ברכות הריח

א. החובה לברך

כשם שמברכים לפני הנאת אכילה, כך חייבים לברך לפני הנאת ריח. הגמרא לומדת זאת מן הפסוק "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ" (תהילים ק"נ, ו): "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הווי אומר זה הריח" (ברכות מג ע"ב). ריח טוב טעון ברכה לפני ההנאה ממנו, אך לא ברכה לאחר ההנאה (שם מד ע"ב; שו"ע או"ח רט"ז, א). ופירש רש"י (נידה נב ע"א) שאינו טעון ברכה לאחריו משום שהנאה מועטת היא. והכלבו (סימן כד) פירש שאין מברכים לאחריו משום שברגע שפסק הריח מחוטמו נפסקה כליל הנאתו, מה שאין כן באכילה, שעדיין נהנה מתחושת השובע במעיו. אם שכח לברך עד לאחר שהריח - הפסיד את ברכתו (משנה ברורה רט"ז ס"ק ג).

החובה לברך מתייחסת הן לצמחים תלושים, והן לצמחים שעדיין מחוברים באדמה בשעה שמריח בהם (ביאור הלכה רט"ז).

מותר להריח מעט בצמח בלא ברכה כדי לבדוק אם יש לו ריח, או אם ריחו טוב (ילקוט יוסף רט"ז, ב, פסקי תשובות רט"ז ס"ק א; ויש המחמירים בזה).

אין מברכים על עישון סיגריות (משנה ברורה ר"י ס"ק יז). הדרכי משה (או"ח רט"ז) כתב שאין מברכים על קול ערֵב משום שהגוף אינו נהנה ממנו. המגן אברהם (שם ס"ק א) הוסיף שאין מברכים על הנאת רחיצה וסיכה, אף שהנאה גופנית היא, משום שזוהי בעיקרה הנאה חיצונית ("אין נכנסין לגוף"). כך שלמעשה הנאת הריח היא ההנאה המופשטת ביותר שעדיין זוקקת ברכה.

ב. עומד לריח

בגמרא (ברכות נג ע"א) נאמר שאין מברכים על ריח אלא אם כן נעשה להריח. ולכן אין מברכים על בשמים של מת ושל בית הכיסא, שאלו ואלו נועדו רק להעביר ריח רע. ואין מברכים על שמן שנועד להעביר הזוהמה (סבון). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח רי"ז, ב). וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק י) שאפילו אם מתכוון להריח בבשמים של בית הכיסא - אינו מברך.

התוספות (ברכות מג ע"ב) והרא"ש (שם פ"ח סימן ג) כתבו שיש לברך על ריח טוב שבפרי רק אם לקח את הפרי כדי להריח בו (או כדי לאוכלו וגם להריח בו). אך אם לקח פרי ריחני במטרה לאוכלו בלבד - אינו צריך לברך, אף אם הריח עולה באפו. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח רט"ז, ב). ביאור הלכה כתב שאם פרי שעיקרו לאכילה מונח לפניו על השולחן והוא נהנה מהריח, ואף מתכוון לכך - אינו צריך לברך, שהרי הפרי עיקרו לאכילה ולא לריח. ורק כאשר נוטל אותו בידו במטרה להריח (או לאכול וגם להריח) - אז נחשב כאילו עומד לריח, וחייב בברכה. והוסיף עוד, על פי הגר"א, שאם נוטל פרי על מנת לאוכלו, ולבסוף גם מריח בו - אין צריך לברך על הריח.[1] אמנם, הגר"ז כתב שאם לקח פרי ריחני כדי לאוכלו, אך לאחר מכן עשה מעשה וקירב את הפרי לאפו כדי להריחו - אז מברך גם על הריח (שולחן ערוך הרב - סדר ברכת הנהנין, י"א, ג). והוא הדין אם קירב את אפו לפרי למטרה זו (חזון איש או"ח ל"ה, ג).[2]

כל זה לגבי פרי. אך אם בא באפו ריח נעים של בשמים העומדים לריח (להבדיל מפרי, שעיקרו אינו לריח) - מברך על הריח, אף אם אינו מתכוון במיוחד להריח (שער הציון רי"ז ס"ק ד).

הראבי"ה כתב שהמריח אתרוג של מצווה - מברך עליו. ורבנו שמחה כתב שאינו עומד לריח, ולכן אינו מברך עליו. ופסק השולחן ערוך (או"ח רט"ז, יד) שנכון לא להריח בו כלל (בימי סוכות), מחמת הספק. המגן אברהם (שם ס"ק כב) והגר"א פסקו שאם בכל זאת הריח באתרוג של מצווה - לא יברך.

כתב המגן אברהם (שם ס"ק כא) בשם המהרש"ל שהבעיה דווקא כשרוצה להריח את האתרוג בשעת נטילתו למצווה, אך אין בעיה אם מריחו לפני כן או לאחר מכן. וכתב ביאור הלכה שהרבה אחרונים חולקים עליו, ויש להחמיר כדעתם ולא להריח באתרוג כל ימי חג הסוכות; אך מעיקר הדין הלכה כמהרש"ל, ומותר להריח אתרוג (בברכת "הנותן ריח טוב בפירות") בימי החג בשעה שאינו יוצא בו ידי חובת מצוותו; שהרי בגמרא נאמר במפורש: "אתרוג של מצוה - מותר להריח בו" (סוכה לז ע"ב).

בהדס שבארבעת המינים אין להריח במשך כל ימי החג (שולחן ערוך או"ח תרנ"ג, א). וטעם ההבדל בינו לבין האתרוג הוא שהאתרוג עיקרו לאכילה, וממילא כאשר הוקצה למצוותו נאסר בשימוש עיקרי זה במשך ימי החג; בעוד ההדס עיקרו לריח, ושימוש עיקרי זה הוא שנאסר עליו בימי החג (משנה ברורה שם ס"ק א).

הכלבו (סימן כד) כתב שהמריח פת ונהנה מריחה - מברך עליה "בורא מיני בשמים". וכתב הבית יוסף (או"ח רצ"ז) שהיינו דווקא אם הפת חמה. והארחות חיים כתב שיברך "הנותן ריח טוב בפת". אך הבית יוסף סיים ואמר שלבו נוקפו לברך ברכה כלשהי על פת (אפילו חמה), שהרי ברכה זו לא הוזכרה כלל במשנה ובגמרא. וכתב הרמ"א (או"ח רט"ז, יד) שבגלל ספק זה אין להריח בפת חמה. ואף כאן, בדומה לאתרוג של מצווה, פסקו המגן אברהם הגר"א שאם הריח - אין לברך עליו, משום שאין עיקרו עומד לריח.

לאור זאת, אין לברך על ריח דשא קצור ועל ריחות חזקים אחרים, אף אם נהנה מהם, שהרי אינם עומדים לריח (וזאת הברכה פרק יט, עמ' 178).

האחרונים כתבו שמי שמריח קפה טחון ומתענג עליו, יברך: "הנותן ריח טוב בפירות" (משנה ברורה רט"ז ס"ק טז). אך יש שכתבו שדינו כפת חמה, שאין לברך על ריחה (פסקי תשובות רט"ז, ז).

ג. ברכות הריח השונות

הגמרא מציינת כמה ברכות שונות לריח נעים, לפי מקורו:

"אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון... ועל ההדס...  
הני סיגלי [= סיגליות] מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים...        
האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא אומר: ברוך שנתן ריח טוב בפירות"            (ברכות מג ע"א-ע"ב).

בעקבות הגמרא פסק השולחן ערוך (או"ח רט"ז, ב) שעל עשבים מברך "בורא עשבי בשמים", על עצים - "בורא עצי בשמים", ועל פירות הראויים לאכילה (פירות העץ או פירות האדמה) - "הנותן ריח טוב בפירות".[3]

הגמרא מציינת שהמושק בא ממין חיה, ולכן מברכים עליו "בורא מיני בשמים". וכן פסק השולחן ערוך (או"ח רט"ז, ב). נחלקו הראשונים מהו בדיוק המושק. יש אומרים שזיעת חיה הוא. תלמידי רבנו יונה (ברכות לא ע"ב) פירשו שהוא בושם המופק מחיה שיש לה בלוטה מיוחדת, ששם נאסף דם והופך בתהליך מיוחד לבושם עָרֵב.[4]

התוספות (ברכות מג ע"א) שאלו מה יעשה אדם שלא ברור לו האם לפניו מין עץ או מין עשב. וכתבו שיש אומרים שיברך "שהכול נהיה בדברו", שבזה יוצא ידי חובת כל ברכות הנהנין. אך הרב משה מקוצי (הסמ"ג) טען שיברך "בורא מיני בשמים". וכן כתב הרמב"ם: "ועל הכל [= כולל פירות] אם אמר בורא מיני בשמים - יצא" (הלכות ברכות ט', א). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח רט"ז, ב).[5]

הטור (או"ח רט"ז) דייק ברמב"ם (הלכות ברכות ט', ד), שאם יש לפניו עשבי בשמים, עצי בשמים ומיני בשמים, יכול אף לכתחילה לברך "מיני בשמים" ולפטור את כולם.[6] אך רב עמרם גאון טען שלכתחילה יש לברך על כל אחד כברכתו הראויה לו. וכתב הבית יוסף שכך גם כוונת הרמב"ם. וכן פסק בשולחן ערוך (רט"ז, י).[7] אך כאשר מריח מרחוק כמה מינים וריחם מתערב זה בזה, יברך על כולם ביחד "בורא מיני בשמים" (שו"ע רי"ז, א).

לסיכום, יש שלושה מקרים שבהם מברך "בורא מיני בשמים": 1. בושם המופק מן החי ולא מן הצומח; 2. כאשר ספק לו מה מברכים; 3. כאשר יש לפניו כמה בשמים שברכתם שונה, ואינו יכול לברך על כל אחד בנפרד. 

כתב המגן אברהם (או"ח רצ"ז) בעקבות השל"ה, שבברכת הבשמים של ההבדלה יברך תמיד "בורא מיני בשמים", משום שכל היהודים חייבים בברכת הבשמים במוצאי שבת, ואין הכול בקיאים בברכות הריח. וטוב לקחת בשמים שברכתם ממילא בורא מיני בשמים. וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק א). וכך נוהגים בני אשכנז. אך בני ספרד נוהגים גם בהבדלה לברך על כל דבר את ברכתו הראויה.

כשם שברכת "עצי בשמים" אינה פוטרת עשב, כך ברכת "עשבי בשמים" אינה פוטרת עץ. ואין זה דומה לברכת האכילה "בורא פרי האדמה" הפוטרת גם את פירות העץ, משום שהביטוי "עשבים" אינו כולל את העצים (משנה ברורה רט"ז ס"ק לט).[8]

ד. קדימה בברכות

מבחינת דיני קדימה בברכות, ברכות האכילה קודמות תמיד לברכות הריח. ואם יש לפניו דבר מאכל לצד ריח עָרֵב, יקדים את המאכל, שהנאתו חשובה יותר (משנה ברורה רט"ז ס"ק ד). ואם מתכוון גם לאכול את הפרי וגם להריח בו, יקדים את ברכת הריח, כי הנאת הריח מגיעה לאפו עוד לפני האכילה (שם ס"ק י).[9]

כתב הבית יוסף (או"ח רט"ז) בשם הרוקח שברכת "עצי בשמים" קודמת לברכת "עשבי בשמים" (כשם שבברכות האכילה, יש הפוסקים שברכת "בורא פרי העץ" קודמת ל"בורא פרי האדמה"). וכן כתב הרמ"א (או"ח רט"ז, י), שדין קדימת ברכות הריח כדין קדימת ברכות האכילה (ואם כן, הדין כאן תלוי במחלוקת לעניין ברכות האכילה). אך נחלקו בזה האחרונים. למעשה, נראה שיש להקדים את ברכת "עצי בשמים" לברכת "עשבי בשמים",[10] ואת שתיהן לברכת "בורא מיני בשמים". אך בנוגע לברכת "הנותן ריח טוב בפירות" יכול לנהוג כרצונו.[11]

ה. בין "עצי בשמים" ל"עשבי בשמים"

בגמרא (ברכות מג ע"ב) נאמר בשם רב שעל "סימלק" ו"חלפי דימא" מברכים "בורא עצי בשמים". היו ראשונים שכתבו שמדובר בעשבים הקשים כעץ, ולעניין ברכות הריח נחשבים עצים, אף שלעניין ברכות האכילה נחשבים פרי האדמה (רא"ה, שלטי גיבורים בשם ריא"ז). וכן כתב המגן אברהם (רט"ז ס"ק ט).[12]

אך הגאונים טענו שהגדרת עץ לעניין ריח זהה להגדרתו לעניין אכילה. ואין מתחשבים ברכּותו או בקשיותו של העץ, אלא בשאלה האם מוציא ענפים מגזעו או ישירות מהקרקע. וכן כתב המשנה ברורה (רט"ז ס"ק לג). וכן צידד הגר"א (או"ח רט"ז) בשיטת הגאונים, והוסיף שנחשב עץ לעניין אכילה וריח רק אם בנוסף לכך שמוציא ענפים מגזעו גם מתקיים משנה לשנה (עיין בסימן ר"ג).[13]

וכתב ביאור הלכה (רט"ז) שלמעשה על קלח קשה שאין בו סימני אילן יברך "בורא מיני בשמים", מחמת הספק. וכתבו האחרונים שלגבי המקרה ההפוך - צמח שגבעולו רך, אך מתקיים משנה לשנה - יברך "בורא עשבי בשמים" (וזאת הברכה פרק יט, עמ' 173).

על רוזמרין, יסמין והדס מברך "בורא עצי בשמים" (שו"ע רט"ז, ז, ובאחרונים). בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל א סימן מא) כתב שאין לברך על הנענע, כיוון שריחה אינו ערב ואין מתענגים עליו. אך לנענע שלנו ריח טוב, וברכתה "בורא עשבי בשמים" (ילקוט יוסף רט"ז, ד ובהערה שם; פסקי תשובות רט"ז ס"ק ב).

ו. בין "עצי בשמים" ל"ריח טוב בפירות"

קינמון הוא תבלין המופק מקליפתו הפנימית של עץ. הרא"ש (ברכות פ"ו סימן ו) כתב שמברכים על ריח הקינמון "הנותן ריח טוב בפרי האדמה", כיוון שעיקרו עומד לאכילה. אך המהר"ם פסק שעל קינמון מברכים "בורא עצי בשמים" (מרדכי ברכות סימן קמז). וביאר הבית יוסף (או"ח רט"ז) שהקינמון אינו עיקר הפרי של העץ, ולכן אין לברך עליו "הנותן ריח טוב בפירות". והסביר הפרישה (שם ס"ק א): העץ הנ"ל עושה פירות אחרים מלבד הקינמון (שאינו אלא קליפה). השולחן ערוך (רט"ז, ב) פסק שעל "קנילה" (קינמון) ו"קלאוו" (ציפורן) מברך "הנותן ריח טוב בפירות". וביאר הט"ז (שם ס"ק ד) שאף שאינם עיקר הפרי, מכל מקום ביסודם עומדים לאכילה, ודי בזה לעניין ברכת "הנותן ריח טוב בפירות". וכתב המשנה ברורה (ס"ק טז) שהרבה אחרונים מפקפקים בנוגע לציפורן, שספק האם נחשבת פרי, ולכן מוטב לברך על הציפורן "בורא מיני בשמים". הגר"ז כתב בשולחן ערוך הרב (סדר ברכת הנהנין י"א, ג) שיש לפקפק הן לגבי ציפורן והן לגבי קינמון האם אפשר להגדירם פרי לעניין זה, שהרי נאכלים כתבלין בלבד. ולכן יש לברך על שניהם "בורא מיני בשמים", מחמת הספק. וכן ראוי לנהוג.

כתב הרשב"א (בתשובותיו ח"א סימן שצז ובחידושיו לברכות מג ע"ב) בשם הראב"ד שעל ריח הוורדים מברך "הנותן ריח טוב בפירות", משום שאוכלים אותם בתוך מרקחות מתוקות (וכן דעת רב האי גאון). אמנם, הרמב"ם (הלכות ברכות ט', ו) פסק שעל הוורדים מברכים "בורא עצי בשמים". וכתב הרא"ש (ברכות פ"ו סימן לז) שנראים דבריו, שהוורד אינו פרי, משום שעיקרו אינו עומד לאכילה (אלא לריח). השו"ע (או"ח רט"ז, ג) פסק כדעת הרמב"ם והרא"ש, שעל הוורדים מברך "בורא עצי בשמים".

הרשב"א (ברכות מג ע"ב) כתב שכדעת הראב"ד לגבי ורדים, הוא הדין לגבי מי ורדים, שמברכים עליהם "הנותן ריח טוב בפירות". וגם הרמב"ם (הלכות ברכות ט', ו) פסק לגבי מי ורדים, לבונה וכיוצא בהם, כשיטתו לעניין הוורדים עצמם, שמברכים עליהם "בורא עצי בשמים". וכתב הרא"ש (ברכות פ"ו סימן לז) שנראים דברי הרמב"ם גם לגבי מי ורדים, כיוון שיוצאים מהוורד. אך הראב"ד חלק לגבי מי ורדים ולבונה וטען שמברכים עליהם "בורא מיני בשמים". וביאר רבנו יונה (ברכות לא ע"ב) שזאת משום שאינם מופקים במישרין מן העץ, אלא מן הוורד הגדל על העץ. ועוד, שברכת "מיני בשמים" פוטרת את כל הספקות.[14] וגם בזה פסק השולחן ערוך (רט"ז, ג) כדעת הרמב"ם והרא"ש, שאף על מי ורדים ולבונה מברכים "בורא עצי בשמים".[15] וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק יט) שאין הבדל בין מי ורדים שיצאו על ידי סחיטה לבין מי ורדים שיצאו על ידי שרייה ובישול.

יש מי שכתב שאם לקח פרי הראוי לאכילה וייחד אותו לריח (כגון שלקח אתרוג וייחד אותו להריח בו בהבדלה), שוב אינו "פרי" אלא "בושם", ויש לברך עליו "בורא עצי בשמים" (ברכת ה' ח"ג פרק יב, טו). ועוד כתב (שם, יז) שהוא הדין אם ייחד ציפורן להרחה בלבד, כגון ששם אותה בקופסה מיוחדת המיועדת לברכת הבשמים בהבדלה, מברך עליה "בורא עצי בשמים". נזכיר שוב שלפי מנהג בני אשכנז, בכל מקרה מברכים בהבדלה "בורא מיני בשמים", על כל סוגי הבושם.

נחלקו האחרונים מה לברך על קליפת פירות הדר, ולכן יברך עליה "בורא מיני בשמים" (פסקי תשובות רט"ז, ד).

ז. ריח שאין לו עיקר

אין מברכים על ריח שאין לו עיקר, היינו: שספג את הריח הטוב מעצם אחר. מקור הכלל הזה הוא בדברי הרמב"ם: "המריח בבגדים שהן מוגמרים [= מבושמים בקטורת עשבים] - אינו מברך, לפי שאין שם עיקר בושם, אלא ריח בלא עיקר" (הלכות ברכות ט', ח). הטור (או"ח רי"ז) תמה על הרמב"ם, וכתב שמברכים גם על ריח כזה, אף שאין לו עיקר. אך הבית יוסף הסביר: "ריח, כיון שאינו צורך הגוף כל כך, כשאין לו עיקר, אף על פי שנהנה - אין לו לברך עליו". וכן פסק בשולחן ערוך (רי"ז, ג) כדעת הרמב"ם.[16]

ראשונים ואחרונים דנו בנושא זה לאור הנאמר בגמרא (ברכות מג ע"א) בשם נהרדעי, שמברך "בורא עצי בשמים" על "כשרתא" (או "כשותא"), "משחא כבישא" ו"משחא טחינא".[17] הערוך ביאר ש"כשותא" הוא שמן זית ובו כמה מינים של עצי בשמים.[18] הראב"ד כתב שברכתו "בורא עצי בשמים" רק אם העצים עדיין בתוכו. אך אם הוציאו את העצים, מברכים על השמן "בורא מיני בשמים". והוא הדין אם עירבו בו מיני בשמים ועשבי בשמים, מברך עליו "בורא מיני בשמים".

לגבי שמן מבושם כתב הטור (או"ח רט"ז) שלכולי עלמא צריך שיהיה בשמן מגופם של עצי הבשמים. אך אם סיננו אותו, יש אומרים שמברכים עליו "בורא שמן ערב" כמו על שמן אפרסמון, ויש אומרים שאין מברכים עליו כלל. וכתב הבית יוסף (שם רט"ז-רי"ז) שזו היא דעת הרמב"ם, כפי שראינו בעניין בגדים מבושמים, שאין מברכים על ריח שאין לו עיקר. ותמה על הטור, שחלק על הרמב"ם בעניין בגדים, אך הביא ללא הסתייגות שיטה זו בעניין שמן.[19] האחרונים הציעו תירוצים שונים לדברי הטור.[20]

נשוב לביאור דברי הגמרא. מדברי ראשונים אחרים בעניין "משחא כבישא" ו"משחא טחינא" משמע שלדעתם אפשר לברך גם על ריח שאין לו עיקר. כך לגבי רבנו חננאל, שפירש ש"משחא כבישא" הוא שמן שומשומין שהושרו עם ורדים ועצי בשמים, ואחר כך טחנו אותם כדי להפיק מהם שמן. וכן הוא גם "משחא טחינא", אלא שבו שהו השומשומין זמן מועט עם הבשמים לפני שהופק מהם השמן. ומכאן שלדעתו מברכים "בורא עצי בשמים" על שמן שספג את ניחוח העץ, גם אם אין בו מגוף העץ.

השולחן ערוך (או"ח רט"ז, ו) פסק שאם בישם את השמן בעצי בשמים - מברך "בורא עצי בשמים"; בעשבי בשמים - מברך "בורא עשבי בשמים"; בזה ובזה - מברך "בורא מיני בשמים". וכתב שאם סינן את השמן עד שהוציא ממנו הבשמים, נחלקו האם לברך עליו "בורא שמן ערב" או שלא לברך עליו כלל, ולכן נכון להיזהר שלא להריח בו כלל.

האחרונים ציינו שהבית יוסף הקשה על סתירת דברי הטור בנוגע לריח שאין לו עיקר, אך גם פסקיו שלו בשולחן ערוך סותרים זה את זה. שהרי בעניין בגדים מבושמים פסק כרמב"ם, שמותר להריח בהם ואין לברך על כך, בעוד בעניין שמן מסונן כתב שיש להחמיר ולא להריח בו. הט"ז (או"ח רי"ז ס"ק ב) תירץ שקל להימנע ולא להריח בשמן, בעוד צורך העולם הוא להריח בבגדים מבושמים, שזהו מנהג רווח, ולכן בזה אפשר לסמוך על הרמב"ם. המגן אברהם (או"ח רט"ז ס"ק יג) תירץ שבשמן היה נוכח עיקר הבושם עצמו, ולכן ספק אם אפשר להגדירו כבושם שאין לו עיקר.

למעשה, כתב המשנה ברורה (ס"ק לב) שלדעת אחרונים רבים מותר לכתחילה להריח שמן מסונן, ויברך "בורא מיני בשמים" (כדעת הראב"ד). ובדיעבד יצא גם אם בירך "בורא עצי בשמים" (כדעת רבנו חננאל).

הגרש"ז אוירבך כתב שבכל אופן ייתכן שאין לברך על מי בושם שבימינו, שנעשו מחומרים שונים על ידי הפרדה כימית (כאשר לחומר המקורי כלל אין ריח נעים; שמירת שבת כהלכתה פרק סא הערה לב). אך בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק יד אות לח) פסק שמברכים גם על מי בושם סינתטי "בורא מיני בשמים". וכך הכריע גם בספר ברכת ה' (ח"ג פרק י"ב, כב). ונראה שאפשר להקל כדבריהם, שהרי מברכים גם על המושק, שעובר תמורה כימית בתוך גוף החיה. אך בכל אופן אין לברך על בושם המרוח על גוף האדם, שנחשב בדרך כלל לריח שאין לו עיקר, אלא רק על הבושם האגור בצנצנת (וזאת הברכה פרק יט, עמ' 181). ואף בזה אין לברך כאשר מריח הרחה חטופה בחנות כדי לבחון את הריח, האם עָרֵב לאפו וחפץ לקנותו (שם, עמ' 179).

ח. בשמים של עבודה זרה ושל ערווה

המשנה (ברכות נא ע"ב) קבעה שאין מברכים על בשמים של עבודה זרה. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח רי"ז, ה), שאין מברכים על בשמים אלו, משום שאסור להריח בהם.

הרמב"ם (הלכות ברכות ט', ח) הוסיף שמאותה סיבה גם אין מברכים על בשמים של ערווה מן העריות. הרשב"א בתשובותיו (ח"א סימן קסח) תמה מניין לו זאת, והציע שאולי מדובר בבשמים המיועדים למקום הערווה ממש, ואין מברכים עליהם משום שנועדו להעביר לכלוך. או שמא משום שעשויים לעבירה - לעורר היצר. אבודרהם כתב שמדובר בקופה של בשמים הנמצאת על אותה אישה האסורה עליו, ואין מברכין עליהם, לפי שאסור להריח בהם, שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר (ואין מברכים על האיסור). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח רי"ז, ד). נחלקו האחרונים האם איסור זה שייך גם לגבי פנויה. אך בפנויות שלנו ודאי אסור, משום שאינן טובלות לנידתן. והוא הדין שאסור להריח בבשמים של אשתו כשהיא נידה (משנה ברורה שם ס"ק טו). ואסור להריח בבשמים של אישה האסורה עליו אפילו בזמן שאינם עליה (שם ס"ק טז).[21]

כתב הרמב"ם: "נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו - הולכין אחרי הרוב" (הלכות ברכות ט', ט). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח רי"ז, ח). ועיין בביאור הלכה, שהיו אחרונים שטענו שזה שייך כאשר נתערב מיעוט של בשמי בית הכיסא וכו', אך אם יש מיעוט מבשמים האסורים להרחה, כגון עבודה זרה - אין הולכים בזה אחר הרוב. 

ט. הֶפסק

הגמרא קובעת: "הנכנס לחנותו של בַּשם והריח ריח, אפילו ישב שם כל היום כולו - אינו מברך אלא פעם אחד. נכנס ויצא, נכנס ויצא - מברך על כל פעם ופעם". בשמים אלו נחשבים כעומדים לריח, משום שנוח למוכר שיפוץ ריח הבשמים, ויבואו לקנותם (ברכות נג ע"א). וכן פסק השולחן ערוך, שמברך על הריח הכולל של הבשמים השונים שבחנות "בורא מיני בשמים" (או"ח רי"ז, א). וכתב המהר"ם מרוטנבורג (מרדכי ברכות סימן קפח) שאם בשעה שיצא מן החנות הייתה דעתו לחזור - אינו חוזר ומברך, שלא הסיח דעתו. וכן פסק השולחן ערוך (רי"ז, א). וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ז), שגם אם עומד להריח בחזרתו בשמים אחרים - אינו צריך לברך שוב.[22] המגן אברהם (שם ס"ק ב) כתב שנראה שדווקא אם דעתו לחזור מיד אינו צריך לברך שוב. וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ו).

הט"ז (שם ס"ק א) טען שחייב בברכה דווקא אם מתכוון להריח. אך הב"ח חלק עליו וטען שאפילו אינו מתכוון להריח - חייב בברכה, כיוון שהבשמים נעשו להריח בהם, והוא נהנה מריחם. ונראה שלזה נוטה דעת המשנה ברורה (ס"ק ב. וביאר בשער הציון [ס"ק ד] שאין זה דומה לפרי, שהרי עיקר הפרי אינו לריח). יש הטוענים שהחנווני עצמו אינו צריך לברך כשאין כוונתו להריח, שהוא ודאי מתרכז בממד העסקי של הסחורה. ולכן טוב שיכוון להריח פעם אחת, עם כניסתו לחנות, ואז יברך (משנה ברורה שם ס"ק ד, ושער הציון שם ס"ק ז).

ערוך השולחן (או"ח רי"ז, ג) כתב שצריך לברך אם נכנס לקנות ומריח, אבל לא אם נכנס באקראי לצורך כלשהו (כגון להודיע משהו לבעל החנות).

ביאור הלכה כתב שמברך רק אם צלוחיות הבושם פתוחות. אך הריח שבאוויר כשלעצמו אינו מצדיק ברכה, שנחשב כריח שאין לו עיקר. ועל כן בימינו אין לברך על הריח בחללן של חנויות לממכר בשמים, כי הבשמים בהן סגורים בדרך כלל. וכן אין לברך בחנויות לממכר תבלינים וכו', אלא רק בחנויות פרחים ומשתלות, אם אכן יש בהן ריח טוב וניכר (פסקי תשובות רי"ז, א). העובר בשדרת צמחי נוי וריחם עולה באפו - אינו מברך (אלא אם כן נוטלם בידיו, ונראה שהוא הדין אם מקרב אפו לצמח במטרה להריח); מפני שעיקרם לא לריח אלא לנוי (שו"ת אז נדברו חלק יד סימן יא).

הגמרא ביארה שהבשמים שבחנות נועדו לתת ריח, כדי למשוך קונים, ולכן מברכים עליהם. וכתב המגן אברהם (שם ס"ק א) שאם הבשמים נתונים במחסן, ומריח אותם מתוך החנות, אינו מברך עליהם, משום שבהימצאם שם לא נועדו לתת ריח. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק א) שאפילו הנכנס למחסן ומתכוון להריחם - פטור מברכה, אלא אם כן לקח אותם בידיו (ונראה שהוא הדין אם מקרב אפו לבושם במטרה להריח).

כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ו) שאם אדם נוטל אגודת בשמים ומריח בה, וחוזר ומניחה על השולחן בכוונה לחזור ולהריח בה, פטור מברכה נוספת, אפילו אם בינתיים יצא מביתו (ודעתו לחזור מיד).אך אם יצא מביתו לעסקיו או להתפלל בבית הכנסת - זהו הֶפסק, וצריך לחזור ולברך כשמריח שוב. וכן אם הסיח דעתו מלהריח שוב, וחזר בו - צריך לברך שוב. ובזה שונה דין אגודת בשמים מדין חנות בשמים, שבה אם יושב ברציפות ודאי אינו חוזר ומברך שוב, משום שהריח עולה באפו כל הזמן, ולכן אין זה הפסק (שער הציון שם ס"ק י).