הרב סולובייצ'יק | 2

בשיעור שעבר ראינו כי הרב סולובייצ'יק הרחיב את שיטת הלימוד הבריסקאית למסכתות שיש להן זיקה ברורה לעולם המחשבה – מסכת ברכות ומסכתות סדר מועד, ועסקנו באחת ההשלכות של זה להגות התפילה שלו. נראה כעת סוגיה נוספת בנושא התפילה שהרב סולובייצ'יק עסק בה.

 

המושג ההלכתי שבו עוסק הרב סולובייצ'יק בסוגיה שבה נתבונן כעת הוא ה"מתיר". יש דברים בהלכה שדורשים פעולה מסוימת כדי להתיר אותם, ועד אז הם אסורים. שחיטה, למשל, היא פעולה שמתירה את בשרם של בעלי חיים כשרים לאכילה.

 

בסוגיה של סמיכת גאולה לתפילה, הרב סולובייצ'יק קובע כי יש צורך ב"מתיר" לתפילה. במישור ההלכתי, הרב סולובייצ'יק עוסק ביסוד זה בהרחבה בספר "שיעורים לזכר אבא מרי". במאמר שלפנינו, רעיונות על התפילה, הוא ניגש לנושא מהמישור ההגותי.

 

הנחת היסוד של הסוגיה היא שאפשרות התפילה אינה מובנת מאליה. לנוכח הפער האינסופי בין מלך מלכי המלכים ובין האדם, כלל לא ברור שמותר לפנות אל המלך בתפילות ובקשות. עם זאת, אנו יודעים שהאבות התפללו, ושתיקנו את התפילות גם כנגד הקרבנות, משמע שהתפילה אפשרית. הרב סולובייצ'יק אומר שהתפילה אכן זקוקה ל"מתיר", פעולה שתאפשר את התפילה.

 

ההזדקקות לאלוהים בשיח ותחנון נראתה בעיני חכמי המסורה כפעולה נועזת והרפתקנית. איך יכול האדם, בן תמותה, שהיום הוא כאן ומחר בקבר, לגשת אל מלך מלכי המלכים, הקב"ה? וכי ניתנה רשות להדיוט לדבר אל מלך רם ונישא ולבקש ממנו את צרכיו?

 

...אם כן תפילה זו מה טיבה? כל עצמה של התפילה כבקשה ותחינה על צרכיו הפעוטים של האדם, כמו שהדגשנו, היא תמיהה והיא נפלאת ממנו. היכול אדם למצוא מקום דריסת רגל בתוך הטרנסצנדנטיות של האלוהים ולהפיל לפניו עתירה על דברים בלתי חשובים?    (רעיונות על התפילה ב, א).

 

מנגד, כותב הרב סולובייצ'יק טענה שנראית הפוכה מהנחת היסוד:

 

לדעת הרמב"ם, אי אפשר לנו לצייר עבודת ה' מבלי לצרף את התפילה. מה היא תפילה? היא התבטאות הנפש המתגעגעת לאלוהים באמצעי המילולי, שעל ידו מביע האדם את סערת נפשו ורוחו. התורה ציוותה על האהבה ועל היראה, על ההתמכרות הגמורה לאלוהים ועל הדביקות בו, על שילוב חוויות אנטי-תטיות-דינאמיות החותרות להתפרצות ולהתגלות בתחום החיצוני והממשי בצורות לשון והבעה, בקול זמרה ובבכי ותחנונים.

 

אילו לא פקדה התורה על התפילה כאמצעי היחיד של הבעה וביטוי של העבודה תפנימית - לא היינו יודעים מה היה עושה האדם שצמאה נפשו לאל חי המבקש את האלוהים. האם היה עולה על הדעת שהיהדות רצתה כי האדם יכבוש את חוויתו? אדרבה! ההלכה התעניינה תמיד בהבעות החיים הפנימיים, בחישוף הסובייקטיביות והסתום ובגילגול הרגש וההירהור במעשה.

 

איך אפשר להניח כי התעלמה לגמרי מן המידה המעולה ביותר - הלא היא התפילה?! האם תבעה ההלכה עבודה אילמת, חוויה נסתרת מבלי לתת להן אמצעי גילוי?    (רעיונות על התפילה א, ה).

 

לפי דברים אלה, בעולם הדתי חייבת להיות תפילה. אם כן, מצד אחד לא ייתכן שתהיה תפילה, ומצד שני לא ייתכן שלא תהיה תפילה. איך יש לתפוס את היחס בין שני הרעיונות הללו? אפשר היה לומר מלכתחילה שלא ייתכן עולם דתי ללא תפילה ולכן יש מקום לתפילה, והקושיה הייתה נפתרת באופן זה – שהתשובה לשאלה "איך ייתכן להתפלל" תהיה שלא ייתכן שלא להתפלל ולכן ניתן להתפלל. אך הרב סולוביצ'יק מתאר זאת אחרת, ובזה בא לידי ביטוי האופי הדיאלקטי של כתיבתו. הוא מתאר תנועה בין שני קטבים שבמהותם הם בלתי פתירים. בסופו של דבר הם יכולים להיפתר, אבל לא בתור מחשבה ראשונית שנדחתה לגמרי, "הוה אמינא" ו"מסקנה", אלא באופן שמשאיר את שני הצדדים על כנם. המשמעות ההלכתית היא שגם עתה אי אפשר להתפלל סתם כך, אלא יש צורך ב'מתיר' שיאפשר את התפילה.

 

לפי המאמר רעיונות על התפילה, המתיר המוצג הוא עצם הציווי להתפלל, ובלעדיו לא היה ראוי שהאדם יתפלל, דבר שיוצק משמעות מרחיקת לכת בקביעתו של הרמב"ם שיש מצות עשה מדאוריתא להתפלל. בשיעורים לזכר אבא מרי מתברר שנדרשים מתירים נוספים. הגמרא במסכת ברכות מחייבת לומר את פסוקי דזמרא וקריאת שמע וברכותיה לפני התפילה, וגם אומרת שאין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה של מצווה. לפחות את האמירה השנייה אפשר היה לראות כמימרה אגדתית-רעיונית, אבל הרב סולובייצ'יק רואה בשתי האמירות מתירים הלכתיים.

 

לקריאת שמע וברכותיה, לדברי הרב סולובייצ'יק, יש זיקה ברורה לתפילה. התכנים סביב קריאת שמע מנוסחים כברכות, שהן מעין תפילה, וגם הזמן של הברכות זהה לזמן התפילה – מותר להגיד אותן גם אחרי סוף זמן קריאת שמע, כל עוד אפשר להתפלל. מאפיינים אלה מצטרפים לדרישה לסמוך את הגאולה לתפילה, כלומר לחבר את המערכת של קריאת שמע לתפילת העמידה. היא המתיר של התפילה, בלעדיה אי אפשר להתפלל.

 

עוד אמרה בעלת תפקיד בסוגיה היא "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל". הרי"ף מבין שמאמר זה מתיחס לפסוקי דזמרא, שאותם יש חובה לומר לפני שמתפללים. פסוקי דזמרא נובעים מהחובה לשבח את הקדוש ברוך הוא לפני תפילת העמידה. אמנם אמרה זו מנוסחת בלשון חיובית, "לעולם...", אבל היא יכולה להתפרש גם כמתיר מחייב – אי אפשר להתפלל מבלי להקדים דברי שבח, כפי שאכן מציע הרב סולוביצ'יק.

 

הרב סולובייצ'יק מציין בהקשר זה גם את התפילה לשעת הסכנה. חכמים תיקנו נוסח מיוחד לתפילה במצבי חירום. מדוע צריך בכלל לתקן תפילה למצבים כאלה? אם אי אפשר לומר את התפילה כסדרה, למה שהאדם לא יאמר את מה שעולה על ליבו?  הרב סולוביצ'יק רואה גם בהלכה זו ראיה שאי אפשר להתפלל איך שרוצים, ועל כן יש היתר רק למטבע התפילה שנקבע.

 

בין חלקי התפילה, מדגיש הרב סולובייצ'יק את הבקשה. לאור הקושיה כיצד אפשר להתפלל, היינו מצפים שאמירת השבח תהיה פשוטה יותר, והבקשה תקבל פחות מקום. אף על פי כן, בקשת הצרכים היא לב התפילה לפי הרב סולובייצ'יק. שני הדגשים הללו, הצורך במתיר והדגש על הבקשה, קשורים ליסודות בתפיסתו הרעיונית של הרב סולובייצ'יק – עמידתו של האדם מול הקדוש ברוך הוא, ותפקידה של התפילה ביחס לאדם. כדי להבין זאת, נניח בצד את האמירות ההלכתיות, ונפנה למקורות מחשבתיים יותר.

 

הרב סולובייצ'יק מסביר את שלוש הברכות הראשונות בתפילת העמידה – אבות, גבורות וקדושת השם:

 

נמצא, כי שלוש הברכות מטביעות שלשה מוטיבים יסודיים במבנה התפילה ובמהותה. האדם כּמה לאל והוא מגלה אותו בתוך ההווייה סביב לו. האלוהים הוא אלוהי החסד הממלא את הכול, ומשתף את כל היצור במציאותו. בו אנו מוצאים מפלט ומשגב. אנו ניגשים אליו במנוחה ובשאננות. המוטו הוא חסד האלוהים מעולם ועד עולם, מראשית ועד אחרית הדורות. אלוהי אברהם משתתף בצערו של האדם המסכן והענו ונענה לתחינתו ושומע קול בכיו. לו אנו מתפללים.

 

הספרות הפסיכולוגית-דתית המספרת בשבחה של התפילה כמקור תנחומים והרגעה לעייף מיוסדת על האמונה כי אלוהי החסד מקבל את תפילתנו באהבה וברצון.

 

המצב משתנה כשאדם עובר מאבות לגבורות. כאן התפילה משנה את כיוונה. לכתחילה באבות לא הרגיש המתפלל במבוכת נפש, צרכיו וחסרונותיו. בשלב הראשון לא חסר כלום. היה לו די והותר. בקרבת אלוהים היה וניזון מן ההוויה השלימה ללא כל פגם ומום.

 

בברכה השנייה מבצבץ מוטיב חדש. האדם מגלה את הריקנות שבו, ומתחיל להבין כי אין לו מעמד כלל. יכול הוא להינצל רק בחסדיו של הקב"ה, שהוא איננו זכאי לקבלם. כאן הקדמה לתפילת תחינה ועתירה נמרצה. אלוהים הוא גיבור וכל-יכול. האדם חלש ומסכן ואיננו מסוגל ומוכשר לספק את לחם חוקו ולמלא כל צרכיו. הוא נס אל האלוהים וחוסה תחת כנפיו ומפיל לפניו את תחינתו, כעבד לפני רבו וכשפחה לפני גבירתה. הוא מוכן להעתיר ולבקש חסד חינם מאת בעל היכולת - "אתה גבור לעולם ה'". ה"אתה" ממעט את הכול. רק אתה גבור ולא אני - "מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך". בברכה ראשונה האדם מודע לגדולתו וייחודו: הוא נברא בצלם אלוהים ומתוך כך הוא יכול לגשת אל האלוהים; וברכה שנייה מבטאת ביטול עצמו של האדם, הרגשת חולשתו והכרת אפסותו.

 

הברכה השלישית מצווה את שניהם, הן את האדם המאמין בערכו ובחשיבותו והן את האדם השולל את עצמו, להקריב את כל קיומם והוויתם לאלוהים. כשאדם מופיע לפני האל הגדול, אל החסד, הרי הוא שמח וטוב לב; כשהוא נפגש עם האל הגיבור, הרי הוא מתמלא חרדה; כשבא לספר שבחו של הקב”ה כאל נורא, הוא מוכן ומזומן להסגיר הכול לאלוהים.    (שם ה, א-ג).

 

הברכה הראשונה מדברת על האהבה האלוקית הגדולה, על חסדי ה' שהאדם יכול לחסות בצילם. הברכה השנייה מדברת על הגבורה האלוקית מול חולשת האדם; האדם תלוי במעשי ה', ומצידו הוא אפסי ואינו זכאי לקבלם. בברכה השלישית האדם מוסר את כל קיומו והוויתו לידיו של הקדוש ברוך הוא, מקריב לו כקרבן את עצמו. אמנם הוא אינו מורשה להקריב את עצמו בפועל, אך הוא נדרש לעשות זאת נפשית ותודעתית. "תורתנו אסרה קרבנות אדם שנהגו בהם עמי המזרח בתקופה העתיקה; כפי שהדגשנו, איסור זה משתייך לקרבן הפיסי. ביחס להקרבה החוויתית, הקב"ה דורש קרבן אדם... הקרבת בהמה אינה נוהגת בזמן הזה, הקרבת אדם – מתמידה" (שם ד, ג).

מבין שלושת היסודות הללו – החסד, הגבורה וההקרבה – שני האחרונים בולטים מאוד בכתביו של הרב סולובייצ'יק. הוא מדבר גם על החסד, אבל שם דגש בולט על תחושות החלקיות והחיסרון, ועל תנועת ההקרבה והוויתור.

 

את שלושת היסודות אפשר לחלק לשני פנים, לשתי דמויות של עובדי ה' – האדם הגדול שחש את האהבה האלוקית, והאדם החלש והחסר שמקריב את עצמו. שתי הדמויות הללו עומדות במרכזו של החיבור "איש האמונה הבודד". לא ניכנס כאן ליחס שבין שני הצדדים, ולשאלה אם הם עומדים בהכרח זה לעומת זה או שיש דרך ליישב ביניהם, אך נציין ששאלה זו נידונה בהרחבה בחיבור "ובקשתם משם".

 

גם הדגש על ממד הבקשה בתפילה, שראינו לעיל, מתקשר לתפיסה רעיונית:

 

כשאנו מסתכלים במטבע של ברכות אנו רואים כי מסדרי התפילה האריכו הרבה בבקשה וקיצרו ברינה. התחינה מהווה הבריח התיכון של עבודה שבלב. המתפלל בחול שאמר פחות מי"ט ברכות לא יצא ידי חובתו, משום שלא פירט כראוי את הצרכים, צרכי היחיד והציבור. המתפלל תפילת חול בשבת יצא בדיעבד (אם הזכיר של שבת). גם התפילות המיוחדות לשבת וליום-טוב לא נתרוקנו לגמרי מניבי בקשה-תחינה. אמנם, שבת ויום-טוב הם מלזעוק, אבל בכל זאת מתחננים אנו בהם אליו על טהרת הלב וקידוש האדם, על ידי עשיית מצוות ולימוד תורה, וגם על השפעת הטוב הממשי ושמחת הישועה ומנוחה שלמה זכה נקיה מכל תוגה. בתפילת המוספים משתפכת הנפש על גלות ישראל מאדמתו ועותרת להקב"ה על גאולה קרובה. עצבות אילמת נסוכה על פני טופס תפילת "ומפני חטאינו". אין תפילה בלי בקשה ותחינה. ההלכה התנגדה לכל ההשקפות שמקורן במיסטיקה פנתיאיסטית שרצו להשמיט את התחינה מתוך התפילה ולהעמיד את הפולחן רק על יסוד אסתטי-אכסטטי - ההימנון.

 

אמנם, כפי שנתבאר, זקוקה התפילה גם לשבח והודאה: מכל מקום לשדה וכוחה של התפילה צפונים בבקשה. ההלכה מעונינת באדם הפסיכוסומטי, בגופו הממשי. אין דעתה נוחה מפירוד אכסטטי של נשמה מן הגוף בעת התפילה. העבודה שבלב מתכוונת להבאת קרבן על ידי הסגרה שלמה של נפש וגווייה לאלוהים. ועוד זאת, ההלכה שמרה על עקרון האכסוטריות בהקפדה מרובה. הכלל אינו יכול להיחלץ מכבלי הגשמיות וצרכיו הפעוטים, וכל נסיון להטיל משימה זו עליו - שכרו יוצא בהפסדו. ההלכה עסוקה בבני אדם יושבי חושך וצלמוות, אל הפושעים על פת לחם. אין לאנשים אלו אלא ד' אמות של יצר מאוס ומגוחך. אותם עלגי לשון ומסובכי מחשבה לימדה ההלכה להתפלל, ושמה בפיהם מטבע ברכה ברורה. האדם הפשוט מצוּוה להתפלל על החולה בתוך ביתו, על יינו שהחמיץ, על תבואתו שלקתה. ההימנון רפוד החוויה האיסתטית תחום ברשות היחיד של בני-העלייה, וטוב הוא רק בעיני בעלי המיסתורין שהצטיינו באנטיסוציאליות. קיומם הוא איסוטרי, אניני הדעת המה. ההלכה אינה יכולה להצטמצם ברשות האצילים ונזירי הרוח. רק התחינה מוכשרת להוציא את התפילה לרשות הרבים. 
(שם ח, א).

 

יש תפילות מרשימות שאינן מבוססות על בקשה אלא בעיקר על שבח. יש שירי שבח שמכניסים את האדם לאקסטזה ולרוממות, ומשחררים את האדם מההוויה הנמוכה והאפרורית. הרב סולובייצ'יק מציין שיש תנועות דתיות ורוחניות שזה עיקר הפולחן שלהן, לנתק את האדם ממציאותו החומרית, ולהכניס אותו לעולמות גבוהים. גם בתפילה שלנו יש פיוטים וקטעי שבח שהגיעו מעולמם של יחידי סגולה ובעלי מסתורין, כמו "האדרת והאמונה" ושיר הכבוד. כל אלה, טוען הרב סולובייצ'יק, אינם ליבה של התפילה. ההלכה הגבילה מאוד את הממד האקסטטי שבתפילה. היא גם הטילה את התפילה על כלל הציבור, והכלל אינו יכול להיחלץ מהעולם הזה ולהעפיל למדרגות עליונות. הוצאתה של התפילה לרשות הרבים מחייבת שהבקשה תעמוד במרכזה.

*

ראינו כיצד הרב סולובייצ'יק מחבר את העולם ההלכתי, העולם הרעיוני והעולם החוויתי. שלושתם מתמזגים בהגות שלו על התפילה, ויוצרים תפילה שנעה בין כמה קטבים – החסד, התלות והקרבן. התנועה הזו, שהתחילה מהשאלה כיצד אפשר בכלל להתפלל, ועברה דרך המתירים המאפשרים את התפילה, מסתיימת כשבמרכזה בקשת הצרכים של האדם. בסופו של דבר האדם פוגש את הקדוש ברוך הוא במישור הממשי ביותר של חייו, דרך הצרכים הקשים והאפורים, אך גם דרך הנחמה שבעצם הזכות לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא בתפילה.