דילוג לתוכן העיקרי

שמות | ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל הא־להים

קובץ טקסט


השיחה הועברה בליל שבת קודש פרשת שמות ה'תשס"ג, סוכמה על ידי שאול ברט ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

במרכזו של ספר שמות עומדים שני 'שחקנים', שהספר מתאר באריכות את התהליך שעבר עליהם: עם ישראל, שיצא ממצרים והפך לעם, ומשה רבנו, שהפך למנהיג. ניתן למצוא מספר קווי דמיון בין מה שאירע לעם ישראל לבין מה שאירע למשה רבנו. ננסה כאן לעמוד על אחת מן ההקבלות הללו.

כאשר נפגש משה לראשונה עם הקב"ה, הוא מיהר להסתיר את פניו: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים:"  (שמות ג', ו)

בדברי חז"ל ניתן למצוא מחלוקת כיצד להעריך את תגובתו של משה:

"ר' יהושע בן קרחה ור' הושעיא – אחד מהן אומר: לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאלולי לא הסתיר פניו, גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה, ומה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף בקש לראות, שנאמר "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות ל"ג,יח), אמר הקב"ה למשה: אני באתי להראות לך, והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך, 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' (שמות ל"ג, כ) – כשבקשתי לא בקשת! ור' הושעיא רבה אמר: יפה עשה שהסתיר פניו, אמר לו הקב"ה: אני באתי להראות לך פנים, וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר ארבעים יום וארבעים לילה לא לאכול ולא לשתות, ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה, שנאמר 'וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו' (שמות ל"ד, כט), אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהן וזנו עיניהן מזיו השכינה, שנאמר "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ" (שמות כ"ד, יא), והם לא קבלו על מה שעשו.  (שמות רבה ג', א)

ייתכן שמחלוקת זו תלויה בשאלה, מהו פשר היראה שאחזה את משה והביאה אותו להסתיר את פניו. את היראה והסתרת הפנים ניתן לפרש בשתי דרכים שונות. ניתן להבין שמשה נתקף פיק ברכיים: הוא פחד מגדולתו של ה', ולא יכול היה לשאת את המעמד מפאת עוצמתו. אולם, ייתכן שלא פחד תקף את משה, כי אם יראת הרוממות: משה רואה את גדלותו ועוצמתו של הקב"ה, ומבין שאין זה ראוי שבן אנוש יביט בפניו של הקב"ה האין סופי.

התורה מספרת לנו כיצד הגיע משה אל מעמד הסנה: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים חֹרֵבָה:"  (שמות ג', א)

רש"י מסביר ש"הר הא-להים" נקרא כך על שם העתיד. לפי דבריו משה הגיע במקרה למקום שעתיד להיות קדוש, ולא ידע מאומה על קדושת המקום. ברם, הספורנו מפרש שמשה הגיע אל המדבר להתבודד ולהתפלל, ולפי דבריו נראה שמשה חיפש מקום קדוש, ובמסגרת החיפוש הגיע למקום המכונה "הר הא-להים".

לפי הסברו של הספורנו ניתן לומר, שהמחלוקת המובאת במדרש תלויה בסוג היראה שאחזה את משה: אם משה הגיע אל הר הא-להים מתוך כוונה לחפש את ה', וברגע שמצא אותו נתקף פחד והסתיר את פניו, יש לראות את הדבר באור שלילי. לא ייתכן שאדם יבקש את ה', וכשסוף סוף הוא מוצא אותו יברח ויסתתר. ברם, אם משה חיפש את ה', וכאשר מצא אותו עמד פתאום על גדלותו ועוצמתו, והסתיר את פניו מיראת הרוממות, הרי שזוהי התנהגות מובנת וראויה לשבח. מהלך כזה, שבו האדם אוהב את ה' ומחפש את קרבתו, אולם בסופו של דבר, כאשר ה' מתגלה אליו, הוא חש יראת הרוממות ובורח ממנו, מאפיין את כל חיינו הדתיים. כל אחד מאתנו חווה בחייו את המעבר הדיאלקטי בין אהבת ה' ויראתו, בין רצון לקִרבה וקשר לבין פחד מהאין-סוף.

תהליך דומה עבר גם על כנסת ישראל. כאשר הגיע עם ישראל להר סיני כדי לקבל את התורה, הוא התקדש והיטהר לקראת המעמד הנשגב. ברם, לאחר ששמע מפי הגבורה את שתי הדברות הראשונות, ביקש עם ישראל ממשה שיקרא הוא את שאר הדברות: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת:"   (שמות כ', טו)

גם כאן ניתן להתלבט, האם בקשה זו נובעת מפיק ברכיים פתאומי שאחז את בני ישראל, או מיראת הרוממות שאותה חשו בשעה שעמדו על מלוא המשמעות של המפגש עם הקב"ה. לפי האפשרות הראשונה מדובר בבקשה שלילית: לא ייתכן שיתכוננו זמן ממושך למפגש עם הקב"ה, ובשעת המפגש ייתקפו בחרדה. ואילו לפי האפשרות השנייה מדובר בבקשה חיובית, המתאימה למעבר החד בין יראה לאהבה, המלווה כל אדם שרוצה להתקרב לקב"ה ולהידבק בו.

ניתן למצוא את שני הכיוונים בדברי הגמרא בשבת (פח:):

"אמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר 'נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ' (שיר השירים ה', ו). ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? – הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם... ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, חזרו ישראל לאחוריהן שנים עשר מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר 'מַלְכֵי צְ-בָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן' (תהילים ס"ח, יג), אל תיקרי יִדֹדוּן אלא יְדַדוּן". (בבלי שבת פח ע"ב)

לפי הדרשה הראשונה, בכל דיבור ודיבור ששמעו מפי הגבורה נמלאו בני ישראל יראה עצומה, עד שנשמתם פרחה מעוצמת היראה. לעומת זאת, לפי הדרשה השנייה, עם ישראל לא נמלא ביראה עצומה, אלא בפחד בלתי מובן, שהביא אותו לברוח ולהתרחק מן השכינה.

ממה באמת נבעה יראתם של בני ישראל במעמד הר סיני? ייתכן שניתן למצוא את התשובה לכך בתיאור מעמד הר סיני בספר דברים:

"וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ... וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת... קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' א-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ... וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:" (דברים ה', כ-כו)

משה חשש, אולי, שעם ישראל פשוט נתקף פיק ברכיים, ולכן הוא מתאר את בקשתם של בני ישראל בלשון שנשמעת כאילו טמונה בה ביקורת מסויימת. ברם, הקב"ה הבהיר למשה, שאין מדובר בפחד בעלמא אלא ביראת הרוממות, שהיא ראויה לכל שבח.

בחיינו הדתיים איננו יכולים לבחור בפן האהבה בלבד או בפן היראה בלבד. אדם שבוחר רק בפן האהבה יכול להגיע לידי אלילות, ואילו אדם שבוחר רק בפן היראה יאבד את היכולת לחוות את המפגש עם ה' ואת היכולת להגיע לעבודת ה' גם מתוך הרגש. הדיאלקטיקה בין האהבה ליראה היא דבר הכרחי לקיומנו כבני אנוש החיים בצלו של ה' בכלל, וכעובדי ה' בפרט.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)