רש"י בפירושו לאבות א, ה)

 

נראה מכאן באופן ברור שרש"י הכיר שני נוסחים שונים של המסכת.[2] בדברי רש"י אפשר לראות שבידי הראשונים היה יותר מכתב יד אחד, נוסחים שונים והבדלים רבים.

 

פתרון החידה נמצא כאשר שלמה זלמן שכטר חקר כתבי יד של המסכת ומצא שני כתבי יד שהכילו נוסח שונה לגמרי. מדובר לא רק בשינויים טקסטואליים מקומיים כפי שקורה רבות בכתבי יד, אלא בשינויים משמעותיים הן בתוכן והן בסדר. הנוסח המוכר המופיע בגמרות הוא הנוסח שהיה בפני רוב הראשונים (עם שינויים טקסטואליים בין כתבי יד שונים), ולו קרא שכטר 'נוסח א'', בעוד לנוסח שהיה בפני חלק מראשוני ספרד קרא 'נוסח ב''. שכטר הראה כי שני הנוסחים קדומים מאוד, ומופיעים כנוסחים עצמאיים כבר מתקופת התנאים, אם כי עברו עריכה מאוחרת יותר. מדוע נפרדה המסכת לשני נוסחים שונים? כיצד נעלם נוסח ב' עד שנמצא בכמה ספריות? שאלות אלו נותרו פתוחות.[3]

 

 

דוגמה נוספת להבדלים משמעותיים וקדומים אלו אפשר למצוא בסיפור התפתחותו הרוחנית של ר' אליעזר בן הורקנוס.

 

ר' אליעזר בן הורקנוס החל את דרכו כבחור המשתתף בפרנסת המשפחה ומסייע בעיבוד השדות שבבעלותה. כשביקש לפרוש מעבודתו וללכת ללמוד תורה, סירב אביו לבקשתו. למרות הסירוב, עזב ר' אליעזר את משפחתו ועלה לירושלים ללמוד אצל רבן יוחנן בן זכאי. בימים הראשונים סבל חרפת רעב, אך בהמשך זיהה ריב"ז את הפוטנציאל הגלום בו וטיפח אותו. כשאביו הורקנוס עלה לירושלים כדי להדיר את בנו אליעזר מנכסיו, זיהה אותו ריב"ז, וביקש מר' אליעזר לדרוש באותו יום. ר' אליעזר ניסה לסרב, אך ריב"ז לא ויתר ור' אליעזר חידש דברי תורה שביופיים חש גם אביו. בעקבות כך ויתר האב הורקנוס על רצונו להדיר את בנו ר' אליעזר, וחשב אף להפוך את החלטתו ולהדיר דווקא את אחיו.

 

סיפור זה מופיע בצורה שונה מאוד בשני הנוסחים של אדר"נ. נראה מקטע מהסיפור בנוסח א':

 

אמרו: אותו היום נתן עיניו רבן יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר ואמר לו פתח [ודרש]. א"ל איני יכול לפתוח. דחק עליו ודחקוהו התלמידים. עמד ([ופתח]) ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם. (נו"א ו, ג)

 

לעומת זאת בנוסח ב' מופיע מקטע זה כך:

 

אמר לו ריב"ז: אליעזר, אמור לנו דבר (אחת) אחד מדברי תורה. אמר לו אמשול לך משל למה אני דומה: לבור הזה שאינו (מאבד) יכול להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס. אמר לו אמשול לך משל לה"ד: לבאר הזאת שהוא מזלת ומוציאה מים מאיליה. כך את יכול לומר דברי תורה יותר ממה שנאמר למשה בסיני. [א"ל ב' וג' פעמים ולא קבל עליו. יצא ריב"ז והלך לו, והיה ר' אליעזר יושב ודורש דברים יותר ממה שנאמר למשה בסיני] ופניו מאירים כאור החמה וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה ואין אדם יודע אם יום הוא ואם לילה. (נו"ב יג) 

 

והנה, במדרש פרקי אליעזר מופיע הסיפור בדומה מאוד לנוסח ב':

 

אמר לו, אמור לנו דבר אחד מן התורה. אמר לו, רבי, אמשול לך משל למה הדבר דומה: לבור הזה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שהיה מוציא. כך אני איני יכול לומר דברי תורה יותר ממה שקיבלתי ממך. אמר לו, אמשול לך משל למה הדבר דומה: למעין זה שהוא נובע ומוציא מים, ויש בכוחו להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס. כך אתה יכול לומר דברי תורה יתר ממה שקבלו מסיני. אמר לו, שמא ממני אתה מתבייש, הריני עומד מאצלך. עמד רבן יוחנן והלך לו לחוץ, והיה רבי אליעזר יושב ודורש, ופניו מאירות כאור החמה, וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה, ואין אדם יודע אם יום ואם לילה. (פרקי דר' אליעזר ב)

 

העובדה שזמנו של הנוסח שהיה אבוד עד לאחרונה מוקדם לפחות כזמן המדרש ואף יותר, מדגימה את קדימות הנוסחים ומותירה אותנו באי ידיעה מרובה. אנחנו נשארים עם השאלה לא רק איך עברה מסכת אבות דר' נתן בתפוצות השונות ומתי נערכה, אלא גם איך נשנתה וכיצד נוצרו נוסחים עצמאיים ושונים כל כך.

 

 

שני הנוסחים שומרים באופן כללי על סדר דומה וקרבה גדולה בתכנים. עם זאת, יש גם הבדלים משמעותיים, וחלוקת הפרקים שונה למדי. בנו"א יש ארבעים ואחד פרקים, בעוד בנו"ב יש ארבעים ושמונה פרקים. נדגים כעת כמה הבדלים בין הנוסחים שראויים למחשבה נוספת.

בנו"א, פרקים יב-יג עוסקים בתורתם של הלל ושמאי. פרק יב עוסק בהרחבה בדבריו של הלל (למשל דבריו המוכרים על אהרן הכהן) ופרק יג עוסק בהרחבה בדבריו של שמאי (ובעיקר באמרתו "אמור מעט ועשה הרבה"). בנו"ב לעומת זאת, אמרותיהם של הלל ושמאי מופיעות בפרקים כג-כז. בעקבות אמירתו של הלל "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", מופיעים הסיפורים המפעימים על אהרן וגדולתו, ולאחר מכן מוזכרים ההבדלים בין האבל על משה רבינו לאבל על אהרן. אך בעוד בנו"א אלו נידונים בפרק אחד בלבד, הרי בנו"ב הם נפרסים על פני ארבעה פרקים.

 

יתרה מכך, באופן מפתיע ביותר, בנו"א מופיעה תורתו של הלל ראשונה ולאחר מכן של שמאי, ואילו בנו"ב נדונה תורתו של שמאי קודם! פרק כג עוסק באמרותיו של שמאי, ושאר פרקים כד-כז עוסקים באלו של הלל. היפוך הסדר בין הנוסחים זוקק עיון.

 

 

ברם לא מדובר רק בשאלה של עריכה וחלוקת פרקים. בין הנוסחים יש גם הבדלים בעלי ערך לימודי וערכי. נראה כעת סיפור המוכר לכול, שהופעתו באדר"נ מפתיעה ביותר. במסכת שבת מופיע סיפור מוכר:

 

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. א"ל גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור. (שבת לא ע"א)

 

סיפור זה אינו מופיע באף מקור תנאי מוכר ומובא לראשונה בגמרא. מניין הכירו האמוראים את הסיפור על הלל שחי עוד בזמן המקדש? הגמרא מביאה לפני כן סיפור אחר על נכרי שבא לפני שמאי והלל, ושם ברור שמדובר בברייתא. מסתבר אפוא שגם סיפור זה הובא מברייתא, אולם מקורה של הברייתא אינו ידוע.

 

והנה, בנו"א של אדר"נ אין זכר לסיפור המוכר, אך בנו"ב מופיע כך:

 

מעשה באחד שבא לרבי עקיבא א"ל רבי למדני כל התורה כולה באחת. א"ל בני אם משה רבינו ע"ה שעשה בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שלא למדה, ואתה אומר למדני כל התורה כולה כאחת? אלא בני, הוא כללה של תורה: מה דאת סני לגרמך לחברך לא תעביד. אם רוצה את שלא יזיקך אדם את שלך אף את לא תזיקנו. רוצה את שלא יטול אדם את שלך אף את לא תטול של חבירך. (נו"ב כו)

 

בהמשך מופיע כיצד אותו אדם יישם את דבריו של ר' עקיבא.

 

תופעה זו מפתיעה ביותר: הסיפור שמופיע בגמרא בשבת מתוך ברייתא, אינו נמצא באף ברייתא מוכרת, גם לא באדר"נ בנו"א שבספרים. רק לאחר שנמצא נו"ב יש בידינו מקור תנאי לסיפור. אולם כאן לא מדובר על התגובות השונות של שמאי ושל הלל וגם לא מדובר על נכרי שבא להתגייר, אלא על אדם שבא לר' עקיבא! הימצאותה של הברייתא אך ורק בנו"ב שלא היה לפני רוב הראשונים והאחרונים והשוני בזהות התנא שלפניו בא אותו אדם, ראויים אף הם לעיון נוסף.

 

מעניין שאמנם הדמות המרכזית בסיפור אינה שמאי או הלל אלא ר' עקיבא, אך הסיפור מופיע בפרקים שבהם עוסקת המסכת בדברי הלל ומדגימה כיצד אפשר ליישם את הדוגמא שנתן אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום.

 

מעבר לכך, ניתן להצביע על האופן השונה שבו מסופר הסיפור, וככל הנראה הדבר מבטא את ההבדל בין הדמויות ואופיין. אצל הלל ושמאי, הסיפור בא להדגיש את ההבדל בין סבלנותו של הלל לקפדנותו של שמאי. כך, שמאי "דוחפו באמת הבניין שבידו" בעוד הלל מקרב אותו, מוצא כיצד ללמד עקרון מוסרי מרכזי על רגל אחת ומזמין אותו ללמוד את שאר התורה. לעומת זאת בנו"ב הסיפור הוא על תגובתו של ר' עקיבא לאותה שאלה. ר' עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות, ושעליו מסופר שכשמשה ראה אותו בפעולתו בבית המדרש תשש כוחו, צריך כעת להגיב לאותו אדם שרוצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת. הדרך שמגיב כאן ר' עקיבא אופיינית לדמותו והדגש בסיפור הוא על חדות. ר' עקיבא שמכיר היטב את כל התורה, מציג את האבסורד שבמחשבה לצמצם את כל התורה הנדרשת למסר אחד. אך הוא מוצא פתרון ומציג מסר דומה.

 

כזכור, בעת הריגתו על קידוש ה' קיבל עליו ר' עקיבא עול מלכות שמיים ויצאה נשמתו באחד. ר' עקיבא מבין שיש זמנים בהם אין ברירה וצריך להצטמצם למינימום האפשרי, לתמצית המבטאת את העיקרון החשוב ביותר והרלוונטי לאותו רגע. בעת הריגתו תמצית זו היא העיקר שעליו הצטער כל ימיו – "בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך". כאן באדר"נ נו"ב, ר' עקיבא הבין שלאותו אדם ששאל אין הסבלנות לשמוע יותר מדבר אחד. אם ינסה לומר לו יותר מכך - אותו אדם ילך. באין ברירה מתאים את דבריו לאותו אדם, מבהיר לו אמנם שבתורה יש הרבה יותר – "אם משה רבינו ע"ה שעשה בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שלא למדה, ואתה אומר למדני כל התורה כולה כאחת?" – אך מתמקד בהלכות שבין אדם לחבירו ומסביר לו שכל התורה סובבת סביב הכלל "מה דאת סני לחברך לא תעביד". 

 

אולם במעשה זה טמון חידוש נוסף – מעין היפוך הסיפור המוכר על משה. משה, שנמצא בהר סיני, נחשף ליכולתו התורנית של ר' עקיבא:

 

אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב ודורש כתרים לאותיות. אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו רבש"ע הראהו לי. אמר לו חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך? אמר להן הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. (מנחות כט ע"ב)

 

ר' עקיבא הוא דרשן שמסוגל לדרוש כל קוץ שבתורה וידיעתו מפליגה ומפורטת; משה לעומתו חש שאינו מסוגל לכך וכוחו תשש. בסיפור המופיע בנו"ב מתרחש דבר הפוך – ר' עקיבא מחזיר את השואל לימי משה בהר סיני, ומשה הוא זה המשמש דוגמה לשליטה בכל עושר הידע התורני ("משה רבינו ע"ה שעשה בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שלא למדה"). בנוסף, בגמרא במנחות דעתו של משה מתיישבת כאשר ר' עקיבא תולה דבר ב"הלכה למשה מסיני". בסיפור בנו"ב ר' עקיבא עצמו הוא שמצליח ליישב את הדעת במסר אחד פשוט, מסר שממצה תפיסה מוסרית.

 

אין בידינו לענות על השאלה מדוע סיפור זה אינו מופיע במקור תנאי אחר מלבד הברייתא בגמרא בשבת ומצד שני מופיע בשינוי רק בנו"ב, כפי שאין בידינו להסביר כיצד נוצרו שני הנוסחים השונים ובכלל כיצד נשנתה אדר"נ. עם זאת לשמחתנו יש בידינו כיום האפשרות ללמוד משני הנוסחים שהיו בידי רבותינו.