דילוג לתוכן העיקרי

נצבים | תשובה

 

מקורות

בפרשתנו נאמר: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (ל', יא-יד). לאיזה מצווה התורה מתכוונת בפסוקים אלו?

הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ג ה"ח) הבין, שהפסוק מתייחס לתלמוד תורה, והכסף משנה שם ציין שמקורו הוא בדברי הגמרא בעירובין (נה ע"א). הרמב"ם ציין שהמילים "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" משמעותן: "לא בגסי הרוח היא מצויה", וכוונת "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא" היא ל"מהלכי מעבר לים", כלומר שהפסוק מציין שידע תורני איננו נמצא באנשים גסי רוח או באנשים המרבים בנסיעות ארוכות. ניתן להניח שלפי פרשנות זו, המילים "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד" מתייחסות אף הן לידע תורני, והפסוק מלמדנו שהשגת ידע תורני היא בהישג יד. הגמרא (נידה ל ע"ב) אומרת על תינוק במעי אמו ש"מלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה". נראה, שהמשמעות הרעיונית של מדרש זה היא שהתורה היא חלק מהטבע האנושי באופן מולד.

בהמשך לכיוון פרשני זה, ייתכן שיש רמז בהמשך הדברים – "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" – לכך שצריך ללמוד תורה בקול ולהוציא את הדברים בפה, כפי שהגמרא (עירובין נד ע"א) לומדת מהפסוק "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (משלי ד', כב), "אל תקרי 'למצאיהם', אלא: למוציאיהם בפה". ייתכן גם שהמילה "לַעֲשֹׂתוֹ" רומזת לכך שלימוד תורה נועד על מנת לקיים את מה שהאדם לומד, ולא למען השעשוע האינטלקטואלי גרידא. המשנה הידועה באבות (פ"ד מ"ה) אכן מעמידה את "הלומד על מנת לעשות" במדרגה הגבוהה ביותר.

הרמב"ן הציע הבנה אחרת של הפסוקים. לדעתו, המילים "הַמִּצְוָה הַזֹּאת" מתייחסות לאמור קודם לכן – פרשת התשובה: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל  לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל', א-ב). הרמב"ן ביאר, שהתורה מתארת את תהליך התשובה כסיפור שיקרה, ולא כציווי לחזור בתשובה, כדי לרמוז להבטחת ה' שבני ישראל יחזרו בתשובה כעם. רעיון זה מופיע גם בדברי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ה): "ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר: 'והיה כי יבאו עליך כל הדברים' וגו' ". הגרי"ד סולובייצ'יק ציין,[1] שלדברים אלו יש משמעות רבה, לאור קביעתו של הרמב"ם את האמונה בביאת גואל כאחד מעיקרי האמונה. אם אנחנו מצווים להאמין בגאולה עתידית, שיכולה להתרחש רק אם בני ישראל יחזרו בתשובה, אזי אנחנו מצווים להאמין להבטחת ה' שעם ישראל יחזור בתשובה כעם.

על פי פירושו, הרמב"ן מבאר גם את המשך הדברים כפרטים הנוגעים למצוות התשובה. כוונת הפסוקים בנוגע ל"לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" שחזרה בתשובה אפשרית בכל מקום ובכל זמן, והכוונה במילים "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" היא "שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה' ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות".

ר' עובדיה ספורנו הסכים עם הרמב"ן שהמצווה המוזכרת היא מצוות התשובה, אך הוא פירש את הפסוקים בצורה שונה. על פי הבנתו, הכוונה ב"לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" היא שאין צורך בנביא (שהביטוי "בַשָּׁמַיִם" מייצג אותם באופן מטפורי) כדי להבין איך לחזור בתשובה, וכן "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא", ש"לא תצטרך בה לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך".

הרמב"ן וספורנו מבינים אפוא ש"הַמִּצְוָה" היא התשובה, ושניהם מבינים כנראה שיש מצווה לחזור בתשובה. ברם, הרמב"ם מנה רק את מצוות הווידוי כמצווה (ספר המצוות, עשה עג), אך השמיט את מצוות התשובה. אחרונים רבים[2] סברו שלדעת הרמב"ם אין צורך במצווה ספציפית של תשובה. מכיוון שכשאדם חוטא, אסור לו להמשיך לחטוא. לא יעלה על הדעת שהוא ימשיך להיות שרוי בחטא, וברור שהוא חייב לתקן.

החיד"א[3] הביא ראיה מעניינת לכך שאין מצוות תשובה. כידוע, אין מלקות על לאו הניתק לעשה. לדוגמה, אדם שאנס אישה, שעל פי דין התורה (דברים כ"ב, כט) עליו לשאת את האישה ואסור לו לגרשה, אם עבר וגירשה אינו לוקה על כך, שכן ממילא הוא מחויב בעשה של "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" לחזור ולשאת אותה לאישה (מכות טו ע"א) אם קיימת מצוות תשובה, הרי שלמעשה לא היה כלל עונש מלקות, מכיוון שעל כל עבירה אדם היה חייב לחזור בתשובה, וכל עבירה הייתה מוגדרת כ"לאו הניתק לעשה". אמנם, ניתן לדחות ראיה זו, שכן ייתכן ש"לאו הניתק לעשה" הוא דווקא כשיש מצוות עשה ספציפית שהתורה מצווה עליו במקרה שעבר את העבירה, ואין לכך קשר למצוות תשובה, שגם אם היא קיימת, הרי היא מצווה כללית, ולא מעשה ספציפי של תיקון שהתורה מצווה עליו.

הגרי"ד סולובייצ'יק[4] ביאר את שיטת הרמב"ם באופן שונה. הרמב"ם אמנם לא מנה את התשובה כמצווה, אך לגבי יום הכיפורים הוא כתב (הל' תשובה פ"ב ה"ז): "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים". נראה אפוא, שלדעת הרמב"ם יש חובה לחזור בתשובה רק ביום הכיפורים.

רבינו יונה (שערי תשובה שער ב סי"ד) כתב שיש מצווה לעשות תשובה ביום כיפור. בהמשך (שער ד סי"ז) רבינו יונה כתב שבכל השנה כולה יש מצווה לחזור בתשובה, וביום כיפור יש חובה נוספת להיטהר: "והתשובה בזה, כי מה שנאמר 'לפני ה' תטהרו' מצות עשה על התשובה, שנחפש דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' ביום הכפורים. ואף על פי שנתחייבנו על זה בכל עת – החיוב נוסף ביום הכפורים, והטהרה אשר בידינו היא התשובה ותיקון המעשים". מה ההבדל בין תשובה בכל השנה, לבין טהרה ביום כיפור? ייתכן שרבינו יונה התכוון שבכל השנה אם אדם עבר עבירה הוא חייב לחזור בתשובה על אותה עבירה, אבל ביום כיפור יש חובה להיטהר מכל העבירות – "מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא ט"ז, ל). אם אדם חזר בתשובה רק על חלק מהעבירות שביצע, הוא לא קיים את המצווה ביום כיפור. רבינו יונה כתב שניתן להשיג כפרה באמצעות תשובה כלשהי, אבל היטהרות דורשת רמה גבוהה יותר. כדי להמחיש את הרעיון, הוא השווה זאת לניקוי בגד מלכלוך: כיבוס רגיל של הבגד ינקה חלק מהכתמים, אבל רק ניקוי יסודי ינקה את הבגד כולו.

ראינו אפוא ארבע תפיסות שונות לגבי תשובה. רבינו יונה סובר שיש שתי מצוות, אחת לכל השנה ואחת ליום כיפור. הרמב"ן וספורנו סוברים שיש מצווה אחת של תשובה לכל השנה כולה. הרמב"ם לפי ההבנה המקובלת סובר שאין מצוות תשובה, אך ייתכן שהוא סובר שיש מצוות תשובה ייחודית ביום כיפור.

 

[1]על התשובה, ירושלים תשמ"ט, עמ' 95-96.

[2].  ראו, למשל, מנחת חינוך מצווה שסד; הרב מנחם קרקובסקי, עבודת המלך על הרמב"ם שם; הראי"ה קוק, משפט כהן סי' קכח.

[3]יעיר אזן, מדבר קדמות, מערכת ת אות יז; הובא במשפט כהן שם.  

[4]על התשובה, עמ' 38-45.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)