שבועות | מקור החג ומאפייניו השונים

מבוא

התורה מלמדת אותנו כי יחד עם סיומה של ספירת העומר חוגגים את חג השבועות:

שבעה שבעת תספר לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות. ועשית חג שבעות לה' אלקיך, מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלקיך. (דברים טז, ט-י) [1]

חג השבועות איננו רק מנציח את סיום ספירת שבועות העומר אלא הוא גם מציין את קציר החיטה (שמות כג, טז) ולכן הוא ידוע גם בשם 'חג הקציר'. שתי הלחם, שתי כיכרות מחמצת העשויים מקציר החיטה החדש, מובאות יחד עם קרבן המוסף, דבר שמוסיף לו את שמו השלישי – 'יום הביכורים' (במדבר כח, כו). ההקרבה מאפשרת את השימוש בדגן חדש בבית המקדש ופותחת את עונת הביכורים, הפירות הראשונים שמובאים לבית המקדש (דברים י, א יא).

בנוסף לנושאי החג המשתקפים משמותיו המקראיים, חז"ל רואים את חג זה כ'עצרת' (ראש השנה א, ב) [2] דבר שלכאורה מתייחס לסיומו של חג הפסח.[3] כפי שראינו, הרמב"ן טוען כי ניתן להשוות את פסח ושבועות לימי הפתיחה והסיום של סוכות ופסח וכן כי הימים החלים בין פסח לשבועות דומים למעשה לחול המועד. אם כן, סביר להניח כי תיאורו של חג השבועות כ'עצרת' מתייחס לקשר הדתי-היסטורי שקיים בין פסח לשבועות – עם ישראל יצא ממצרים בפסח וקיבל את התורה בשבועות.

בנוסף לסיבות החקלאיות והדתיות שהובאו לעיל, אנו מקשרים את חג השבועות עם מתן תורה. חכמים מצביעים על הייחודיות של חג השבועות שכן 'עצרת – יום שניתנה בו תורה' (פסחים סח ע"ב). בנוסף, קריאת התורה בשבועות (שמות יט), כפי שמובא בתוספתא ובגמרא (מגילה לא ע"א), הינה אודות מתן תורה. יתר על כן, תפילת חג השבועות מתייחסת ליום זה כאל 'זמן מתן תורתנו' – היום שבו ניתנה התורה.

פרשנים רבים שואלים מדוע ההיבט של שבועות כחג בו ניתנה התורה, היבט כל כך מרכזי עבורנו בחג זה, איננו מוזכר בתורה. למעשה, הגמרא מביאה דיון בין חכמים ובין ר' יוסי בנוגע לשאלה האם התורה ניתנה בז' או בו' בסיוון (שבת פו ע"ב). על פי דעתו של ר' יוסי כי מתן תורה חל בז' בסיוון, בימינו, כאשר אנו חוגגים את חג השבועות בו' בסיוון (ארבעים ותשעה ימים לאחר יום טוב שני של פסח), אנו למעשה חוגגים את מתן תורה ביום הלא נכון!

ר' יצחק אברבנאל (1437-1508) נותן הסבר לשאלה זו בפירושו לתורה:

והנה לא נתנה תורה טעם לחג הזה שיהיה זכר ליום מתן תורה לפי שלא הוקבע החג לזיכרון מתן תורתנו, כי התורה האלקית אשר הייתה בידינו והנבואה אשר היא בידינו עדי' על עצמה ואין צורך לקדש יום לזכור אותה. אבל היה טעם חג השבועות להיותו התחלת קציר חטים. (אברבנאל, ויקרא כג).

האברבנאל אכן מכיר בכך שיש מצוות והלכות המרמזות כי התורה ניתנה בשבועות. לדוגמא, הבאת שתי הלחם בשבועות שעשויות ממחמצת חיטה, בניגוד לקרבן העומר שמובא בפסח ועשוי משעורה, מעידה על מצבו הרוחני הירוד של עם ישראל לפני קבלת התורה. הוא ממשיך:

ואין ספק שביום חג השבועות ניתנה התורה אבל לא נצטווה החג על זכירתה, וכן תמצא ביום התרועה שנאמר: "זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון", עם כל זה לא נאמר שעל כן [שבגלל שזהו היום הראשון לבריאה] ציווה הקב"ה לעשות יום תרועה זיכרון לבריאת עולם, אלא להיותו יום הדין! .

מתן תורה הוא משני ביחס לסיבת קיומו של חג השבועות – קציר החיטה.

אחרים טוענים כי על אף שלמתן תורה קיים תפקיד מרכזי בקיום חג השבועות, התורה לא הזכירה זאת בכוונה תחילה. ר' יצחק בן משה עראמה (1420-1494) מציע בספרו עקידת יצחק שתי סיבות לחיסור מכוון זה. ראשית, הוא מציע כי בדומה לאמונה בקיומו של הקב"ה, מתן תורה הינו בסיסי כל כך ביהדות כך שאין שום סיבה להצדיק יום להנצחתו. שנית, הוא מציע כי טבעה של התורה מונע קביעת יום שינציח את נתינתה. הוא כותב:

לפי שזיכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים הנזכרים, רק מצוותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה דכתיב: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע אף ח). (עקידת יצחק, ויקרא כג)

במילים אחרות, לדבריו, על אף כי התורה ניתנה בתאריך היסטורי ספציפי, אנו מתייחסים אליה כאילו היא ניתנת לנו בכל רגע מחדש ולכן היא איננה מוגבלת לזמן מסוים. ואכן המדרש קובע:

מהו "היום הזה ה' אלקיך..." – וכי עד עכשיו לא ציווה הקדוש ברוך הוא את ישראל? והלא אותה שנה שנת ארבעים הייתה שנאמר: "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש" ?! ומה תלמוד לומר "היום הזה"? אלא כך אמר משה לישראל: בכל יום יהא התורה חביבה עליכם כאלו היום הזה קבלתם אותה מהר סיני! (תנחומא, פרשת כי תבוא)

מדרש נפלא זה מדגיש את טבעה הנצחי של התורה וכיצד ציון היום בו נתנה התורה מדי שנה עלול בסופו של דבר להפחית או לצמצם את יחסינו לתורה.

לסיום, ר' דוד צבי הופמן בפירושו לחומש ויקרא מסביר מדוע אין מצוות מיוחדות בחג השבועות:

לא הותקן לחג השבועות שום טכס סמלי להזכיר את חזיונות סיני. ויש טעם לדבר: חזיון סיני אינו עשוי להתגשם בסמל גשמי; אלא בני ישראל ישימו על לבם כי לא ראו "כל תמונה ביום דבר ה'... בחורב מתוך האש" כדי שלא ייכשלו בהזיה לעשות פסל לדמות אלקים, אלא יזכרו את המראות הגדולות ויחוגו ביום מתן תורה את סיום הקציר, למען יודו לה' על ברכת האדמה בהביאם את הביכורים אל המקדש ויכירו כי ה' הוא האדון השליט על הכל ואותו חייבים לעבוד ואל מצוותיו צריכים לשמוע ולחזור כאילו בכל על ההבטחה "נעשה ונשמע". (פירוש הרד"ץ הופמן לחומש ויקרא חלק ב, עמוד קס"ה)

על אף כי לא ניתן להנציח את מתן תורה בעזרת סמל כזה או אחר, אנו מביאים לקב"ה את פירותינו הראשונים בכדי להודות ולקיים את ההבטחה שהבטחנו לו בהר סיני – "נעשה ונשמע".

כפי שמציין הרב הופמן, אין הלכות או מצוות הקשורות באופן ספציפי לחג השבועות. למעשה, השולחן ערוך מקדיש פרק אחד בלבד – בסוף הלכות פסח – לסדר התפילות בחג השבועות (שולחן ערוך תצד). עם ישראל, לעומת זאת, העשיר את חגיגות חג השבועות במנהגים רבים שהביאו בעצמם לחקירה תורנית רבה. בפרק זה נחקור כמה ממנהגים אלה.

 

הכנסה 'מוקדמת' של חג השבועות

הראשונים כותבים כי המנהג בקהילות האשכנזיות בימי הביניים היה להתפלל את תפילת מעריב לאחר פלג המנחה ולא רק לאחר צאת הכוכבים, בהתאם לשיטתו של ר' יהודה (ברכות כו ע"א). בהתבסס על מנהג זה ועל קטע נוסף בגמרא המתעד במפורש את המנהג לקדש את השבת לפני צאת הכוכבים (ברכות כו ע"ב), נהגו להכניס שבת לפני צאת הכוכבים בקהילות אשכנז וכך גם נהגו עד התקופה האחרונה. אמנם, בשבועות נוהגים להכניס את החג רק לאחר צאת הכוכבים. מהו המקור למנהג זה? השל"ה כותב בספרו שני לוחות הברית:

וקבלתי ממורי הגאון מהר"ש ז"ל מלובלין שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז"ל, שלא לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג השבועות עד צאת הכוכבים. והטעם, מפני שבספירה כתיב: "שבע שבתות תמימות תהיינה" ואם כן כשמקדש בעוד יום מחסר אותו המקצת ממ"ט ימי הספירה שהרי חג שבועות הוא לאחר הספירה". (שני לוחות הברית מסכת שבועות)

מסורת זו הייתה קיימת עוד מימיו של ר' יעקב פולק (1460-1561), אבי המסורה של חכמי אשכנז. מעניין לראות כי הרב הורוביץ כותב כי אף על שלא ניתן לעשות קידוש לפני צאת הכוכבים, עדיין ניתן להתפלל ערבית קודם זמן זה, כפי שניתן להתפלל את ערבית של מוצאי שבת עוד בשבת עצמה.

ר' יוסף האן (פרנקפורט, 1570-1637), בן זמנו של הרב הורוביץ, טוען כי לא ראה שקיימו את מנהג זה בגרמניה. יתר על כן, הוא טוען כי לא מדובר על חומרה מיותרת בלבד אלא כי גם מנהג זה בא על חשבון לימוד הלילה שהרי לילות הקיץ קצרים הם (יוסף אומץ תתנ).

נראה כי זה היה המנהג בגרמניה גם לאחר מכן, כפי שכותב ר' נתנאל וויל בהערותיו לדברי הרא"ש בחיבורו קרבן נתנאל. לדבריו, ניתן לקדש ולאכול אף בזמן שיש אור יום בכל החגים, כולל בשבועות (קרבן נתנאל פסחים י, ב). אמנם, המגן אברהם (תצד) והפרי חדש (תצד) מצטטים את השל"ה ופוסקים כי אסור לקדש עד לאחר צאת הכוכבים.

למרות שפוסקים מוקדמים אלו מתייחסים רק לעיכוב הקידוש לערב, הט"ז טוען כי על הקהילה לעכב מעט את תחילת תפילת ערבית כך שהספירה תהיה 'תמימה' (ט"ז תצד). אמנם, ר' יעקב עמדין מתנגד לכך וסובר כי יש להתפלל לפני רדת החשיכה בכדי לקיים את מצוות תוספת שבת – הוספה מימות השבוע ליום השבת או יום טוב (סידור יעב"ץ).

ר' שמעון סופר בספרו התעוררות תשובה מציע סיבה שונה לאיחור תפילת ערבית; עלינו לחכות עד הלילה בכדי להבטיח שאפילו מי שנשאר ער כל הלילה לא ישכח לקרוא קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים, זמנה הראוי (התעוררות תשובה נו). באופן דומה ר' נתן גסטטנר מציע כי יש להתפלל ערבית רק לאחר צאת הכוכבים בכדי להבטיח כי הציבור לא יקדש לפני זמן זה (שו"ת להורות נתן ז, לא).

אחרונים רבים כדוגמת הפרי מגדים (משבצות זהב תצד ד"ה מאחרין), שולחן ערוך הרב (שם ב), קיצור שולחן ערוך (קכ, יא) והמשנה ברורה (תצד, א) פוסקים כי אין להתפלל ערבית עד לאחר צאת הכוכבים.

ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, מציע בפירושו לתורה סיבה נוספת (העמק דבר ויקרא כג, כא). התורה כותבת כי יש להכניס את חג השבועות 'בעצם היום הזה' – באותו היום ממש – בכדי ללמד שאין מצוות תוספת שבת בשבועות. אנו למדים מפסוק זה כי עלינו להכניס את חג השבועות לאחר צאת הכוכבים אך לא בשביל להבטיח כי ספירתנו תהיה 'תמימה'.

 

מאכלי חלב

אחד המנהגים הידועים ביותר הקשורים לחג השבועות הוא המנהג לאכול מאכלי חלב. ר' יצחק טיראני (חי במאה 14-15 באוסטריה) כותב בספר המנהגים (הגהות ומנהגים חג השבועות) כי מנהג זה נרמז בפסוקים "מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" (במדבר כח, כו) דהיינו – 'חלב'. מנהג זה יצר דיון נרחב בספרות ההלכה.

ראשית, מלבד הרמז הטקסטואלי, מהו הסיבה לקיום מנהג זה? הרמ"א מסביר שבכדי לזכור את שתי הלחם, שתי כיכרות לחם המוגשים בבית המקדש בשבועות, אנו אוכלים שתי חלות בסעודה. כיוון שאסור להשתמש באותה הכיכר עבור סעודה חלבית וסעודה בשרית (ראו שולחן ערוך יורה דעה פט, ד) אנו עורכים סעודה חלבית ולאחר מכן סעודה בשרית – על מנת להבטיח כי שתי כיכרות הלחם אכן ייאכלו (רמ"א תצד, ג).

המגן אברהם מציע סיבה נוספת. הוא מציין כי הזהר משווה את שבעת השבועות שבין פסח לשבועות לשבעת נקיים שאישה סופרת לפני היטהרותה. בדיוק כפי שהאישה טהורה אחרי שבעת הימים הללו (לאחר טבילה במקווה) כך גם עם ישראל נטהר מטומאת מצרים אחרי ספירת העומר. באופן סמלי, חלב נתפס כהפך הטומאה, כפי שלאישה שמפיקה חלב ומניקה אין בדרך כלל ווסת חודשי. לכן אנו אוכלים מאכלי חלב בשבועות (מגן אברהם תצד, ו).

שיטתו של המשנה ברורה הינה ככל הנראה הסיבה הידועה ביותר. לשיטתו, לאחר קבלת התורה בני ישראל כבר לא היו רשאים לאכול את הבשר שהיה ברשותם; היה עליהם לשחוט ולהכין כראוי את הבשר בכלים כשרים. כיוון שהליך זה לוקח זמן הם אכלו מוצרי חלב שהלכות הכשרות שלהם פחות מורכבים וממילא דורשים פחות זמן בתהליך הכשרתם ובישולם (משנה ברורה תצד, יב).

המשנה ברורה  (שם תצד, יג) מביא גם כן את דעת הכלבו (נב) שמסביר כי כיוון שמשווים את התורה לחלב ודבש (ראו שיר השירים ד, יא), מועיל לאכול מאכלי חלב ואף דבש בשבועות. האחרונים מציעים סיבות נוספות גם כן לקיומו של מנהג זה. 

מנהג זה מעורר חששות הלכתיים רבים. כפי שראינו בעבר, יש המחייבים באכילת בשר ביום טוב כיישום מצוות השמחה ביום זה. אמנם, אפילו אם אין חיוב לעשות זאת, רבים מסכימים כי ישנה מצווה לאכול בשר. לפיכך נראה כי המנהג העתיק של אכילת חלב בשבועות סותר את הלכה זו! ואכן, אף ספר המנהגים שהובא לעיל כותב כי עדיין יש לאכול בשר בחג השבועות שכן 'אין שמחה אלא בבשר" (פסחים קט ע"א).

ר' צבי הירש שפירא (1850-1930), האדמו"ר השני ממונקאטש, דן בנושא זה בהרחבה בחיבור השו"ת שלו (דרכי תשובה יורה דעה פט, יט). הוא כותב כי יש המציעים לאכול סעודה חלבית בלילה וסעודה בשרית במהלך היום. זהו המנהג בקהילות רבות וכן זה היה מנהגו של ר' יעקב ישראל קנייבסקי (1899-1985), הגאון הסטייפלר (אורחות רבינו, כרך ב, עמ' 98).

עם זאת, הרב שפירא טוען כי השאלה האם חובת שמחת יום טוב חלה גם בלילה היא שאלה שדנים בה האחרונים (כפי שנידון בשערי תשובה תקכט, ד) ולכן אין זה מן הראוי להימנע מאכילת בשר בלילה. בנוסף, הרמ"א שהובא לעיל כותב כי מאכלי החלב נועדו להיאכל בנוסף למאכלי הבשר וזאת בכדי שנתחייב באכילת שתי כיכרות לחם. מסיבה זו היוסף אומץ מעיד כי היה נהוג לאכול מאכלי חלב ביום הראשון של חג שבועות אך לאחר מכן צריך לאכול מאכלי בשר (ספר יוסף אומץ תתנד).

אמנם, האחרונים מעירים כי אכילת בשר לאחר אכילת מאכלי חלב עלולה להביא לכדי חששות הלכתיים חמורים ולכן יש להיזהר שלא לעבור על איסורי בשר בחלב תוך כדי קיום מנהג זה. הגמרא (חולין קה ע"א) אומרת במפורש כי לאחר אכילת גבינה מותר לאכול בשר.

בביאורו לדברי הטור, הרמ"א (דרכי משה יורה דעה פט) מביא את תשובתו של המהר"ם מרוטנבורג שמספר כי פעם אחת מצא חתיכת גבינה בין שיניו בזמן שבין הסעודות. לאחר מכן גזר על עצמו להמתין לאחר אכילת חלב כמו שהוא ממתין לאחר אכילת בשר, על אף כי הוא הקל במקרה של עוף.

הדרכי משה ממשיך להביא מקורות אחרים המגבילים את חומרה זו לגבינה שהתיישנה לפחות שישה חודשים (שם פט, ב). בהערותיו לשולחן ערוך הרב איסרליש מביא את המנהג להמתין לאחר אכילת גבינה קשה גם לפני אכילת עוף. עם זאת, הוא מציין כי אחרים מקילים וכי אין להעיר למי שמקל כל עוד הוא עושה 'קינוח', 'הדחה' ונטילת ידיים. הוא מסיק כי 'טוב להחמיר' (רמ"א יורה דעה פט, ב).

איך צריך להתנהג במקרה בו רוצים לאכול בשר וחלב באותה הסעודה? יש הכותבים כי מי שלא אכל גבינה קשה יכול לנקות את פיו ולשוטפו ומיד לאחר מכן לאכול בשר – אף באותה הסעודה  (ראו מגן אברהם תצד, ו; משנה ברורה תצד, יב).

הרב עובדיה יוסף כותב כי אכן כך הוא נוהג לעשות (חזון עובדיה יום טוב, עמ' 318). אחרים טוענים כי לאחר סעודה חלבית יש לברך ברכת המזון,[4] בשונה מהזהר, לפיו אסור לאכול חלב ובשר באותה הסעודה (זהר פרשת משפטים).

על אף כי פוסקים אחרים מתנגדים למנהג זה בהתבסס על הטענה כי אמירת ברכת המזון בין הסעודות מהווה ברכה שאינה צריכה (ברכה מיותרת),[5] הרב משה פיינשטיין מאמץ את מנהג זה (אגרות משה אורח חיים א, קס).

מחבר הדרכי תשובה שהובא לעיל מביא הצעה שונה:

על כן נכון לפני יותר המנהג שקיבלתי מרבותי ומאבותי הקדושים נ"ע לאכול המאכלי חלב בעצרת תכף אחר התפילה בשעת הקידושא רבא בלא פת רק בדרך סעודת ארעי, ומברכין ברכה אחרונה וממתינין בערך שעה ויותר ואוכלין סעודת שחרית בבשר ויין ויוצאין בזה לכולי עלמא, רק שצריך לחלוץ את שיניו קודם הסעודה מהגבינה שבין השיניים כנ"ל וזהו המנהג המובחר לפי עניות דעתי ובזה יוצא ידי חובה לכולי עלמא.(דרכי תשובה, יורה דעה פט, יט)

מנהג זה מובא אף בספרו של ר' יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, לוח ארץ ישראל. מעניין לציין כי בפירושו על התורה הרב יצחק זאב סולובייצ'יק מציע כי מנהג אכילת מאכלי חלב ובשר במהלך אותה הסעודה מעצים את מחויבותם של עם ישראל, שבניגוד למלאכים יכולים לקיים את המצוות בגופם מתוך נכונות והתלהבות גדולה (חידושי הגרי"ז על התורה, פרשת יתרו).

 

תיקון ליל שבועות

האזכור המוקדם ביותר של המנהג להישאר ערים כל ליל שבועות וללמוד תורה מופיע בזוהר:

וְעַל דָּא חֲסִידֵי קַדְמָאֵי לָא הֲווֹ נָיְימֵי בְּהַאי לֵילְיָא וַהֲווּ לָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא וְאַמְרֵי: "נֵיתֵי לְאַחֲסָנָא יְרוּתָא קַדִּישָׁא, לָן, וְלִבְנָן, בִּתְרֵין עָלְמִין. וְהַהוּא לֵילְיָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְעַטְּרָא עָלַיְיהוּ, וְאַתְיָיא לְאִזְדַּוְּוגָא בֵּיהּ בְּמַלְכָּא וְתַרְוַויְיהוּ מִתְעַטְּרֵי עַל רֵישַׁיְיהוּ דְּאִינּוּן דְּזַכָּאן לְהָכִי.

 רַבִּי שִׁמְעוֹן הָכִי אָמַר: בְּשַׁעֲתָא דְּמִתְכַּנְשֵׁי חַבְרַיָּיא בְּהַאי לֵילְיָא לְגַבֵּיהּ נֵיתֵי לְתַקְּנָא תַּכְשִׁיטֵי כַּלָּה, בְּגִין דְּתִשְׁתְּכַח לְמָחָר בְּתַכְשִׁיטָהָא וְתִקוּנָהָא לְגַבֵּי מַלְכָּא כַּדְקָא יָאוּת".

תרגום:

וְעַל כֵּן חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ יְשֵׁנִים בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְאוֹמְרִים: נָבִיא אֶת הַיְרֻשָּׁה הַקְּדוֹשָׁה לָנוּ וּלְבָנֵינוּ בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. וְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה מִתְעַטֶּרֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם, וּבָאָה לְהִזְדַּוֵּג עִם הַמֶּלֶךְ, וּשְׁנֵיהֶם מִתְעַטְּרִים עַל רֹאשָׁם שֶׁל אוֹתָם שֶׁזּוֹכִים לָזֶה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן כָּךְ אָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְכַּנְּסִים הַחֲבֵרִים בַּלַּיְלָה הַזֶּה אֵלָיו, נָבא לְתַקֵּן אֶת תַּכְשִׁיטֵי הַכַּלָּה, כְּדֵי שֶׁתִּמָּצֵא לְמָחָר בְּתַכְשִׁיטֶיהָ וּבְתִקּוּנֶיהָ אֶל הַמֶּלֶךְ כָּרָאוּי.(זוהר, ח"ג צח ע"א)

הזהר מקשר בין לימוד ליל שבועות ל'חתונה' שמתקיימת בין עם ישראל לקב"ה. על אף כי מנהג זה איננו מובא על ידי ר' יוסף קארו בשולחן ערוך, יש עדויות בכתב לכך כי הוא קיים ליל לימוד בסלוניקי שביוון בשנת 1533. השל"ה מצטט מכתב מאת ר' שלמה אלקבץ, ידידו של השולחן ומחבר הפיוט לכה דודי, המתאר את אותו הערב, שבסופו של דבר הוביל את ר' יוסף קארו לעבור לצפת (של"ה מסכת שבועות).

בסביבות המאה ה-17 מנהג זה התפשט. כך המגן אברהם מתעד את המנהג להישאר ערים כל ליל שבועות:

איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה, וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן. ואפשר לתת טעם על פי פשוטו לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקדוש ברוך הוא להעיר אותם כדאיתא במדרש, לכן אנו צריכים לתקן זה. (מגן אברהם תצד)

יחד עם זאת, ישנם מנהגים שונים שדנים בשאלה האם יש ללמוד או לקרוא את תיקון ליל שבועות, אסופת טקסטים שנבחרו על מנת שילמדו אותם בליל שבועות, או שמא על כל אדם ללמוד מה שליבו חפץ.

המנהג להישאר ערים כל הלילה הביא לדיונים רבים ומעמיקים בנוגע לשאלה האם מי שלא ישן רשאי להגיד את ברכות השחר. לעניין נטילת ידיים השולחן ערוך כותב כי יש ספק ואילו הרמ"א פוסק כי יש ליטול את ידיו ללא ברכה (שולחן ערוך ורמ"א ד, יג). לעומת זאת, לטענתו של המשנה ברורה, האחרונים מסכימים כי במידה ואדם נכנס לשירותים לפני תפילת שחרית יהיה עליו ליטול ידיים ולברך את ברכת 'על נטילת ידיים' (משנה ברורה ד, ל וכן בביאור הלכה ד"ה ויטלם).

כיוון שאנו סוברים כי ברכות השחר נאמרות ללא תלות בשאלה האם האדם האומר אותן אכן נהנה בפועל מאותן ההנאות שמתוארות בברכות, נכון לומר כי אפילו אדם שהיה ער במהלך כל הלילה צריך להגיד את ברכות השחר שהרי אמירתן היא בגדר של חיוב על בסיס יומי. אכן, זו פסיקתו של ערוך השולחן (מו, יג) והאר"י ז"ל. לעומת זאת, המשנה ברורה מביא את דעת המערערים על קביעה זו שדנים בשאלה האם אדם שלא ישן צריך להגיד 'אלוקי נשמה' ו'המעביר שינה' ועל כן הם מציעים כי אדם ישמע את הברכות הללו מאדם שישן (משנה ברורה מו, כד).

המשנה ברורה מביא מחלוקת בין האחרונים בנוגע לברכת התורה: החיי אדם, הפרי חדש והגר"א עומדים על כך כי אין להגיד את ברכות התורה במידה ואדם היה ער כל הלילה ואילו המגן אברהם והאליה רבה פוסקים כי יש לומר את ברכות אלו.

באופן אידיאלי נראה כי יש לנסות ולשמוע את הברכות מאדם אחר שלא ישן אבל אם אין זה אפשרי יש לזכור כי הברכה השנייה המקדימה את קריאת שמע של שחרית ('אהבה רבה' בקהילות אשכנז ו'אהבת עולם' במסורת הספרדית) מוציאה ידי חובת ברכות התורה. במקרה שכזה יש ללמוד פסוק או משנה לאחר התפילה (שם מז, כח).

מעניין לראות כי המשנה ברורה (שם) מצטט את דעתו של ר' עקיבא איגר שמציע פתרון מבריק לקושי זה: אם ישנים שנת קבע (שינה עמוקה ומשמעותית) ביום שלפני כן אז אדם יהיה רשאי להגיד את ברכות התורה בבוקר שלמחרת גם אם הוא נשאר ער כל הלילה. הוא טוען  כי 'ממה נפשך' שהרי לא משנה לפי איזה דעה ננקוט, בכל מקרה נצטרך לברך. פירוש הדברים: אם הברכה נועדה להיאמר ללא תלות בשאלה האם אדם ישן או לא ישן בלילה, יהיה חובה עליו לברך בכל מקרה בשחרית של שבועות, ואם היא נחשבת ל'ברכת המצווה' אז היא צריכה להיאמר לאחר כל הפסק – גם לאחר שנת צהרים ארוכה! לכן, כולם מסכימים כי במקרה שכזה אדם צריך להגיד את ברכות התורה.

 

קישוט בתי כנסת

מנהג ידוע נוסף של חג השבועות הוא לעטר את בתי הכנסת בצמחי ירק. במהלך מאות בשנים מנהג זה התפתח במספר כיוונים והובאו לכך סיבות רבות. יש המתנגדים למנהג זה.

נראה כי מנהג זה התחיל לראשונה במאה ה-15 באשכנז. ר' יעקב מולין, הידוע כמהרי"ל, מעיד כי היה נהוג לכסות את רצפת בית הכנסת בפרחים 'לשמחת הרגל'[6]. בעוד כי המהרי"ל מדבר על קישוט בית הכנסת, ספר הלקט יושר (כרך א עמ' 150) כותב כי מורו, ר' ישראל איסרלן, בעל 'תרומת הדשן' הניח צמחי ירק על ריצפת הבית שלו. נראה כי מטרת מנהג זה הייתה לייפות ולרענן את בית הכנסת, או אף את הבית הפרטי, לכבוד החג. אכן, מקורות אלה מדגישים כי 'בשמים', ירקות בעלי ריח נעים, היו מונחים על הריצפה.

מאה שנה לאחר מכן – בפולין –מציע הרמ"א סיבה שונה: "נוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים זכר לשמחת מתן תורה" (רמ"א תצד, ג). כיצד הירק או העשב מזכירים לנו את מתן תורה? ר' מרדכי יפה מסביר בספרו לבוש מלכות כי צמחי הירק מזכירים לנו את הצמחים שעיטרו את הר סיני כפי שמצווה בפסוק "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" (שמות לד, ג) – משמע שהר סיני היה מלא בצמחיה חיה (לבוש מלכות תצד).

המגן אברהם מציע סיבה שלישית (מגן אברהם תצד, ה). הוא מתאר כיצד היה נהוג להציב עצים בבית הכנסת בחג השבועות על מנת להזכיר לנו כי פירות האילן נידונים בשבועות כפי שמתארת המשנה (ראש השנה א, ב) ועלינו להתפלל בעבורם.

החיי אדם כותב כי הגאון מוילנא ביטל את המנהג להניח עצי ירק בבית הכנסת משום שהוא מזכיר את מנהגי הגויים.[7] אמנם, על אף התנגדות הגר"א, נפוץ מנהג לעטר את בית הכנסת עם צמחי ירק לכבוד חג השבועות והאחרונים מציעים מספר סיבות כהגנה על מנהג זה.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"א

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"א