ברכות 'שהכל נהיה בדברו' ו'בורא פרי הגפן'

א. ברכת "שהכל"

המשנה קובעת: "ועל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו" (ברכות מ ע"ב).[1] ומוסיפה הברייתא שם שהיינו כגון בשר, דגים, ביצים, חלב, גבינה, מלח, כמהין ופטריות. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ד, א). עוד מברכים שהכול על קמח (שם ר"ח, ה) ועל דבש דבורים (שם ר"ד, י).

תבלינים

הראב"ד כתב שמברכים שהכול על תבלינים כגון כמונא (= קימל) וכוסברתא, שעיקרם לטעם ולא לאכילה. וכן פסק השולחן ערוך (ר"ד, א; והגר"א פקפק בזה). ותמה הב"ח, במה זה שונה מבשמים יבשים כגון פלפלים וזנגביל, שאם אוכל אותם כפי שהם אין מברך עליהם כלום (כפי שנפסק בשולחן ערוך או"ח ר"ב, טז). המגן אברהם (ר"ד ס"ק יא) השיב שפלפלים יבשים וכו' אינם ראויים לאכילה לבדם, בעוד התבלינים המוזכרים כאן מתוקים לחיך.

בירה

הגמרא בבבא בתרא (צו ע"ב) קבעה שעל שיכר תמרים ושיכר שעורים (בירה) מברכים שהכול. הרא"ש (ברכות פ"ו סימן יב) הזכיר בהקשר זה דיון אחר המופיע במסכת ברכות (לו ע"א). הגמרא שואלת מדוע על שמן זית מברכים בורא פרי העץ. לכאורה זית כתוש דינו כתבואה כתושה, והרי על קמח מברכים שהכול! תשובת הגמרא היא ששמן זית הוא השיפור הסופי בהחלט לפרי הזית, ולכן ברכתו בורא פרי העץ, בעוד הקמח הוא רק שלב ביניים, ויש שיפור טוב ממנו - הפת עצמה ("אית ליה עילויא אחרינא בפת"). לאור זאת הסביר הרא"ש שאמנם השעורים הן העיקר בשיכר השעורים, ותהליך הכנת הבירה משפר את השעורים, אך בכל זאת יש להן עילויא אחרינא בפת, היינו: התוצר המובחר ביותר של שעורים אינו בירה, אלא לחם. ועוד, שכיוון שהמשקה צלול, המים הם עיקרו. ולכן יש לברך על הבירה שהכול. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ד, א).

עשבי השדה

כתב הראב"ד שמברכים שהכול על עשבי השדה הצומחים מעצמם, שכיוון שלא נזרעו במכוון בידי אנשים, אינם נחשבים פרי. וכן פסק השולחן ערוך (אורח חיים ר"ד, א). וביאר הט"ז (שם ס"ק ח) שהיינו דווקא על עשבי השדה, שאינם חשובים מצד עצמם משום שעשבים הם, ואין לומר שעצם פעולת הזריעה מצביעה על חשיבותם - שהרי לא נזרעו. אך פירות  טובים שגדלו מעצמם אין ברכתם שהכול.

אמנם, המגן אברהם (שם ס"ק י) כתב שהאר"י היה מברך על פירות השדה - כל פרי כברכתו הראויה. גם הגר"א פקפק בדין זה, וטען שעל פטריות מברכים שהכול רק משום שאינן גדלות מן הקרקע, ומכאן שאם היו גדלות מן הקרקע - היו מברכים עליהן בורא פרי האדמה, אף שהן עשבי השדה. ובשער הציון (שם ס"ק טו) תירץ שכמהין ופטריות חשובות מצד עצמן, גם אם לא נזרעו, מה שאין כן עשבים.

המשנה ברורה (שם ס"ק יח) קיבל את דברי השולחן ערוך, והוסיף שגם ברכת השצאווע (= חמציץ) היא שהכול.

תבשיל שהתקלקל

הברייתא קובעת שעל מאכלים שהתקלקלו מברכים שהכול (ברכות מ ע"ב). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ד, א). והיינו דווקא תבשיל שהתקלקל קצת, שהרי אם התקלקל לגמרי ואינו ראוי לאכילה - אין מברכים עליו כלל (משנה ברורה שם ס"ק ב, בעקבות הבית יוסף).

ב. ברכת שהכול על מאכלים שברכתם שונה

המשנה קובעת: "בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה - יצא, ועל פירות הארץ בורא פרי העץ - לא יצא. ועל כולם, אם אמר שהכל נהיה בדברו - יצא" (ברכות מ ע"א). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ו, א), והדגיש שיוצא בדיעבד ידי חובה בברכת שהכול אפילו על פת ויין.

כתבו הגהות מיימוניות (הלכות ברכות פ"ח אות ע) בשם התוספות, שבמשנה מדובר רק בדיעבד, ולכתחילה יש לברך על כל מאכל את הברכה המסוימת הראויה לו. אך אם מסופק מה ברכתו - יכול לברך שהכול, שכיוון שספק בידו - הרי זה כדיעבד. וכן פסק השולחן ערוך: "כל דבר שהוא מסופק בברכתו -  יברך שהכול" (אורח חיים ר"ד, יג). וכתב המגן אברהם (ר"ב ס"ק לו) שהכוונה כאן דווקא לאדם שלמד. אבל מי שלא למד - לא יאכל מאכל שיש לו ספק בנוגע לברכתו, אלא ילך וילמד הלכות ברכות. וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק פד).

מכאן יש ללמוד על החשיבות הגדולה שבלימוד הלכות ברכות. חכמים הקפידו שאדם יברך על כל מאכל את הברכה הראויה לו. ככל שהברכה מפורטת יותר, כך יש בה שבח גדול יותר לקב"ה (חיי אדם כלל מט, ב). ועל כן כתב ערוך השולחן: "הפוטר עצמו בכל דבר בברכת שהכל - הרי זה בּוּר" (או"ח ר"ב, ב).

המגן אברהם (או"ח ר"ד ס"ק כו) כתב שאם יש ספק לגבי ברכתו של מאכל מסוים, עדיף לאכול אותו בתוך הסעודה אם הדבר אפשרי, ולא לברך עליו שהכול. שהרי אז נפטר בוודאי בברכת הפת. וכן פסק המשנה ברורה (ר"ד ס"ק ס). יש אחרונים שציינו שזהו פתרון טוב כאשר ממילא מתכוון לאכול פת, אך אם יאכל פת במיוחד בשביל מאכל זה - יש בזה חששות הלכתיים מסוימים (פסקי תשובות ר"ב הערה 4). ועוד נוסיף, שבאופן בסיסי הלכות ברכות נועדו להדריך את האדם מה עליו לברך על כל מאכל, ולא לשבש את הרגלי אכילתו. כך שאם יש לאדם ספק מה הברכה בגלל שלא למד - ישב וילמד; ואם יש ספק הלכתי בין הפוסקים בשאלה זו - יש לעשות מאמץ להכריע בו (בכל מקום שהדבר אפשרי), ולמעט ככל האפשר לדרוש מהאדם לשנות את סדרי אכילתו כדי להימנע מהספק. 

ג. ברכת "בורא פרי הגפן"

המשנה קובעת שעל היין מברכים "בורא פרי הגפן" (ברכות לה ע"א). ומפני חשיבותו של היין, קבעו לו ברכה בפני עצמו (ערוך השולחן או"ח ר"ב, כ).

רש"י טען שעל יין מבושל אין מברכים בורא פרי הגפן, אלא שהכול (שו"ת רש"י סימן פח). אך התוספות (בבא בתרא צז ע"א)  והרא"ש (בבא בתרא פ"ו סימן י) כתבו שגם על יין מבושל מברכים בורא פרי הגפן. והוכיחו את טענתם מדברי הירושלמי, שיין מבושל כשר לארבע כוסות בליל הסדר. וכן הסכימו ראשונים רבים. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ב, א).

הרשב"א (בתשובותיו ח"א סימן קסה) כתב שגם על יין תוסס (היינו, טרי) מברכים בורא פרי הגפן, שהרי מותר לקדש עליו (בבא בתרא צז ע"ב). האחרונים פסקו שגם על מיץ ענבים שבזמננו מברכים בורא פרי הגפן (מנחת יצחק ח סימן יד, שו"ת מנחת שלמה א סימן ד); אף שהיו שחלקו על כך.

השולחן ערוך (או"ח ר"ד, ה) דן בברכה על שמרי יין שהוסיף עליהם מים, וקבע שיעורים מסוימים של ריכוז השמרים במים, המצדיקים ברכת בורא פרי הגפן. הרמ"א הוסיף: "ובלבד שלא יהא היין אחד משישה במים, שאז ודאי בטל". לכאורה דברי הרמ"א תמוהים, שהרי השולחן ערוך כבר כתב שבשמרים שלנו, אפילו בריכוז של חלק אחד בשלושה חלקים מים (היינו, אם היין הוא רבע מהתערובת) - בטלים שמרי היין, ואין מברכים על התערובת בורא פרי הגפן. על כן ביאר המשנה ברורה (שם ס"ק כט-לב) שהרמ"א מדבר על תערובת יין ממש, שנמהל במים. שמרי היין מתבטלים כבר בריכוז נמוך יחסית, משום שהיין שאצור בהם אינו חשוב כל כך. אך אם מהל יין ממש, ברכתו בורא פרי הגפן אם אין שישה חלקים מים נגד חלק אחד יין (היינו, אם ריכוז היין גדול מ-1/7), בתנאי שיש בו טעם וריח של יין, ושדרך בני אדם לשתותו במקום יין על ידי מזיגה זו.[2]

בניגוד למשנה ברורה, כתב כף החיים (ר"ד ס"ק לא) שאכן יש כאן מחלוקת בין השולחן ערוך והרמ"א, ולדעת השולחן ערוך גם במזיגת יין ממש, בטל היין אם שיעורו רבע מהתערובת ("אחד בשלושה"; ואף בפחות מזה מברכים עליו בורא פרי הגפן רק אם טעמו וריחו יין ונוהגים לערבו בשיעור כזה). ועוד כתב כף החיים שבזמננו, שהיינות אינם כה חזקים, מברכים בורא פרי הגפן רק אם שיעור המים אינו עולה על שיעור היין. וכן פסק הילקוט יוסף (ר"ד, ח), שאם יש בתערובת יותר מים מיין - יש לברך עליו שהכול ולא הגפן, ואין לקדש עליו. וכן נוהגים בני ספרד.

אף בין הפוסקים האשכנזים יש שכתבו שביינות שלנו, שחלשים הם, אין לערב בהם רוב מים (ערוך השולחן כתב באופן קיצוני יותר, שהיינות שלנו אינם ראויים למזיגה כלל, ומתקלקלים אפילו במעט מים [או"ח ר"ד, יד]). ויש שכתבו שבזמננו לעתים מערבים ביין הרבה מים עוד ביקב, ולכן יש להיזהר שלא לערב עוד מים בבית (וזאת הברכה פרק יב, עמ' 115; פסקי תשובות ר"ד, ח).

נחלקו הפוסקים האם מיץ ענבים דינו כיין לעניין זה, או שאין לערב בו מים כלל. ונוהגים להקל שאפשר להוסיף בו מים, כל עוד מיץ הענבים הוא הרוב (פסקי תשובות שם). אך גם כאן יש לשים לב שלעתים במיץ ענבים קנוי כבר נמהלו מים, בכמות שקשה לשערה (וזאת הברכה פרק יב, עמ' 116; פסקי תשובות שם, הערה 34).

מה הדין אם מערבים את היין במשקאות אחרים, שאינם מים, להכנת קוקטייל? המגן אברהם (או"ח ר"ד ס"ק טז) כתב שלדעת הט"ז דין תערובת כזו כדין עירוב יין במים, אך לדעתו שלו אולי שאר המשקים אינם פוגמים את טעם היין כמו מים. והוסיף שהיינות שלנו, שאינם כה חזקים, ודאי בטלים גם במשקאות אחרים. אם כך, המגן אברהם מעלה שתי אפשרויות: שדין משקאות אחרים לעניין תערובת יין כדין מים, או שהם פחות פוגמים ביין מאשר מים.

אך הרמ"א (אורח חיים ר"ב, א) פסק בכיוון ההפוך: אם מערבים יין בשיכר - הולכים לעניין ברכה אחר הרוב (ובטל היין ברגע שהוא מיעוט בתערובת).[3] והסביר המשנה ברורה (שם ס"ק י) שנוהגים למהול את היין במים, ונעשה הכול כמין אחד, ולכן בטל רק כשריכוזו נמוך; מה שאין כן כשמוהלים יין במשקים אחרים, שהם כשני מינים המתערבים זה בזה, והולכים אחר הרוב (ובביאור הלכה שם הוסיף שדין זה דווקא בשיכר וכדומה, שאין רגילים לערב אותו ביין. אך כל משקה שרגילים לערב ביין אינו מבטל את היין ברוב רגיל). וכתב עוד המשנה ברורה שלדעת הגר"א גם במקרה זה משערים כשיעור מזיגת יין במים. ובביאור הלכה כתב שגם הגר"א מודה ביין חלש, שאם עירבו עם רוב שיכר - מברך שהכול ובורא נפשות.[4]

השולחן ערוך (אורח חיים ר"ב, א) פסק שאם מערבים תבלינים ("דבש ופלפלין") ביין, עדיין ברכתו בורא פרי הגפן. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ו) שהיינו אפילו אם יש בתערובת יותר תבלינים מאשר יין, משום שהיין הוא העיקר, והם באו רק להשביחו. וכפי שהזכרנו, ביאור הלכה כתב שהוא הדין לגבי כל משקה שנהוג לערב ביין כדי להשביח טעמו.

על ברנדי וקוניאק הנעשים מזיקוק של יין מקובל לברך שהכול (ילקוט יוסף ר"ב, י; פסקי תשובות ר"ב, ב).