עניית אמן לברכות

א. יסוד הדין

המשנה קובעת: "עונין אמן אחר ישראל המברך" (ברכות נא ע"ב). והוסיפו חז"ל: "גדול האומר אמן יותר מן המברך" (שם נג ע"ב). ואף אמרו: "כל העונה אמן בכל כחו (רש"י: בכל כוונתו) - פותחין לו שערי גן עדן" (שבת קיט ע"ב).

הטור (או"ח רט"ו) כתב שאינו חייב לענות אמן כששומע יהודי מברך, אלא שרשאי לעשות כן. אך הרמב"ם כתב שחייב לענות אמן אחרי ברכה ששמע (הלכות ברכות א', יג), וכן פסק השולחן ערוך (או"ח רט"ו, ב).

בגמרא מוסבר ש"אמן" ראשי תיבות: "אל מלך נאמן". ועל דרך הפשט כתב השולחן ערוך שבשעה שאומר "אמן" יתכוון: "אמת היא הברכה שבירך המברך, ואני מאמין בזה" (או"ח קכ"ד, ו).[1]

יש לענות אמן מיד לאחר סיום הברכה, ולומר מילה זו במתינות ובבהירות (שולחן ערוך ורמ"א או"ח קכ"ד, ח).

ב. עניית אמן אחר ברכות עצמו

הגמרא דנה בשאלה האם ראוי לאדם לומר אמן גם על ברכות שבירך הוא עצמו:

"תני חדא: העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך: הרי זה מגונה! לא קשיא: הא - בבונה ירושלים, הא - בשאר ברכות"                                             (ברכות מה ע"ב).

הגמרא קובעת שבדרך כלל אין למברך לומר אמן על ברכותיו; מלבד ברכת "בונה ירושלים" - הברכה השלישית של ברכת המזון - שמותר לאדם לומר אמן לאחר שסיים לברך אותה. התוספות שם כתבו שנהגו לענות אמן רק לאחר ברכת בונה ירושלים. אך הרא"ש (ברכות פ"ז סימן י) כתב שברכת "בונה ירושלים" היא דוגמה לברכה שהיא סיום. ברכה זו מסיימת את ברכת המזון מדאורייתא (לאחריה יש רק את ברכת "הטוב והמיטיב", שתיקנו חכמים). והוא הדין שמותר לאדם לענות אמן על ברכת עצמו לאחר כל ברכה שהיא סיום, כעין ברכת "בונה ירושלים" וכעין ברכת "ישתבח", שבסוף פסוקי דזימרא. כך משתמע גם מדברי רב חסדא בירושלמי, שלא דיבר דווקא על "בונה ירושלים", אלא התנסח באופן כללי על "עונה בסוף":

"אמר רב חסדא: מאן דמר 'הרי זה חכם' - בעונה בסוף; ומאן דמר 'הרי זה בור' - בעונה על ברכה וברכה"        (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ד).

כך כתבו גם תלמידי רבנו יונה (ברכות לג ע"ב), וביארו שכאשר המברך עצמו מכריז "אמן" - הרי זו הכרזה על סיום דבריו, וממילא שייך לנהוג כך רק בסוף הברכה המסיימת.

כך פסק הרמב"ם:

"כל העונה אמן אחר ברכותיו - הרי זה מגונה, והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות - הרי זה משובח...          
ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכיוצא בה? מפני שהיא ברכה אחת, ואין עונין אמן אלא אחר ברכה אחרונה שקדמה אותה ברכה אחרת... להודיע שכבר השלים כל ברכותיו, ולפיכך עונה אמן"       
                                 (הלכות ברכות א', טז-יח).

הרמב"ם כתב שהמברך עצמו יכול לענות אמן רק לאחר ברכה מסיימת, כשיש רצף של שתי ברכות לפחות. ולפי זה אין למברך לומר אמן לאחר ברכת "ישתבח", או לאחר ברכת "יהללוך" (החותמת את ההלל). הבית יוסף (או"ח רט"ו) כתב שמנהג העולם לענות אמן גם על "ישתבח" ו"יהללוך", ואפשר ליישב זאת עם הרמב"ם, משום שפסוקי דזימרא והלל הם דברי שבח והילול, ולכן אינם חוצצים בין הברכה שלפניהם לבין הברכה שלאחריהם, ונחשב כאילו יש כאן שתי ברכות רצופות. והרלב"ח כתב שכיוון שאסור לדבר בין שתי הברכות (במהלך פסוקי דזימרא או הלל), נחשבות לעניין זה כרצופות, ואפשר לומר אמן אחריהן. וכתב הרלב"ח שאחרי "גאל ישראל" של שחרית נהגו בספרד (על פי הזוהר) לא לומר אמן; אך אחרי "שומר עמו ישראל" של ערבית יש לומר אמן.

השולחן ערוך פסק: "אין עונה אמן אחר ברכותיו, אלא אחר ב' ברכות או יותר, שהם סוף ברכות. ונהגו לומר אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח" (או"ח רט"ו, א). הרמ"א כתב שבמקומות שנוהגים לענות אמן אחר "יהללוך" ו"ישתבח", יש לענות אמן גם אחרי "שומר עמו ישראל לעד" (שבסיום ברכות קריאת שמע בתפילת ערבית). ובילקוט יוסף (רט"ו, א) הוסיף שיכול המברך לענות אמן גם לאחר ברכת "המברך את עמו ישראל בשלום" (שבסיום תפילת העמידה), וכן בסיום ברכות ההפטרה.

אך מנהג בני אשכנז שונה. הרמ"א פסק כדעת התוספות, שהמברך עצמו יכול לענות אמן רק אחר ברכת "בונה ירושלים" שבברכת המזון; "כן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות". המגן אברהם (שם ס"ק ב) הסביר שבאמן שלאחר "בונה ירושלים" יש חשיבות מיוחדת, משום שאמירתו מבהירה שנסתיימו הברכות מדאורייתא והברכה הבאה היא מדרבנן. ואכן, בני אשכנז נוהגים לחתום את הברכה השלישית של ברכת המזון במילים "בונה ברחמיו ירושלים; אמן". ומלבד זאת אין המברכים אומרים אמן על ברכותיהם.

עוד כתב המשנה ברורה בסימן נ"א (ס"ק ג), שגם לפי שיטת הרמ"א, אם סיים ברכת "ישתבח", "יהללוך" או "שומר עמו ישראל לעד" ביחד עם הש"ץ (או עם אדם אחר) - יכול לענות אמן. זאת משום שיש הפוסקים שיכול לענות אמן במקרים אלו אפילו אחר ברכת עצמו.

עוד כתב המשנה ברורה שם שאם הוא סיים ברכה אחת, ושומע את הש"ץ או אדם אחר המסיים ברכה אחרת, כולם מסכימים שיכול לענות אמן.

המשנה ברורה (רט"ו ס"ק א) כתב שבדרך כלל אם המברך עונה אמן אחר ברכת עצמו לא עשה איסור, אלא שהדבר מגונה. אך אם בירך על מצווה או על הנאה (כגון אכילה) והפסיק בין הברכה להנאה באמירת אמן, עשה בכך איסור וצריך לחזור ולברך.

רב יהודאי ורב האי כתבו שצריך לענות אמן אחרי ברכה אחרונה שאומר על פירות וכיוצא בהם. אך לשיטת הרמב"ם אין לענות אמן, שאין כאן רצף של שתי ברכות. וכן פסקו השולחן ערוך והרמ"א (או"ח רט"ו, א).

ג. עניית אמן על ברכה שאינו יוצא בה ידי חובה

המשנה בברכות קובעת: "ועונין אמן אחר ישראל המברך, ואין עונין אמן אחר כותי המברך, עד שישמע כל הברכה כולה" (ברכות נא ע"ב). הגמרא (נג ע"ב) ביארה שמדובר כאשר העונה אמן לא אכל יחד עם המברכים, ואינו רוצה לצאת ידי חובה בברכתם. בתנאים אלו יכול לענות אמן על ברכת ישראל גם אם שמע רק חלק מהברכה ("אבל לא לאחר כותי, שמא ברך להר גריזים" [רש"י נא ע"ב]). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח רט"ו, ב).[2]

האחרונים כתבו שמי שעוסק בלימוד תורה אינו חייב להפסיק לעניית אמן על ברכה ששומע, אם הדבר יפריע ללימודו (פסקי תשובות רט"ו, ד). ויש שאמרו שהוא הדין גם לגבי מתפלל (אף במקומות שמותר לענות אמן), או האומר תהילים, שאם יפסיק ויענה אמן יקטע בכך את התרכזותו.[3]

המגן אברהם (שם ס"ק ג) כתב שחייב לענות אמן גם כששומע אדם מתפלל עבור יהודי, או מברך אותו, וזאת אפילו אם לא הייתה הזכרת שם. ולכן נוהגים לומר אמן אחרי "הרחמן" בברכת המזון. וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ט). הנצי"ב (העמק שאלה סימן נג) כתב שזו אינה חובה אלא מידת חסידות.

הרמב"ם פסק שאין לענות אמן אחר אדם ששינה את נוסח הברכה (הלכות ברכות א', יג). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח רט"ו, ב). וכתב המשנה ברורה (ס"ק יא): דווקא אם שינה באופן שברכתו לבטלה ואין יוצאים בה.

האחרונים נחלקו מה הדין כששומע את הברכה ברדיו או דרך רמקול.[4] איננו דנים כאן בשאלה האם יכול לצאת באופן זה ידי חובה, אלא בשאלה פשוטה יותר: האם צריך לענות אמן. הרב משה פיינשטיין פסק שמחמת הספק יש לענות אמן על כל ברכה ששומע דרך טלפון או רמקול (אגרות משה או"ח ד סימן צא). הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה ח"א סימן ט) פסק שאם עומד בתוך בית כנסת או סמוך לו ושומע ברכה ברמקול (כשאינו צריך לצאת בה ידי חובה), יענה אמן, כפי שנהגו המתפללים בבית הכנסת הגדול שבאלכסנדריה:

"רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: כמין בסילקי גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו, פעמים שהיו בה כפלים כיוצאי מצרים... ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון שהגיע לענות אמן - הלה מניף בסודר, וכל העם עונין אמן"         (סוכה נא ע"ב).

מסוגיה זו עולה שגם אדם שלא שמע את הברכה אך יודע איזו ברכה בירכו - עונה אמן. והוא הדין לאדם הניצב סמוך לבית הכנסת ושומע את הברכה ברמקול. אמנם, הגרש"ז הוסיף שאם השומע רחוק מבית הכנסת ושומע את הברכה בטלפון וכו' - לא יענה אמן, משום שאינו מצטרף לברכה זו.

ד. עניית אמן על ברכת גוי וכותי

במשנה בברכות (נא ע"ב) נאמר שאפשר לענות אמן אחר ברכתו של כותי, אם שמע את כולה, וּוידא שבירך כראוי לה'. בירושלמי נאמר: "גוי שבירך את השם - עונין אחריו אמן" (ירושלמי ברכות פ"ח ה"ח). דברים אלו מתייחסים למשנה, ומכאן דייק הטור (או"ח רט"ו) שיכול לענות אמן על ברכת הגוי (שאינו כותי) גם אם לא שמע את כולה, "לפי שאין דרך הנוכרי לכוון השם לעבודת גילולים".

תלמידי רבנו יונה כתבו שיש אומרים שאין עונים אמן על ברכת הגוי כלל, אפילו אם שמעו את כולה (וכן הדין בכותים היום, לאחר שעשאום כגויים גמורים). אך בשם רבנו יונה כתבו שעונים אמן הן על ברכת גויים והן על ברכת כותים, אם שמעו את כל הברכה. ואף שהגוי אינו יודע מהו השם, "שהוא חושב שהעבודה זרה הוא הבורא, אפילו הכי כיוון שכוונתו לשם ואנו שומעין כל הברכה מפיו - עונין אמן אחריו" (ברכות מ ע"א).

אמנם, הרמב"ם (הלכות ברכות א', יג) פסק שאין עונים אמן אחר ברכת גוי או כותי. הבית יוסף (או"ח רט"ו) תמה על כך, מדוע פסק הרמב"ם שאין עונים אחרי ברכת גוי, להפך מהירושלמי. ויש גרסאות שמחקו מדברי הרמב"ם את המילה גוי.[5]

להלכה, השולחן ערוך פסק שאין עונים אמן אחר ברכת כותי או אפיקורוס (או"ח רט"ו, ב), ומשמע - אפילו אם שמע כל הברכה מפיו. אך הגר"א פסק שאם שמע מפיהם את כל הברכה עונה אמן.

השולחן ערוך השמיט את דינו של גוי (שאינו כותי). הרמ"א (שם) פסק שאם שמע את כל הברכה מפי הגוי - עונה אמן (וכן הכריע ביאור הלכה שם). הגר"א פסק שאפילו אם שמע מקצת הברכה מפי גוי עונה אמן. הט"ז (שם ס"ק ג) הציע שאין חובה לענות אמן אחר ברכת גוי, אלא שאין בכך איסור.

הילקוט יוסף (רט"ו, ב) פסק שאין לענות אמן על ברכה ששמע מנוצרי, אך יענה אמן על ברכה ששמע ממוסלמי.

יש שהדגישו שכל זה אם מברך הגוי כנוסח הברכה שתיקנו חז"ל; אך אם הגוי מברך יהודי בלשון חופשית ומזכיר שם שמים - אין לענות אחריו אמן, כי מכוון לאלוהיו; אלא אם כן אומר הגוי ליהודי "אלוהיך יעזרך" וכעין זה (ראה: פסקי תשובות רט"ו, ו).

ה. עניית אמן אחרי ברכת ילד

"בעי מיניה שמואל מרב: מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן? אמר ליה: אחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין. והני מילי בדלא עידן מפטרייהו, אבל בעידן מפטרייהו - עונין"        (ברכות נג ע"ב).

בגמרא נאמר שאין עונים אמן אחר "תינוקות" (= ילדים) בזמן שלומדים את הברכות מפי רבם. אך עונים אחריהם אמן "בעידן מפטרייהו". רש"י ביאר: בזמן שהילדים אומרים את ההפטרה ומברכים בתורה ובנביאים. הרשב"א והראב"ד פירשו: בזמן שאכלו ומברכים לפטור עצמם, מדין חינוך. הרא"ש הביא פירוש נוסף: "ויש מפרשים, 'בעידן מפטרייהו' - אחר שלמדו נפטרין משם ואומרים קדיש" (ברכות פ"ח סימן ה).

כך פסק השולחן ערוך:

"והא דאין עונין אמן אחר תינוק, דווקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו, שמותר ללמד לתנוקות הברכות כתקנן ואף על פי שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד; אבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן, כיון דבני חינוך הם עונים אחריהם אמן; וכן בשעה שאומרים ההפטרה בבית הכנסת"

                                                (או"ח רט"ו, ג).

כתב המשנה ברורה (שם ס"ק יד) שלא רק לילדים עצמם מותר להזכיר את השם כאשר לומדים את הברכות, אלא גם למורה מותר לנהוג כך. אך מבוגר לא יזכיר את השם כאשר לומד את הברכות שבגמרא. וכשלומד את הפסוקים הנזכרים בתלמוד - רשאי לומר האזכרות. והיו שכתבו שרשאי להזכיר אפילו כשאינו מצטט פסוקים שלמים (פסקי תשובות רט"ו, י). וכן כתב הילקוט יוסף (רט"ו, י), שהדורש ברבים ומזכיר פסוק, אפילו באופן חלקי, רשאי לומר שם ה' כקריאתו. וכתבו האחרונים שמותר מעיקר הדין גם להזכיר שם שמים בתפילות ובתחינות כלליות ופרטיות (פסקי תשובות רט"ו, יח).

ראינו שהשולחן ערוך פסק, שילד שהגיע לגיל חינוך ומברך כדי לפטור עצמו - עונים אחריו אמן. המשנה ברורה (שם ס"ק טז) כתב שאין לענות אמן על ברכה שמברך ילד שטרם הגיע לגיל חינוך. הרב עובדיה יוסף פסק שאפשר לענות אמן אחר ברכתו של ילד בן שש היודע למי מברכים (בתנאי שגופו נקי כראוי). אך מחמת הספק האם אכן יודע למי מברכים, אין לענות אמן על ברכותיו עד שיהיה בן תשע (שו"ת יביע אומר או"ח ב סימן יג). ויש שכתבו שהמנהג הפשוט הרווח בישראל מדורי דורות לענות אמן גם אחר ברכת קטני-קטנים, והנח להם לישראל (פסקי תשובות רט"ו, ח).