נשמת האדם

 

בשיעור היום נתמקד בפירושו של הרמב"ן לפסוק "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז):

"ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש, יסודה וסודה, כי הזכיר בה שם מלא, ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים, להודיע כי לא באה בו מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה, גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול, מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר – מנשמתו יתן בו. וזהו שנאמר 'ונשמת שדי תבינם', כי היא מיסוד הבינה בדרך אמת ואמונה, והוא מאמרם בספרי: נדרים – כנשבע בחיי המלך, שבועות – כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר – 'חי ה' וחי נפשך וגומר'. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה: מאי 'וינפש' – מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות, שנאמר 'וינפש'. ומכאן תבין דברת שבועת אלהים. והמשכיל יבין".

למרות היעדרו של הביטוי "על דרך האמת", המשמש בדברי הרמב"ן ביטוי מקדים לאמירות קבליות, יש בקטע זה כמה אזכורים קבליים מובהקים. ניתן למצוא ראיה לדבר בביטוי "והמשכיל יבין", המשמש את הרמב"ן כדי לרמוז לדברים המובנים רק למי ששרוי בעומקה של קבלה, על שלל מושגיה. בדרך כלל איננו צוללים לעומקם של דבריו הקבליים, אך בשיעור זה נחרוג ממנהגנו משתי סיבות: ראשית – זהו קטע יסודי וחשוב, ושנית – חסרונו של פירוש על דרך הפשט מרמז על כך שאפילו לפשוטי העם יש עניין להבין ולוּ חלק מדברים אלו.

הנקודה המרכזית של הרמב"ן ברורה: נשמת האדם איננה אובייקט נברא, בדומה לשאר הבריאה, אלא נובעת ישירות מאלוהים. הנשמה איננה מכילה מרכיבים שיסודם בארבעת היסודות שמהם מורכב כל שאר העולם (אדמה, מים, אוויר ואש) ואיננה אחד מן 'השכלים הנבדלים', הכוללים את המלאכים. הנשמה איננה אלא "רוח השם הגדול". הרמב"ן מתייחס לשימוש של הפסוק בפועל "וייפח", ומסביר כי אם אלוהים נפח נשמה אל תוך האדם, הרי שהנשמה מגיעה אל האדם מאלוהים ממש, "כי הנופח באפי אחר – מנשמתו יתן בו". במילים אחרות, בעזרת הנשימה אנו 'נושמים' החוצה את מהותנו הפנימית.

הצהרה זו אין משמעותה שהאדם טוב יותר, חכם יותר או חזק יותר משאר הבריות. הרמב"ן מבחין במפורש בין נשמת האדם לשכלים הנבדלים, שהם שכלים טהורים, שרמתם השכלית גבוהה באופן משמעותי מזו של האדם. הבחנתו של הרמב"ן מודגמת באמצעות המלאכים, שהם שכלים נבדלים, אך הם נבראו על ידי האל, בניגוד לנשמה, שלא נבראה אלא נוצרה בנפיחה (נשיפה) מתוך הישות האלוהית. ההבדל, אם כן, הוא הבדל במהות ובמעמד, וכפי שנראה בהמשך – גם בפוטנציאל.

כדי להבין זאת לעומק נעיין באזכורים הקבליים המופיעים בקטע. הרמב"ן מרבה להשתמש במושגים הנשמעים הגיוניים אף לאוזני מי שאיננו מקובל, אך עבור אדם הבקי במושגי קבלה הם מקבלים משמעות שונה לחלוטין. האמירה המרכזית שלו היא שפיו של האל, שממנו נובעת נשמת האדם, הוא גם המקור ל"דעת ותבונה", שהרי הנשמה היא "מיסוד הבינה בדרך אמת ואמונה". כדי להבין זאת נעיין במבנה הבסיסי של הספירות, שהן הנביעות האלוהיות שדרכן נובע העולם.

זהו מבנה הספירות:

כתר

חכמה

בינה

______

גבורה         חסד

תפארת

הוד            נצח

יסוד

מלכות

הקו המפריד בין 'בינה' ל'חסד' ו'גבורה' הוא הקו המפריד בין תחומי העולם שביכולתנו להבין ובין תחומי העולם שמעבר להשגתנו. שבע הספירות התחתונות מגדירות את העולם המוחשי, ושלוש הספירות העליונות שייכות לתחומי האלוהות הטרנסצנדנטית והנבדלת. הרמב"ן אומר שנשמתו של האדם היא "מיסוד הבינה בדרך אמת ואמונה", ו"אמת ואמונה" הן מילים נרדפות ל'תפארת'. במילים אחרות, הנשמה איננה חלק ממשי מהעולם הזה, אלא שייכת במהותה למרחבים האלוהיים. היא אומנם נמצאת בתוך העולם הזה, אך שורשה בספירת הבינה, ושורש זה בא לידי ביטוי במציאות דרך ספירת התפארת. נקודה זו משמעותית וחשובה, ותקפה גם בלא הבנה עמוקה של אופן הפעולה של כל ספירה במציאות.

בהמשך דבריו מחבר זאת הרמב"ן לדברי הספרי (מדרש הלכה על ספר ויקרא) בנוגע לשבועות ונדרים.

חשיבותו של הסבר זה מודגשת בכך שהוא מובא גם בפירושו של הרמב"ן לתלמוד, וזהו ההסבר הקבלי היחיד בפירוש זה. כדי להבין זאת נראה קודם את הדין התלמודי הנידון.

הגמרא קובעת שאין תוקף לשבועה המפרה את חוקי התורה, אך עם זאת, לנדר יש תוקף גם אם הוא מפר את חוקי התורה. בספרי מסבירים שהשבועה המקראית דומה לאדם שנשבע במלך עצמו, לעומת הנדר, הדומה לאדם שנשבע בחייו של המלך. נראה ששבועה במלך עצמו היא ברמה גבוהה יותר משבועה בחיי המלך, אך הספרי מסביר בכך דווקא את העובדה שנדר מועיל גם במקום ששבועה אינה תקפה. הרמב"ן מרחיב זאת ומסביר שחייו של המלך הם המהות הפנימית המפיחה רוח חיים בתוך גופו. במושגי הספירות, גופו של המלך שייך לשבע הספירות התחתונות, ואילו חייו שייכים לספירת הבינה, הנתפסת כחיים הפנימיים של כל הגוף, שהוא כל היקום. אם כן, הרמב"ן מסביר שלפי הספרי השבועות מקבילות לספירות התחתונות והנדרים מקבילים לספירת הבינה. במקום אחר מציין הרמב"ן שהתורה כולה קשורה לספירת התפארת ("אמת ואמונה"), ולכן קישור הנדרים לספירת הבינה מסביר מדוע ניתן לנדור נדר הסותר את חוקי התורה.

אם נמשיך בפיתוח הרעיון, חוקיות זו תקפה גם לגבי האדם. האדם נמצא ברבדים של הספירות הנמוכות, אך נשמתו (חייו של המלך) נטועה בעולמות העליונים. את השבועות והנדרים ניתן לחלק לשתי דרגות: הדרגה הראשונה – דרגת השבועה – חיבור לאל במובן נמוך יותר, והדרגה השנייה – דרגת הנדר – חיבור לנשמה, שהוא חיבור לחייו של האל. על בסיס הבנה זו מסכם הרמב"ן את דבריו בהסבר נוסח השבועה המופיע בכמה פסוקים – "חי ה' וחי נפשך". הבנה זו רדיקלית ביותר, ומשתמע ממנה שהדירוג בשבועה הוא אותו דירוג שהזכרנו: השבועה בה' היא שבועה בדרגה הנמוכה, והשבועה בנפש היא בדרגה הגבוהה יותר, מכיוון שהנפש קשורה לרבדים הגבוהים ביותר של הקיום.

לפי עיקרון זה ניתן להבין ברמה מסוימת גם את הציטוט של הרמב"ן מ'ספר הבהיר': כל היקום ניזון מכוחם של ששת ימי המעשה, אך הנשמות ניזונות מהשבת, משום שהן אינן חלק מהיקום הרגיל.

במידה רבה, דברי הרמב"ן כאן הם המקור לכל הביטויים העתידיים לגבי הטבע האלוהי של הנשמה. גם אם נדלג על עומק ההבנה של המושגים הקבליים, עדיין נצא עם ההבחנה המהותית בין המציאות הטבעית והמוכרת לאדם לבין הנשמה.

לתפיסה זו השפעות משמעותיות ביותר, וננסה לעמוד על חלק מהן. ראשית – היא משפיעה על הבנת הקשר שבין הנשמה לתורה. התורה, כפי שציינו לעיל, נטועה בספירת התפארת. לעומת זאת, הנשמה נטועה בספירת הבינה, שאינה רק ספירה גבוהה יותר, אלא אף הספירה המפיחה רוח חיים בספירות התחתונות (באופן כללי, כל ספירה מחוללת ומפיחה חיים בספירה שתחתיה). התורה היא ללא ספק אלוהית, ומכונה 'דבר ה'', ולכן לפי עיקרון זה הנשמה, ששורשה גבוה יותר (ובהמשך דבריו מזהה אותה הרמב"ן עם חכמה אלוהית), יכולה להבין את התורה. כפי שראינו בשיעור על תפיסתו של הרמב"ן את התורה, התורה היא המקור לידע האנושי. האדם יכול להבין את התורה, והיא איננה תעלומה בלתי ניתנת להבנה, למרות רבדי המשמעות השונים החבויים בה. ניתן להציע שמערכת היחסים של התורה והנשמה דומה למערכת היחסים של המלך עם חיי המלך. במילים אחרות, החיוּת של התורה נובעת מנשמותיהם של לומדיה.

אולם המשמעות בעלת החשיבות הרבה ביותר של התפיסה שהזכרנו נוגעת למערכת היחסים של האדם עם אלוהים. האדם, או לפחות נשמתו, איננו בריאה של אלוהים אלא חלק ממנו. המשמעות של הבנה זו אינה שעל האדם לשאוף להתאחדות עם האל שתשלול את זהותו האישית (רעיון שלמיטב ידיעתי כלל אינו מופיע בדברי רמב"ן). משמעות הדבר היא שמערכת היחסים של האדם ואלוהים איננה חיצונית בלבד, אלא גם פנימית, כפי שמרכיב יחיד מחובר לשלם. במעמקי נשמת האדם יש חיבור פנימי טבעי עם אלוהים, שיסודו בהמשכיות של הקיום. חשוב לציין שלפי הקבלה של הרמב"ן כל דבר בעולם נובע מאלוהים במובן כלשהו. עם זאת, יש הבדל משמעותי בין דבר הנטוע בספירת הבינה, מקור החיות של העולם, ובין דבר הנטוע בכל אחת מהספירות התחתונות. נשמתו של האדם קשורה לעולמות העליונים בצורה שאיננה קיימת ביחס לכל יצור נברא אחר, ואפילו ביחס למלאכים. לדעתי, נקודה זו היא המאפשרת לנו לרכוש את התורה, להגיע לנבואה ולנהל מערכת יחסים אישית עם אלוהים. לא במקרה כל המטרות הללו מופיעות רבות בדברי הרמב"ן.

בשיעור היום צללנו לעומקם של מושגים קבליים בצורה נרחבת יותר מכפי שאנו עושים בדרך כלל, ואולי עבור חלק מהקוראים הייתה זו חוויה מעט קשה ומתסכלת. כפי שציינו, הרמב"ן עצמו מזהיר מפני חוסר המובנות של תפיסתו הקבלית. עם זאת, המטרה שלנו בשיעור זה היתה להבין את העקרונות ההגותיים והמחשבתיים השוכנים ברקע התפיסות הקבליות כפי שהדברים משתקפים בנשמה האנושית. אני מקווה שהבהרתי רעיון זה כרעיון שניתן להבינו אף ללא השגה מלאה של העקרונות הקבליים.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק.

תרגום: ישראל ציגלר, עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.