מכות | דף ז | זכותה של ארץ ישראל

במשנה האחרונה של פרקנו מובאת מחלוקת הנראית במבט ראשון תמוהה:

"רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין – לא נהרג אדם מעולם. 
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל".

כיצד ישיבו רבי טרפון ורבי עקיבא לטענתו הצודקת של רשב"ג?

ייתכן שהדבר קשור להלכה הקודמת במשנה:

"מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו בית דין – אין סותרין את דינו".

מבואר בגמרא דהיינו כשבא לפני בית דין אחר בחו"ל, אך אם נידון בחו"ל ובא לפני בית דין שבארץ ישראל – דנים אותו מחדש, "מפני זכותה של ארץ ישראל" (רש"י: "אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות").

דברי הגמרא צריכים ביאור: סוף סוף, במשנה נאמר בפירוש שהרוצח בא בפני אותו בית דין, וכיצד אפשר לפרש שהכוונה לכל בית דין שבחו"ל? התשובה היא שיש שוני מהותי בין בתי הדין שבארץ ישראל לבתי הדין שבחו"ל, ושוני זה מתבטא בדין אחר הנזכר בסוגייתנו:

"סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ...  
אם כן, מה תלמוד לומר 'בשעריך'? בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר".

בחו"ל נועדו בתי הדין להשכין שלום. לפיכך אין צורך להושיבם בכל עיר ועיר, ודי להושיב בתי דין בכל פלך ופלך, כפי השיעור שיספק את צורכי הבאים לדין. בארץ ישראל, לעומת זאת, בתי הדין אינם רק גורם מרגיע ומפשר אלא גוף שתפקידו הובלת מהלכים רוחניים בעם ישראל. על כן חשוב שיהיה בכל עיר ועיר בית דין המשפיע על סביבתו השפעה פעילה (ראו דבריו של הרב אביהוד שורץ למסכת סנהדרין דף ב).

שוני זה הוא שמזכה את המורשע ברצח שברח לארץ ישראל במשפט חוזר. אומנם בחו"ל הוא נידון למיתה, אך בארץ ישראל ייתכן ש'הזכות' תגרום לזיכויו. ומהי אותה זכות? זכותה של ארץ ישראל היא תפקידם הייחודי של בתי הדין שבה: קיום משפט הצדק הא-לוהי, כמבואר בדרשתו המפורסמת של הר"ן על משפט המלך (דרשות הר"ן, הדרשה הי"א).

באותה דרשה עומד הר"ן על הפער שבין כללי הענישה של התורה ובין הצורך לשמור על סדר ציבורי. הצדק הא-לוהי המוחלט אוסר להמית אדם אלא אם כן "ידע שהכניס עצמו בדבר שיש בו חיוב מיתה ועבר עליו, ולזה יצטרך שיקבל עליו התראה, וכל יתר הדברים השנויים באותה ברייתא, וזהו משפט צדק אמיתי בעצמו". דא עקא, שמגבלות אלו עשויות לגרום לכך ש"יפסד הסידור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש". לדעת הר"ן, הפתרון הוא קיום שתי רשויות שופטות: בתי הדין, הדנים על פי משפטי הצדק המוחלט של התורה, והמלך, ש"יכול לדון שלא בהתראה, כפי מה שיראה שהוא צריך לקיבוץ המדיני".

מסתבר שדברים אלו נכונים לארץ ישראל דווקא, וזאת משתי סיבות. הסיבה האחת מעשית: רק בארץ ישראל נהנה העם משלטון עצמי המאפשר שמירה על סדר ציבורי נאות, וכך יכולים בתי הדין לדון אך ורק על פי עקרון הצדק. הסיבה השנייה מהותית: השפיטה על פי הצדק הא-לוהי המוחלט היא מיסודות החברה של ממלכת כוהנים וגוי קדוש, שאותה אפשר לבנות רק בארץ ישראל.

מעתה יובנו דברי רבי עקיבא ורבי טרפון. לדעתם, אין אדם מסוגל להגיע לוודאות הדרושה להריגת אדם על פי הצדק המוחלט הא-לוהי, ועל כן הם סבורים שעל פי עיקרון זה אי אפשר להרוג אדם לעולם. אומנם מאחר שבארץ ישראל יש רשות אחרת שתמלא את משימת השכנת הסדר הציבורי – הלוא הוא המלך – אין רבי טרפון ורבי עקיבא חוששים פן ירבו שופכי דמים.