דילוג לתוכן העיקרי

כי תבוא | צאי לך בעקבי הצאן ורעי את 'גויותיך'

קובץ טקסט

ריבה שירדה מגדולתה

הספרי על פרשת כי תבוא עוסק כולו בדרישה של פסוקי התורה בעניין מצוות הבאת ביכורים למקדש ומצוות וידוי מעשרות. הציווי על בניית מזבח מאבני הירדן, פסוקי הברית שבפרשה, ברכות וקללות – כל אלה לא נדרשים במדרשם של תנאים. עקב כך, נתמקד השבוע בסיפור תנאי המופיע בספרי ניצבים, שיש לו זיקה לקללות המוזכרות בפרשתנו.
ומעשה ברבן יוחנן בן זכיי
שהיה רוכב על גבי החמור
והיו תלמידיו מהלכים אחריו,
וראה ריבה אחת מלקטת שעורים מתחת רגלי בהמתם של ערביים.
כיון שראתה את רבן יוחנן בן זכיי,
נתעטפה בשערה ועמדה לפניו,
ואמרה לו: רבי, פרנסני!
אמר לה: בת מי את?
אמרה לו: בתו של נקדימון בן גוריון אני.
אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת בכתובתי?
אמר להם רבן יוחנן בן זכיי לתלמידיו:
אני חתמתי על כתובתה של זו,
והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב של בית חמיה.
ושל בית ריבה זו לא היו נכנסים להשתחוות בהר הבית,
עד שהיו פורסים להם כלי מילת תחת רגליהם,
נכנסים ומשתחוים וחוזרים לבתיהם בשמחה.
וכל ימי בקשתי מקרא זה ומצאתיו:
"אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן
ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים" (שיר השירים א, ח),
אל תהי קורא "גדיותיך" אלא "גויותיך".
שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום,
אין כל אומה ומלכות שולטת בהם.
וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום,
מוסרם ביד אומה שפלה.
ולא ביד אומה שפלה,
אלא תחת רגלי בהמתם של אומה שפלה.
                                            (ספרי נצבים שה).
בראשית עיוננו נעמוד על תפקידו של הסיפור בתוך הקשרו בספרי ניצבים. הסיפור מופיע בין שתי יחידות העוסקות במותו של משה רבינו. היחידה הראשונה עוסקת בהכנתו של יהושע לתפקיד ההנהגה עוד בימיו של משה, ואילו היחידה השנייה עוסקת בקושי להתחיל מחדש אחרי מותו של משה, מבחינתם של העם, המנהיג החדש הנבחר, ולהבדיל, אפילו מבחינת ה' בכבודו ובעצמו.[1]
הדמויות המופיעות בסיפור, רבן יוחנן בן זכאי ובתו של נקדימון בן גוריון מעשירי ירושלים, חיו בה כאשר המקדש עמד על כנו וגלו ממנה עם חורבנו. בסיפור הן נפגשות בתקופה שלאחר החורבן.[2] כך, גם הסיפור, כמו מסגרת הפסוקים והדרשות בתוכו הוא נתון, עוסק בתקופה של ריק ותהייה בתום תקופה של זוהר. ברם, קיים ניגוד בין הסיפור להקשרו: בעוד דרשת הספרי על מותו של משה מתמקדת בקושי של העם ושל יהושע – הסיפור עוסק בשבר של שכבה אחת באוכלוסיה, היא האצולה הירושלמית. האופן בו מוצגת דמותו של רבן יוחנן בן זכאי – "שהיה רוכב על גבי החמור והיו תלמידיו מהלכים אחריו" – מורה על שליטה במצב, המשכיות של לימוד התורה והעמדה של תלמידים אחריו. כמו כן, בתו של נקדימון בן גוריון בפנייתה אליו "רבי, פרנסני!" מכירה בו כבעל הסמכות הרוחנית ובעל אמצעים. הריבה, לעומתו, הינה אישיות מרוסקת. מבחינה כלכלית, היא נלחמת על קיומה באופן ירוד ובזוי יותר מן הבהמות, אחרי היותה עשירה מופלגת ומפונקת. מבחינה חברתית, היא מופיעה בגפה בתואר "ריבה", שפירושו עלמה או נערה, למרות היותה אשת איש מיוחסת ממשפחת האצולה.[3] שני מישורים אלה, הכלכלי והחברתי, באים לידי ביטוי בתיאור כתובתה ואופן הליכתם של בני משפחתה אל המקדש.
הביטוי "תחת רגליהם" החוזר לאורך הסיפור מבטא את המהפך הדרמטי שעברה הריבה:
 
בירושלים לפני חורבן
לאחר החורבן
ושל בית ריבה זו לא היו נכנסים להשתחוות בהר הבית, עד שהיו פורסים להם כלי מילת תחת רגליהם, נכנסים ומשתחוים וחוזרים לבתיהם בשמחה
ראה ריבה אחת מלקטת שעורים
מתחת רגלי בהמתם של ערביים...
וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום,
מוסרם ביד אומה שפלה.
ולא ביד אומה שפלה,
אלא תחת רגלי בהמתם של אומה שפלה
 
הקבלה זו מקבלת משמעות נוספת של מידתיות, בדבריו של רבן יוחנן בן זכאי: "שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום, אין כל אומה ומלכות שולטת בהם. וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום, מוסרם ביד אומה שפלה". כך, רבן יוחנן בן זכאי אינו רק מכיר במציאות הנגלית לעיניו כתמונת מראה של המציאות שאבדה, אלא כביטוי של הדינמיקה של הגמול הא-לוהי הכתוב בתורה הפועל במציאות.
במפגש עם הריבה שירדה מגדולתה ומנכסיה במצבה הנואש, היוצאת בעקבותיהם של עדרי הגמלים ומחפשת גרעיני שעורים מתוך צואתם לכלכלתה, דמותה מיתרגמת כבבואה של האומה הישראלית, הזהה בתפיסתם של חכמים לרעיה של שיר השירים.[4] מתוך כך, מתבהרת גם משמעותו של הפסוק מתוך מגילת שיר השירים: "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים". מן הלשון המופיעה בסיפור "כל ימי בקשתי מקרא זה ומצאתיו" יש להסיק כי רבן יוחנן בן זכאי נתקשה בפסוק זה בפרט. נעיין בו בתוך הקשרו:
1  שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה:
2  יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן:
3  לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ:
4  מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ:
5  שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה:
6  אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי:
7  הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ:
8  אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים:
                                       (שיר השירים א, א-ח).
פסוקים 2-4 מתייחסים למצב אידילי של אהבה וקירבה, והתנועה המתרחשת בהם היא מן החוץ פנימה, אל תוך מרחבו הפנימי של המלך. לעומתם, פסוקים 6-8 משקפים חיפוש, סיבוכים, התנצלות, ומרחב ההתרחשות הוא בחוץ. בהעברה אל מושגיו של הנמשל של שיר השירים כמתייחס לה' ולכנסת ישראל, קבוצת הפסוקים הראשונה מתארת מצב של זוהר ביחסים בין עם ישראל לאלוקיו, במתן תורה או בזמן קיומו של המקדש, ואילו הקבוצה השנייה מתארת זמן של התרחקות, הסתר פנים וגלות. פנייתו של הרועה (המלך?) אל הרעיה בפסוק 8 מהווה תשובה על שאלתה "איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים", אולם, היא אינה מובנת לתנא עד לאותו מפגש – בו התמונה הקשה שנחשפת מעניקה לפסוק פשר. עתה, בן יוחנן בן זכאי דורש את מילות הפסוק. "גדיותיך" הופך ל"גויותיך". כך הפסוק מתייחס לפעולתה של הרעיה בשיר השירים ביחס לעצמה, שנאלצת לדאוג לעצמה למזון באופן מחפיר זה כדי לקיים את גופה, שלא תמות ברעב.[5] בנוסף, הלשון "היפה בנשים" נסובה על אותה ריבה, והלשון "אם לא תדעי לך" מבטאת את החוקיות האלוקית שהביאה למצב הנוכחי בעקבות מעשיהם של ישראל.
מסיפור זה מצטיירת תמונה של מעמד האצולה כמי שאיבד את דרכו בעקבות החורבן, בניגוד לחכמים ששמרו על מעמדם. לריבה יש עדיין חיוניות; היא מזהה את רבן יוחנן בן זכאי וניגשת אליו בבקשה שיקח אותה תחת חסותו.[6] אולם אין לה, ולא יכולה להיות לה התבוננות רפלקסיבית על הקורה אותה. הזכות להתבוננות והעמקה על מצבה שמור למי שאינו בהישרדות, לרב, ללומד התורה, למי שנמצא על הסוס. בתקופה החדשה הנהגתה של האומה תעבור אל ידיהם של חכמים, רבן יוחנן בן זכאי, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, אשר ינחו את צאן מרעיתם אל עבר חוף מבטחים. אם כן, לסיפור בספרי זיקה ברורה להקשר בו הוא נתון, כפי שתואר בפתיחה לעיל, והנושא המרכזי הנדון הוא מנהיגות האומה בעת משבר.  

 

נוסח הסיפור במכילתא ובתוספתא

לסיפור זה מקבילות רבות לאורך ספרות חז"ל. נשווה את נוסח הסיפור כפי שהוא מופיע כאן עם האופן בו הוא מופיע בשני מקורות תנאיים נוספים, התוספתא ומכילתא דרבי ישמעאל.[7] נעיין בלשון המכילתא דרבי ישמעאל:
"בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יט, א).
מגיד שמונים חדשים ליציאת מצרים.
אין לי אלא חדשים, שנים מנין?
תלמוד לומר: "בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים" (במדבר א,א).
אין לי אלא באותו הפרק, בפרק אחר מנין?
תלמוד לומר: "בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים" (במדבר לג, לח).
כל אלו עד שלא נכנסו לארץ, משנכנסו לארץ מנין?
תלמוד לומר: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים" (מ"א ו, א).
כל אלו עד שלא נבנה הבית, משנבנה הבית מנין שמונין לבניינו?
תלמוד לומר: "ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את בית ה'" (דה"ב ח, א).
לא רצו למנות לבנינו, ימנו לחורבנו,
שנאמר "אחר אשר הוכתה העיר" (יחזקאל מ, א).
לא רצו למנות לעצמם, ימנו לאחרים,
שנאמר "בשנת שתים למלכות נבוכד נצר חלם נבוכד נצר חלומות" (דניאל ב, א).
ואומר "בששי בשנת שתים לדריוש המלך" (חגי א, טו).
ואומר "אם לא תדעי לך היפה בנשים" (שיר השירים א, ח).
ואומר "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך... ועבדת את אויביך" (דברים כח, מז-מח).[8]
 
כבר היה רבן יוחנן בן זכאי עולה למעון יהודה,
ראה ריבה אחת מלקטת שעורים מתחת גללי הסוס.
אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: ראיתם ריבה זו, מה היא?
אמרו לו: עברית.
סוס זה של מי הוא?
אמרו לו: של פרש ערבי אחד.
אמר להם רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו:
כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה,
והייתי קורא אותו,
ולא הייתי יודע מה הוא "אם לא תדעי לך היפה בנשים" (שיר השירים א, ח).
לא רציתם להשתעבד לשמים,
הרי אתם משועבדים לפגומי גוים ערביים.
לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת,
הרי אתם שוקלים חמשה עשר שקלים במלכות אויביכם.
לא רציתם לתקן הדרכים והרחובות לעולי רגלים,
הרי אתם מתקנין את הבורגסין ואת הבורגנין לעולי לכרכי מלכים.
וכן הוא אומר: "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך", באהבה, "ועבדת את אויביך", בשנאה.
"תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך", בשובע, "ועבדת את אויביך", ברעב ובצמא.
"תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך", מלובש, "ועבדת את אויביך", בעירום.
"תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך מרוב כל" (דברים כח, מז), "ועבדת את אויביך", בחוסר כל.[9]
                (מכילתא דבי רבי ישמעאל יתרו מסכתא דבחדש א).
שני חלקים לדרשת המכילתא, ושניהם מסתיימים בפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" מתוך התוכחה של פרשת כי תבוא. החלק הראשון מתייחס לתאריך המופיע בפתח הסיפור המקראי ביחס לאירועים באומה, המורה על חסרון באופן בו עבדו עם ישראל את ה', שהביא בסופו של דבר לשעבודם בידי האומות. החלק השני פותח בסיפור המקביל לסיפור המופיע בספרי, בשינויים מסוימים, תוך פירוט הלקח הנלמד ממנו – ישראל לא קיימו את מצוות התורה בנפש חפצה ועל כן הם נענשים באופן מידתי.
נוסח הסיפור במכילתא נגזר מתוך מגמה רעיונית זו. לא מופיע בו זיהוי של הריבה ופירוט מעמדה ומאפייני חייה הקודמים לחורבן, פרט לעובדה שהיא "עברית"; לא מתקיימת תקשורת כלשהי בינה לבין רבן יוחנן בן זכאי; והדרשה של "רעי את גדיותיך – גויותיך" המופיעה בגרסת הספרי חסרה במכילתא. כמו כן, אין במכילתא הדגשה של הניגוד בין יציבותם של חכמים לעומת מצוקתו של העם (או שכבה מסוימת מתוכו) כמו בספרי. כך, כל אחת מגרסאותיו השונות של הסיפור בשני מקורות תנאיים אלה מעוצב בהתאמה להקשר בו הוא נתון, ולתפקיד שהוא ממלא בתוך אותו הקשר.
נעיין בגרסת הסיפור המופיעה בתוספתא:
מעשה בבתו של נקדמון בן גוריון
שפסקו לה חכמים חמש מאות דינרי זהב בכל יום לקופת בשמים,
ולא היתה אלא שומרת יבם.
אף היא קיללה ואמרה להם: כך תתנו לבנותיכם.
אמר רבי אלעזר ברבי צדוק:
אראה בנחמה אם לא ראיתיה שמלקטת שעורים מתחת טלפי סוסים בעכו.
קראתי עליה המקרא הזה:
"אם לא תדעי לך היפה בנשים" וגו' (שיר השירים א, ח).
                                  (תוספתא כתובות ה, ט-י).
סיפור זה מובא בהקשר של כתובות. כמו הספרי, בתו של נקדימון בן גוריון מופיעה בסיפור זה בשמה, בייחוסה ובעושרה, אולם נימת הדברים היא שונה. מן התוספתא עולה דמותה של אשה זו כאישיות שלילית החסרה מודעות חברתית בסיסית, מקללת חכמים ולא מעריכה את רוב הטובה שניתן לה. גם דמותו של מוסר הסיפור שונה – רבי אלעזר ברבי צדוק ולא רבן יוחנן בן זכאי – ומקום התרחשותו הוא עכו. רבי אלעזר ברבי צדוק הינו תנא בן הדור השני-שלישי, בנו של רבי צדוק שסופר עליו שצם ארבעים שנה כדי שלא תחרב ירושלים, אשר ראה את המקדש עומד ומתאר כמה ממנהגיהם של אנשי ירושלים לפני החורבן. לפנינו מסורת דומה אך שונה הקיימת בספרות חז"ל לצד נוסח הסיפור כפי שהוא מופיע בספרי.[10]
הכרנו במהלך שיעור זה שלושה נוסחים שונים של מסורת חז"לית מפיהם של תנאים. דברי תורה פרים ורבים, לובשים צורה ופושטים צורה, נושאים בחובם תמצית חיים המפרנסת את נפש האומה, רוחה ונשמתה לאורך ימים, בתהליכים ובתמורות, לאורך ימים.  
 
 
 
 
 
 
[1] ספרי ניצבים שה: "...אמר לו הקדוש ברוך הוא ליהושע: יהושע, עד כמה אתה מתאבל והולך. וכי לך בלבד מת משה? והלא לא מת אלא לי, שמיום שמת אבל גדול הוא לפני, שנאמר: "ויקרא ה' א-להים ביום ההוא לבכי ולמספד ..." וגו' (ישעיה כב, יב)".
[2] על דמותו של נקדימון בן גוריון ראו: אדר"נ נו"א ו; שם יג.
[3] ראו ירושלמי סוטה ח, ו: "אשר ארש אשה" (דברים כ, ז), אין לי אלא רובה שנשא ריבה". לשון זו קשורה גם לכינוי "רבי" שפירושו גדול, כלומר שמדובר בנער או נערה שבגרו והגיעו לפרקם. ראו יחזקאל טז, ז:"רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי... שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ...".
[4] התפיסה של הדוד והרעיה בשיר השירים כמשל לה' וכנסת ישראל מיוחסת, על פי רוב, לרבי עקיבא. תפוצתה של סיפור זה במקורות תנאיים שונים, תוך הופעת דמותו של רבן יוחנן בן זכאי, עשויה להורות על קדמותה של תפיסה זו. על מקבילותיו של סיפור זה, ראו בהמשך השיעור להלן. 
[5] לעומת הוראתה של המילה "גויה" בשפה מודרנית כמתייחסת לגוף ללא רוח חיים, בספרות חז"ל (ובספרות ימי הביניים) משמעותה היא גופו הפיזי של האדם. ראו לדוגמא משנה נגעים ו, ז: "עשרים וארבע ראשי איברין באדם שאינן מיטמאין משום מחיה: ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגויה ..."; "רוחי גוויתי" בפיוט אדון עולם.
[6] התיאור ש"נתעטפה בשערה" טעון ביאור; ייתכן שזה מורה על היותה עירומה. מוטיב השיער מופיע במקבילות שונות של הסיפור לאורך ספרות חז"ל באופנים שונים. מקבילות נוספות של הסיפור לאורך ספרות חז"ל מופיעות להלן הערה 10.
[7] הסיפור מופיע גם באבות דרבי נתן, אולם שני המקורות האחרים נבחרו בשל תאריך עריכתו המאוחרת של חיבור זה.
[8] בשיעור אחר עמדנו על התופעה של סיום הדרשה האגדתית במדרש ההלכה התנאי בשרשרת של ארבע פסוקים, כאשר אחד מהם יוצא דופן, ומוסיף בדרשה נדבך רעיון נוסף. נראה לומר כי כאן הפסוק השלישי "אם לא תדעי לך היפה בנשים" הוא הפסוק החריג. זאת, מכיוון שהוא אינו מתייחס באופן ישיר לנושא המדובר בדרשה. ייתכן שהוא מהווה חוליית מעבר אל חלקו השני של הדרשה, העוסק בריבה.
[9] גם כאן מופיעה התבנית המרובעת האופיינית לסיומן של דרשות אגדתיות רבות במדרשי הלכה של תנאים. בארבעת הדרשות, הניגודים עבודת ה'-עבודת האויב, שובע-רעב וצמא, מלובש-ערום ומרוב כל-בחוסר כל בנויים על לשון הפסוקים בתוכחה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ" (דברים כח, מז-מח).
[10] פינקלשטיין במהדורתו של ספרי דברים עומד על  קיומם של שתי נוסחאות של מאורע זה לאורך ספרות חז"ל; ראו במהדורתו, הערות עמ' 325. נוסח ראשון, משמו של רבי יוחנן בן זכאי: ספרי ניצבים שה, מכילתא יתרו מסכת בחדש ריש פ"א, אדר"נ נו"א פי"ז, בבלי כתובות סו ע"ב. נוסח שני, משמו של רבי אלעזר ברבי צדוק: תוספתא כתובות פ"ה, בבלי כתובות סז ע"א, ירושלמי כתובות סוף פ"ה, איכה רבה א, מח ופס"ר כט. פינקלשטיין עומד על הנוסח השני כנוסח עתיק יותר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)