דילוג לתוכן העיקרי

חינוכי ושאיפותיי: הרהורים אוטוביוגרפיים של הרב אהרן ליכטנשטיין

מבוסס על שיחה מאת הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל[1]

 

השנים המוקדמות

נולדתי בשנת תרצ"ג (1933) בפריס. פריס לא הייתה בדיוק ירושלים או בני ברק; בתים, אנשים ומוסדות המושתתים על אדני התורה היו איים בלב ים. אולם על אף חסרון האווירה התורנית בפריס, ועל אף שהסביבה בה גדלתי הייתה רחוקה מאוד ממה שהיום נראה לרובנו מובן מאליו, ביתנו היה בית יהודי מושרש ומובהק.

אבי ע"ה היה מסור עד מאוד לחינוך יהודי. הוא חונך בגרמניה והחל לעסוק בחינוך יהודי בגיל עשרים והמשיך ללמד עד היותו בן שבעים ושתיים. תחילת הקריירה שלו הייתה בסמינר למורים בוירצבורג שבגרמניה, ולאורך השנים הוא לימד במקומות רבים. ב-1935 הוא סייע בהקמת בית ספר רמב"ם (Ecole Maimonide) בפריס ושימש בו כמורה ללימודי קודש. בית הספר הזה היה אחד מבתי ספר היהודיים הראשונים בפריס. הוא היה בעל דוקטורט בספרות צרפתית, אך התמסר בכל ליבו ומאודו לתורה ולחינוך. הוא ראה בכך את ייעודו, ייעוד לו הקדיש את מלוא זמנו ומרצו; הוא לא היה בדיוק "workaholic" כפי שמקובל לומר היום, אך היה בהחלט בעל מוסר עבודה גבוה.

אמי ע"ה נולדה בטלז שבליטא; סבי היה מזכיר ישיבת טלז. בביתנו התקיים שילוב מעניין בין מזרח ומערב, והבית היה מעניין בהיבטים יהודיים רבים אחרים, אם כי איני סבור שהיה יוצא דופן במיוחד. אמי הייתה אישה ליטאית איתנה. לאחר שהיא נפטרה, הרב ישראל זאב גוסטמן ז"ל בא לנחם אותנו בשבעה, וסיפר על הנשים הליטאיות וגאוותן האינטלקטואלית, שהייתה בה נימה אריסטוקרטית. אמי הייתה גאה מאוד במסורת זו. היא נפטרה לעולמה בגיל שמונים וארבע, אך גם בהיותה בת שמונים ומעלה, עדיין נהגה לומר לכולם כיצד הדברים צריכים להיעשות.

משפחתו של אבי הייתה פשוטה יותר, במובן מסוים, אך סבי ע"ה היה אדם מלומד, שוחט, ומאוד קשור לשפה העברית. ספרי יסוד, וערכים יסודיים, היו נושא שיחה שכיח בביתנו. מחויבותו של אבי לערכיו, ותפיסתו את החיים כזירה למימוש ערכים אלו, הייתה אצלו יסוד מרכזי. כבר הזכרתי את מוסר העבודה שלו; במידה מסוימת, היה זה משהו שקיבל מסבי, אביו – תחושת המסירות וחיי המחויבות. הייתה בסבי מידה של סגפנות. גדלתי בבית בו שוקולד היה נחשב לפינוק מיוחד. אבי ראה בזה זה עניין מוסרי (על אף שאמי לא הזדהתה איתו לחלוטין בנושא זה): מחובתו לספק לנו את כל צרכינו; אך אין לנו צורך במותרות. תחושת חובה זו ספגתי בגיל צעיר, ונודעה לה השפעה מכוננת עלי.

שפת האם שלי, במובן המילולי, הייתה עברית. למרות שהוריי לא נולדו בארץ ישראל וכף רגלם לא דרכה כאן עד שנת תשכ"ב (כאשר אבי היה בן ששים וארבע ואמי בת ששים), עברית הייתה השפה המדוברת בביתנו, כאשר גרנו בפריס וגם באמריקה; לא הייתה שפה אחרת זולתה.

חיינו סבבו כולם סביב התורה, במובן כזה או אחר, במידה בה הדבר התאפשר בסביבה בה חיינו. משחר ילדותינו גדלנו עם תחושה של מרכזיות התורה והחיים היהודיים; למעשה, אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא הנסיעה עם אבי, פעם בשנה, לקנות מצות. לא הייתה לנו מכונית, גם לא באמריקה, אך פעם בשנה נסענו במונית להביא מצות. עצם הנסיעה במכונית הייתה חגיגה גדולה בשבילי!

התברכתי בשתי אחיות; אני הילד האמצעי. חיינו, כמובן, התערערו בשנת 1939 על ידי פרוץ המלחמה. בתקופה זו, הפסדתי כמעט שנה של לימודים בבית הספר עקב מחלה, ואף נשארתי בבית החולים בפריס למשך ששה חודשים, בעוד הוריי נמצאו במקום אחר; זו הייתה חוויה לא קלה כשלעצמה. לאחר האשפוז, ואני בן שבע, התאחדתי מחדש עם הוריי לאחר כמעט שמונה חודשי פרידה. עברנו למחנה פליטים. האוכל במחנה היה נורא מסיבות מובנות, וממתקים היו ב׳בל יימצא׳; אך כאשר בגיל שבע למדתי בעל פה את תפילת שמונה עשרה, קיבלתי פיסת שוקולד – דבר שהיה ריגוש מיוחד גם בימים כתיקונם!

באשר לחינוך שקיבלתי, אפשרויות הלמידה במחנה הפליטים היו כמובן מצומצמות. שהינו שם כחצי שנה, עד שהגענו לאמריקה בינואר 1941. לאורך תקופה זו, שני הוריי למדו עמי. אחד מהזיכרונות הראשונים שלי מארצות הברית הוא שהייתי צריך לעבור ניתוח להוצאת שקדים. בחשמלית בדרך לבית החולים, אמא הביאה חומש ולמדה איתי על פרעה ה"יֹצֵא הַמַּיְמָה" (שמות ז, ט"ו). הוריי הקרינו לא רק את המודעות לחובתם ללמד את ילדיהם, אלא גם את חדוות הלימוד. אני זוכר כאשר הייתי בן שמונה, אבי ישב עמי ולמדנו את פרשת תרומה. כאשר סיימנו, הוא אמר שכעת הוא יודע כיצד נראה העולם הבא.

כאשר הגענו לאמריקה, גרנו תחילה בבלטימור, ולמדתי בבית הספר הקהילתי ׳עץ חיים׳. מכיוון שלא ידעתי כלל אנגלית, שובצתי בכיתה בה המורה ידע עברית. שובצתי לכיתה א', ולאחר חודשיים וחצי לערך, עברנו למיסיסיפי לשבעה שבועות, מסיבות הקשורות לרשויות ההגירה. שם למדתי בכיתה ב', עד שחזרתי לבלטימור ביוני, ובסוף השנה עליתי מכיתה ג' לכיתה ד'.

בכיתה ד' למדתי בבית ספר כללי, כיוון שהוריי ייחסו חשיבות לכך שאסתגל לתרבות החדשה. דילגתי על כיתה ה', ובכיתה ו' התחלתי ללמוד ברצינות, בישיבת ׳חפץ חיים׳ בבלטימור. שם שמעתי שני שיעורים במקביל: אחד מפי הרב צבי תבורי ז"ל, אביו של הרב בנימין תבורי יבדל"א, איתו למדתי את פרק המפקיד בבבא מציעא; והשני מפי הרב יעקב בוברובסקי, בו למדנו בבא קמא. הקצב היה שונה מן המקובל כיום: אני הייתי בכיתה ו' ושאר הבחורים היו בכיתה ח', ולמדנו את ארבעת הפרקים הראשונים, עד דף מ"ו, תוך שנה אחת!

אחרים מזיכרונותיי המוקדמים קשורים אף הם בלמידה. הוריי היו נתונים במצוקה כלכלית קשה; לא היה מספיק כסף אפילו לחלב. אף על פי כן, הם עודדו אותי ללמוד, ותגמלו אותי על הלימוד. עברתי על התנ"ך בעצמי, וקיבלתי עשרים וחמישה סנט עבור כל אחד משלושת חלקיו. בביתנו היה ספר על תולדות עם ישראל בארבעה עשר כרכים,[2] ולמדתי אותם עבור עשרה סנט לכרך. למדתי גם את כל ששה סדרי משנה, ללא תמורה, מתוך עניין, מעורבות ומחויבות מצדי, ועידוד, הכוונה והנחיה של הוריי.

כאשר התחלתי ללמוד גמרא באופן רציני, זכיתי למורים נוספים, בדמותם של רבותיי. השנה בה למדתי עם הרב בוברובסקי הייתה שנה נפלאה. לאחר מכן, עברנו לשיקגו, ולמדתי שנתיים ב׳בית מדרש לתורה׳. אולם הוריי הבינו כי בשיקגו לא היה קיים סוג החינוך היהודי לו הייתי זקוק. למרות שבשיקגו, מזלם שפר עליהם לאחר בלטימור – בה כמעט ולא מצאו ממה להתפרנס, והם ידעו כי המעבר לניו יורק יהיה קשה – הם חשו כי למען חינוך ילדיהם, עליהם לעשות זאת. לפיכך עברנו לניו יורק בהיותי בן שתים עשרה. למדתי בישיבת רבנו חיים ברלין למשך ארבע שנים, עד שהלכתי לישיבה יוניברסיטי.

בישיבה ובאוניברסיטה

באופן כללי, חיי לא התאפיינו במאבקים ובקשיים. היו אלו חיי עמל, אך אני נהניתי מהעמל. ביתנו היה צנוע, ועברנו תקופות של קשיים כלכליים ממשיים. כמובן, הוריי נאלצו להסתגל כמהגרים, דבר שהיווה עבורם קושי בפני עצמו, אך לא כל כך עבורי. הייתי בן שבע כאשר הגעתי לארצות הברית, וגדלתי לתוך התרבות שם. ישנם אנשים שיש להם זיכרונות של קשיים גדולים, אך אני איני יכול לומר שיש לי זיכרונות כאלו; הצלחתי במה שציפו ממני. הייתי, כילד, מפותח יחסית לגילי; התקדמתי די מהר, ויכולתי ליהנות מיתרונות מסוימים שלא היו לאחרים. היה באפשרותי, בין בית הספר התיכון לקולג', לקחת הפסקה של שנה וחצי וללמוד רק תורה. פסק זמן בלימודים לשם לימוד תורה בלעדי היה דבר נדיר באותם הימים, אך סיימתי את התיכון בגיל צעיר.

בישיבת רבנו חיים ברלין היו שני אנשים שנודעה להם השפעה רבה על חיי. אחד מהם היה ראש הישיבה, הרב יצחק הוטנר ז"ל: הוא היה דמות דומיננטית כל כך שהוא האפיל על כל דבר ועל כל אדם אחר. נכנסתי לשיעורו של הרב אהרן סולוביצ'יק ז"ל בהיותי בן חמש עשרה, גיל צעיר יחסית. לא היה זה שיעור בו הייתה אינטראקציה מרובה בין הרב והתלמידים; היינו משוכנעים שהוא לא הכיר אף אחד מאתנו בשמו. אך על פי כן, הוא היה מופת ליושרה, אדם מעורר הערצה, כך שבאופן עקיף הוא השפיע עלי הרבה יותר ממה שלדעתי הוא ידע.

לפני מספר שנים, ישיבה יוניברסיטי רצתה לכבד אותי בתואר דוקטור של כבוד. אמרתי, "אין לי שאיפה כזו", ולאחר מכן חזרו אליי ואמרו כי הם רוצים לכבד אותי ב'חג הסמיכה' (בתשנ"ח). באותו חג הסמיכה, פתחתי את דבריי בשאלה, "מדוע אתם מכבדים אותי? בכל מבחן אובייקטיבי, האדם אותו יש לכבד בשל יראת שמיים, בשל למדנות, הוא מורי ורבי, הרב אהרן סולוביצ'יק. אם אתם מכבדים אותי, אין זה כי אם משום שאני מרביץ תורה בארץ ישראל והוא בגלות". עד ליום זה, אני מסתכל על ר' אהרן כמי שהייתה לו השפעה עמוקה ביותר על חיי.

ישיבת רבנו חיים ברלין הייתה, כמובן, ישיבה חרדית. עם זאת, ר' אהרן לא הגדיר את עצמו כחלק מהעולם החרדי. הוא חש, כפי שחש הרב ז"ל [= הגרי"ד סולוביצ'יק], כי הוא מתעלה מעל קטגוריות אלו. אף אני הייתי רוצה להיות מסוגל להתעלות מעליהן; אולם התעלות כזו נעשית קשה יותר ויותר. כאשר הייתי בגילכם, מגע בין הישיבות משני עברי הגדר היה נפוץ הרבה יותר ממה שהוא כיום. כך, אני מביט אחורה בתחושה של הודאה והכרת הטוב, לשנים שביליתי ב'חיים ברלין', אך לא הייתי מתאר את התרומה של שנים אלו להתפתחותי במונחים של 'הכרת העולם החרדי'. דרך אמי במיוחד, היה לי המזל הטוב להכיר כמה מדמויות המופת של עולם זה, כמו למשל הרב יעקב קמנצקי – שעבורי היווה אידיאל. הכרתי את העולם החרדי בכל מקרה; מה שהרווחתי בשנותיי ב'חיים ברלין' היה החשיפה לאותם שני רבנים שהזכרתי, וכמה ידידים הנותרים קרובים אליי עד היום.

להוריי היה ברור כי הם רוצים שאלמד באוניברסיטה, ובאותו זמן, לא היה זה בלתי רגיל בעולם הישיבות. שני הוריי ואני חיינו בשלום עם ההחלטה ללמוד בישיבה יוניברסיטי (YU) לאחר ארבע שנים ב'ישיבת רבנו חיים ברלין' (השנים הראשונות בישיבה התיכונית, השנה וחצי האחרונות רק בלימוד תורה), על אף שידענו כי זה יגרור סוג מסוים של קרע עם ראש הישיבה הרב – שלמרבה המזל, היה זמני בלבד.

על אף שההחלטה ללמוד באוניברסיטה לא הייתה קשה במיוחד, עמדתי בפני החלטה יותר קשה בעודי סטודנט לתואר ראשון. על אף שנהניתי מהשיעורים בקולג', וגם הצלחתי ללמוד הרבה תורה למרות לימודי החול, לא הייתי בטוח לאן פניי מועדות לאחר סיום תואר ראשון. לו שאלתם אותי בעודי בתחילת השנה השלישית שלי ב-YU, מן הסתם הייתי מתלבט בין הליכה לישיבת לייקווד והישארות ב-YU. אלו היו הבחירות אותן שקלתי, ולא תואר מתקדם בהארוורד. שקלתי להמשיך בלימודים גבוהים כאחת מן האפשרויות; אך לא עלה על דעתי כלל לעבור לבוסטון. היה זה הרב שהציע זאת, ועצם הרעיון הכה בי כרעם ביום בהיר; ובהתחלה, הייתי מופתע ונבוך. פירוש הדבר היה לעזוב את סביבת הישיבה, לעזוב את הבית, ואני נאבקתי זמן מה עם הרעיון. לא שניהלתי אתו משא ומתן, אך הרב רצה מאוד שאעשה זאת, ולכן אמרתי לו, "אם אלך, האם אוכל להמשיך ללמוד עם הרב, להצטרף ללימוד המשפחתי של הרב?"[3] הוא נהג ללמוד עם משפחתו, ואני לא רוצה לומר שגביתי מחיר, אך מבחינתי זה היה תנאי, וכאשר הוא התקבל, החלטתי ללכת.

לימודים גבוהים

בסופו של דבר, הצלחתי ללמוד הרבה מאוד תורה בבוסטון, ולהקיף חומר רב. חלקית, היה זה ההספק עצמו, כיוון שלמדתי תורה במשך כשש שעות ביום בזמן לימודיי לתואר מתקדם; אך מעבר לזה, הזכות להיחשף באמצעות הלימוד לרב עצמו, בסביבתו הביתית, הייתה יקרה מפז. הוא היה לומד עם שלושת ילדיו, עם חתנו, פרופסור יצחק טברסקי ז"ל, ואתי. בנוסף, הוא למד עם בנו, הרב חיים, ובאופן חלקי עם פרופסור טברסקי, וגם לקבוצה זו הצטרפתי. בשנתי הראשונה בבוסטון, בתחילת השנה למדנו נושאים הקשורים לימים הנוראים ולסוכות; אחר כך למדנו את כל מסכתות ביצה וברכות; בנוסף לכך, הרב חיים, הרב יצחק ואני למדנו בבא קמא עד דף י"ג, וזבחים עד דף ט'. זה מן הסתם יותר ממה שהייתי משיג אילו נשארתי ב-YU!

היו תקופות בהן הייתי צריך למצוא את האיזון הנכון בין תלמוד תורה ובין תחומים אחרים של החיים. אני זוכר פעם אחת בתקופת לימודיי לדוקטורט בה הרגשתי כי לימוד התורה שלי דורך במקום, ומכל האנשים, דנתי בכך עם מנחה התיזה שלי, לא-יהודי, פרופסור דאגלס בוש.[4] הוא היה אדם נפלא, וחוקר גדול – מן הסתם האדם הבכיר ביותר בהארוורד בספרות אנגלית כאשר הייתי שם. הרגשתי מעט במצוקה, שמא סדרי העדיפויות שלי מעוותים משהו, והלכתי לשוחח עמו. אמרתי לו, "אני חושב שאני יודע מה אני עושה [באוניברסיטה] ולשם מה אני עושה זאת, אבל הייתי רוצה לשמוע זאת מהמומחה". הייתי בהארוורד ארבע שנים: בשנתיים הראשונות קורסים, לאחר מכן בחינות כלליות ודיסרטציה. היה זה הסמסטר הראשון של השנה השנייה שלי, כלומר, הסמסטר השלישי שלי בהארוורד. אמרתי לו, "אני חושב שאני מבין את הערך של ספרות אנגלית, אך הייתי רוצה לשמוע זאת מנוסח באופן מלא יותר". למדתי אצלו קורס בסונטות, והוא אמר, "אתה יודע, אני עצמי תוהה לעיתים מה ההצדקה בהשקעת כל כך הרבה זמן ומאמץ בספרות; אני מן הסתם יודע כמה מהסונטות של דריידן יותר מאשר חלק ממזמורי תהילים!" הוא היה אדם דתי, והבין היטב את עומק המתח שהרגשתי; זו הייתה הנקודה בה התחברנו. שוחחנו על הצורך להבין את נפש האדם, ולממש את הפוטנציאל האנושי, במיוחד דרך לימוד מדעי הרוח.

חשבתי כי שיחה זו הייתה בעלת ערך רב, והיא עזרה לי לעבור את המשבר הזמני בו הייתי. אף על פי כן, הנושא לא נפתר לחלוטין; המשכתי לחשוב מחדש ולנסח מחדש את משיכתם של חיים המוקדשים באופן בלעדי לתורה בהגדרתה המצמצמת, בעוד אני מכיר בערכן של חלופות לחיים כאלו.

אף על פי כן, אני חוזר ומדגיש שככלל, חיי לא התאפיינו במאבקים. כמובן, כל אדם בעל רגישות רוחנית צריך להתמודד עם נושאים מסוימים, כגון עובדת היותו בן תמותה, וגבולות היכולת האנושית וההישגים האנושיים. התעמתי עם כל אלו במשך חיי, אך במבט כולל אני חש שאני חי חיים עשירים ובעלי משמעות, עם מגבלות ותסכולים מסוימים, אך אין סיבה להתמקד דווקא בם.

חזרה לישיבה יוניברסיטי

כשסיימתי את הדוקטורט בהארוורד, על אף כל מה שהרווחתי מלימודיי שם, ידעתי היטב כי איני הולך ללמד ספרות אנגלית כקריירה. במהלך השנה האחרונה שלי שם, פרופסור בוש בא אליי ואמר, "שמע, יש הזדמנות נפלאה. אחת הפרופסורים בקונטיקט קולג',[5] שהיא אחד השמות הגדולים בלימודי ימי הביניים והרנסנס, יוצאת לשבתון. מחפשים מישהו למלא את מקומה ואני מציע אותך". זה היה מחמיא, כיוון שהייתי רק בן עשרים ושלוש באותה העת, אך פשוט לא יכולתי להיענות; זה לא היה מה שרציתי לעשות. הפרופסור ידע שהייתי מין עוף מוזר: הקדשתי זמן רב ללימודי ספרות, אך רק ככלי עבור מטרה אחרת.

בשלב זה, התכנית שלי הייתה לחזור ל-YU, לשבת וללמוד תורה, ולהגיש מועמדות למשרה חלקית כלשהי מן הצד. הרב הלך לשאול את נשיא ישיבה יוניברסיטי, ד"ר שמואל בלקין ז"ל, לגבי סוג כלשהו של משרה, מוגבלת ככל שתהיה, והוא אמר, "תראה, בישיבה אין שום תפקיד פנוי, אך אנו צריכים מישהו שילמד ספרות אנגלית במכללת שטרן לנשים". גם זה לא השתלב בתכניותיי. הייתי מסויג מכמה סיבות: גם משום שרציתי לשבת וללמוד תורה במשרה מלאה, ופרט לזאת היססתי לגבי הוראה בשטרן. הלכתי לדבר על זה עם מורי ורבי, הרב אהרן סולוביצ'יק ז"ל, והוא המליץ שאקבל את המשרה. אהבתי אותו, כפי שבן ג'ונסון אמר על שייקספיר, כמעט עד כדי פולחן.[6] הוא היה אישיות יוצאת דופן באמת. משום כך קיבלתי את המשרה, אך כל שנה המשכתי להתדפק על הדלת ב-YU: האם עתיד להיפתח שיעור גמרא חדש?

קיבלתי חלק ממה שרציתי, וכאשר חזרתי ב-1957, נעשיתי עוזרו של הרב, מסרתי שיעורי חזרה ובדקתי בחינות. בשנת 1961, פתחו שם את הכולל; בתחילה הייתה זו קבוצה קטנה, ואני מוניתי להיות אחראי. מ-1961 עד 1963, הייתי ראש הכולל, עוזרו של הרב, ומרצה לספרות בשטרן. [בשנת 1963 מונה הרב ליכטנשטיין להיות ר"מ בישיבת רבנו יצחק אלחנן בנוסף להיותו ראש הכולל.] מיום שעמדתי על דעתי, רציתי ללמד תורה כמקצוע לחיים. היום אני פוגש לעיתים נשים המספרות לי כי נודעה לי השפעה עמוקה, מבחינת זיקתם ליהדות, בקורסים לספרות שהן לקחו עמי בשטרן. אך להשפיע כך על אנשים בעוד אני מלמד אותם ספרות אנגלית, אינו דומה להסתופפות בבית המדרש, בישיבה, אליהם נכספה נפשי.

העלייה לארץ

החלטה חשובה נוספת שקיבלנו הייתה לעלות לארץ בשנת תשל"א. עוד מהוריי ספגתי את התשוקה לחיות בארץ ישראל, והיו גם השפעות אחרות. גרנו בשיקגו למשך שנתיים, משהייתי בן עשר ועד שהייתי בן שתיים עשרה. בקיץ שבין שתי שנים אלו (תש"ד) – בדיוק נעשיתי בן אחת עשרה – הצטרפתי לתנועת הנוער 'השומר הדתי' בשיקגו, והמדריך היה גרשון שווימר. הוא היה אחד התלמידים הבוגרים בישיבה; אני חושב שהיה בן שבע עשרה. (מאוחר יותר, הוא קיבל דוקטורט בחינוך מאוניברסיטת נורת'ווסטרן; הוא עלה ארצה ולימד בכפר הרא"ה ובמכללה ירושלים.) השפעתו עליי הייתה חזקה מאוד, ועוררה את התשוקה לחיות בארץ ישראל. הוא היה אישיות כריזמטית מאוד, והייתה לנו קבוצה נפלאה שמנתה שמונה אנשים בלבד, אך כמעט כל השמונה הטביעו את חותמם על חיי יהדות אמריקה. תחושה זו, כי רצוני לחיות בארץ ישראל, לגדל ילדים בארץ ישראל, להיות מחנך בארץ ישראל, הייתה חדה וברורה מאוד.

היו קשיים בהחלטה זו; כמה מהם היו קשורים בהגירה עצמה, ובמובן מסוים, לקחתי סיכון. אשתי ואני לקחנו שנינו סיכון. הייתה לי משרה ב-YU; אז כבר הייתי ר"מ בישיבה. למעשה, התקדמתי בהדרגה ממתן שיעור לשנה א', לשנה ב', לשנה ד'; הייתי אחראי על הכולל; לאשתי הייתה משרה טובה - והנה אנחנו עוזבים הכול, ועולים לארץ ישראל! היו שחשבו כי היינו פזיזים, אולי חסרי אחריות. לא זו בלבד שעלינו לארץ ישראל, באנו לחור נידח; ישיבת הר עציון לא היה הרבה יותר מכך באותו שלב. אף על פי כן, היינו נחושים.

הקושי הגדול ביותר לא היה הסיכונים הכרוכים בכך – עליהם האמנתי שנתגבר – אלא עזיבת הרב. חמותי נפטרה בתשכ"ז, וההצעה להיות ראש ישיבת הר עציון הגיעה בתשכ"ח. אמרתי, "איני יכול לשקול זאת כרגע, איני יכול לעזוב את הרב לבדו". הוא לא גר בניו יורק, אלא גר בבוסטון עם גיסתי; אך הוא בא ללמד בניו יורק כל שבוע, והתארח בביתנו. עם זאת, ככל שנקף הזמן, אשתי ואני קיבלנו את ההחלטה. לאחר שלוש שנים נוספות, עלינו ארצה בתשל"א. הייתה זו החלטה קשה מאוד, והמעבר עצמו לא היה פשוט. עם הזמן, הרב עצמו, שמלכתחילה היו לו הסתייגויות לגבי עזיבתנו, ראה את הדרך בה גידלנו את ילדינו. שלחנו את הגדולים שבהם ללמוד אצלו, כל אחד מהם לשנה; אחד הלך ונשאר שם שלוש או ארבע שנים. אז הרב ראה את מה שהיינו מסוגלים לגדל בארץ ישראל, ולמד להעריך זאת, אך זה לקח זמן.

אף על פי כן, לא התחרטנו, אף לא לרגע! אמנם לאשתי ולי היו חששות, אך בכל זאת ידענו לשם מה ולקראת מה אנו הולכים, והיינו מוכנים לכך נפשית ורגשית. כמו-כן ידענו שלא נוכל להתמהמה עוד הרבה. בננו הבכור היה בן עשר כשעלינו, והבאים אחריו היו בני שמונה, שבע ושש שנים. קשה מאוד להגיע עם ילדים מעל גיל חמש עשרה. לפיכך קיבלנו על עצמנו את הסיכונים הכרוכים במעבר, ונהנינו מהאתגר. לא הגענו לישיבה ממוסדת מן המוכן; אלא היינו מעורבים בעיצובה, בנייתה ופיתוחה. למרות שבוודאי היו אכזבות לאורך הדרך, הייתה זו ההחלטה הנכונה בזמנה, ואני חושב כי היא בהחלט הצדיקה את עצמה.

ייעוד

אני מתקשה להצביע על רגע מְשנה חיים אחד בשנים המעצבות שלי. יש אנשים שיכולים לעשות זאת; וורדסוורת' כתב בהרחבה על החוויה שלו, ואני מסוגל להבין ולהעריך את המשמעות של רגע כזה בחייו של אדם. היו לי רגעים בהם זכיתי מבחינה רוחנית, להארה של העולם שמחוץ לי, של הקב"ה, ושל עולמי הפנימי; אך איני יכול לומר כי היו רגעים בהם חיי שינו כיוון ומסלולם הותווה מחדש.

מגיל צעיר מאוד היה ברור לי, כי אני רוצה להשפיע, ולהשאיר את העולם מקום טוב יותר, ולו במעט, ממה שמצאתי אותו. היה ברור לי שכיהודי וכבן תורה, משמעות הדבר הייתה לפעול במסגרת כלל ישראל, ובפרט בעולם התורה. איזו צורה תלבש שאיפה זו בהמשך, לא ידעתי כנער. בגיל שתים עשרה כבר ידעתי כי אני רוצה להשפיע, כי אני רוצה ללמד תורה, אך עלתה השאלה האם אהיה מסוגל לכך. איני חושב כי שקלתי את השאלה בצורה הזו בגיל שתים עשרה; הייתי צעיר מדי מכדי שהשאלה תנקר בי. אני זוכר שיחה שהתרחשה בעת שהייתי בישיבה קולג'. אחדים מאתנו דנו בתכניותינו לעתיד, ואני אמרתי, "אני רוצה להיות מגיד שיעור, אני רוצה להפיץ תורה". אחד מהם שאל, "האם תהיה מסוגל לעשות זאת?" עניתי, ללא שחצנות או יוהרה, כי אני חושב שאהיה מסוגל לעשות עבודה טובה. עם זאת, עד שאינך קופץ למים, אינך יכול לדעת בוודאות אם תצליח. אתה יכול לחזות כי אנשים מסוימים מסוגלים להצליח, ואולי אתה רוצה לכלול את עצמך ביניהם; אך ישנו השלב בו אתה צריך לקפוץ.

השאיפה, הכמיהה, הערגה להפיכת העולם למקום טוב יותר – אלה יכולות היו לעטות לבושים שונים. שאיפה זו מתבטאת במרחבי הספרות הוויקטוריאנית החביבה עליי, בספרות המוסר, ובדבריהם של רבותיי ושל אחרים שהשפיעו עליי. הרב הוטנר הקים את ישיבת רבנו חיים ברלין עם ארבעה תלמידים ב-1936, במרתף בברוקלין, והיא צמחה להיות ישיבה מרכזית. ישיבת מיר, שכיום מונה אלפי תלמידים, התחילה עם עשרה בלבד. איני מתיימר לטעון להצלחה כזו, אולם גם בי נטועה שאיפה להפיץ תורה, מתוך אהבת התורה, מתוך אהבה לאחיי היהודים, ומתוך שכנוע כי התורה היא סם החיים, הדם הזורם בעורקיו של העם היהודי. השאיפה לעזור לעם היהודי, אם כן, התבטאה ברצון להפיץ תורה.

בד בבד, לא רציתי לחיות חיים מסוגרים במגדל השן. הכרתי היטב את הטענות בעד ׳מגדל השן׳ ונגדו, ובמידה מסוימת, אני חי במתח זה, ומתאמץ שלא ללכת רחוק מדי באף אחד משני הכיוונים; אני מנסה להכיל את שני הצדדים. אני מוסר שיעור במסכת מנחות; זהו צד ׳מגדל השן׳ שבי – חלק נפלא, שאני מעריך ואוהב. עם זאת, אני חש את הצורך לנסות להשפיע גם על חיי הקהילה. יש שתי דרכים לעשות זאת. אחת היא להיות עסוק ומעורב בחיי הקהילה ישירות, והשנייה היא לסייע בבניית מוסד שישפיע באופן עקיף על החברה. לא שבנקודה מסוימת ישבתי ועשיתי את החישוב לכאן או לכאן. כבר מההתחלה, כאשר הרב עמיטל הזמין אותי להצטרף אליו כאן, מכתבו היה ברור. הוא כתב לי, "אתה יודע בעצמך מה היחס בין עולם הישיבה לעולם שמחוץ לישיבה, ואיזו גישה יש להם אחד כלפי השני; הבה נשנה זאת!"

החלטה כזו היא משהו שמתבשל לאיטו; אינך יושב בוקר אחד, עורך רשימות של יתרונות וחסרונות, ופשוט מחליט. זוהי אחת ההחלטות החשובות של חייך; היא לוקחת זמן, ואז בוקר אחד אתה מתעורר ויודע: זו המטרה שברצונך להשיג; זה הכיוון אליו אתה חותר; זה הייעוד שאתה יכול לראות את עצמך מגשים.

הצלחות ותסכולים

אם הייתי צריך להצביע על הצלחה אחת, אני חושב, ללא ספק, שזו משפחתי. אני חושב כי עברנו דרך לא פשוטה, אשתי ואני, והיא ראויה למלוא ההערכה. אני סבור כי גידלנו ילדים בהם אנו רשאים להיות גאים במלוא מובן המילה, לא מפני שהם הילדים שלנו, אלא בגלל מי שהם.

בתחום הרבצת התורה, אני חושב כי היו לי כמה הישגים בהוראה ובכתיבה. באשר למי שאני, במובנים מסוימים אני חושב כי הצלחתי, אך עדיין יכולתי להגיע ליותר. הייתי רוצה להיות למדן גדול יותר משהנני, צדיק גדול משהנני. איני אומר זאת מתוך הצטנעות, או זלזול בערך עצמי, אלא מפני זוהי האמת. אני מקנא, באופן בריא – אני מקווה שהוא בריא – בכמה אנשים שלהרגשתי הצליחו יותר ממני והגיעו רחוק יותר. הייתה לי נקודת זינוק טובה; הפקתי ממנה הרבה, אך לא מיציתי את האפשרויות עד תום.

ישנם, אם כן, תסכולים – תסכולים באשר לעצמי, כפי שהזכרתי, ותסכולים בנוגע לשאיפות שהייתי רוצה להגשים באופן מלא יותר, בתחום הרבצת התורה ובזירה הציבורית ככלל. אני חושב כי עשינו הרבה כאן בישיבה: אני חושב שהצמחנו הרבה תלמידים בהם אני גאה בצדק, אך הייתי רוצה לראות ממוצע טוב יותר. הייתי רוצה לראות יותר מהאינטנסיביות, מהרוחב ומההיקף שיש, למשל, בחלק מהעולם החרדי. הייתי רוצה לבנות קהילה גדולה יותר של אנשים המתפעמים באמת ממשנה באבות או מהשגה של רבי עקיבא איגר. לא הצלחנו לבנות זאת. כאשר אני אומר "אנו", אני לא מתכוון רק לישיבת הר עציון, אלא לכל הציבור שלנו. הציבור שישיבת הר עציון היא חלק ממנו עושה דברים נפלאים רבים, אך טרם זכינו לבנות את סוג הקהילה שה׳מנחת חינוך׳ מדבר אליה בלהט.

באופן דומה, אני חש תסכול בנוגע למעמדי במרחב הציבורי בישראל. הייתי פעיל במידה מסוימת בזירה הפוליטית, אך בהצלחה מועטה. אני חושב כי קולי היה קול ממתן, ובמובנים מסוימים קול חיובי; אך באופן כללי, אני חושב כי אנשים בעלי סדרי עדיפויות שגויים השתלטו, מבחינת פוליטית וסוציולוגית, על הציבור הדתי לאומי, וזו אינה הרגשה טובה. ראשית, מבחינה פוליטית אני כמעט זאב בודד. שנית, זה מצער אותי, לא עבור עצמי – אני איני מתאים לכהן בכנסת, בכל מקרה – אך אני מיצר עבור הקהילה שלנו. איבדנו כל כך הרבה ילדים ערכיים ואידיאליסטים. הם לא הפנימו את מלוא היקפה של העצה שמתיו ארנולד ציטט בשם הבישוף וילסון; הוא אמר, "ראשית, אל תלכו בניגוד לאור הטוב ביותר שיש בידכם. שנית, שימו לב שהאור שבידכם אינו חשכה".[7] ישנם ילדים חדורי אידיאליזם, אך מפנים אותו ליישום אידיאלים שגויים, סדרי עדיפויות מעוותים.

כמו כן, התקשיתי במידה מסוימת לעצב אנשים ללכת בדרך זו במלואה, להפוך לאנשים המושרשים לעומק בעולם התורה ובעולם הלמדנות, ובו זמנית, מבינים ומעריכים את התרבות הכללית. ישנם אנשים רבים שאינם מעיזים לקפוץ למים, או שהם מועדים, ובהשיגם את התרבות הכללית, הם מאבדים משהו מהחדות, הלהט הסוער, המחויבות הפנימית, לתלמוד תורה. זהו תסכול.

הבה נסיים היכן שהתחלנו. במידה מסוימת, דרכי החלה בפריס. עדיין, כפי שאמרתי ביותר מאשר הזדמנות אחת, אני חושב כי כל מי שהיה מנסה, ב-1933, להמר על כך שחמישים או שישים שנים מאוחר יותר אהיה היכן שאני כעת, הסיכוי לא היה מגיע לאחד לעשרת אלפים. אך ההשגחה האלוקית הובילה אותי, ואני חש כי על אדם שזכה לחסד שזכיתי לו אני, להיחשף לאנשים כאלה, לקבל את ההזדמנויות שקיבלתי אני, מוטלת חובה עצומה לנסות ולנצל הזדמנויות אלו עד תומן.

 


[1] מאמר זה עובד מתוך שיחה שהועברה באנגלית בחורף תשס"ז (2007) לתלמידי חו"ל בישיבת הר עציון. המאמר עובד על ידי ראובן ציגלר עם יוסף בלוך מתוך תמליל שהוכן על ידי מרק הרמן ודב קרול. תרגום לעברית: חנה גלזנר. עריכת התרגום: דוד פוקס. הערות שוליים במאמר זה הן משל העורכים.

[2] אולי ׳תולדות ישראל׳ (ברלין, תרס"ו) של הרב זאב יעבץ.

[3] הגרי"ד סולוביצ'יק התגורר בבוסטון עם משפחתו, ונסע כל שבוע ללמד בישיבה יוניברסיטי בניו יורק.

[4] חוקר ומבקר ספרות. התמחה בכתבי מילטון, Douglas Bush, 1896-1983.

[5] מכללה פרטית יוקרתית.

[6] נדפס לראשונה ב-1640, Discoveries Made Upon Men and Matter.

[7] בספרו Culture and Anarchy, 1869.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)