'אמן' בכל כוחו

מאמר זה הופיע לראשונה בדף קשר וארא, כ"ז טבת ה'תשס"ח, גליון 1120 [1]

הגמרא במגילה (יב:) מתארת את סדר היום של התענית:

"אמר אביי: מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא; מכאן ואילך, רבעא דיומא קרינן בספרא ואפטרתא; מכאן ואילך, בעינן רחמי".

וכך נפסק בשו"ע להלכה:

"בכל יום תענית שגוזרים על הצבור מפני הצרות, בית דין והזקנים יושבים בבית הכנסת, ובודקים על מעשה אנשי העיר מאחר תפלת שחרית עד חצי היום, ומסירין המכשולים של עבירות, ומזהירין ודורשין וחוקרים על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן, ועל בעלי זרוע ומשפילין אותם, וכיוצא בדברים אלו. ומחצי היום ולערב, רביע היום קורין בתורה ומפטירין בנביא, ורביע היום האחרון מתפללין מנחה, ומתריעים ומתודין וזועקים כפי כחם" (או"ח תקעו,טז).

המגן אברהם על אתר העיר על פסיקת השו"ע:

"תמה אני למה אין עושין כן בזמנינו, וידוע שזה עיקר התענית, כמבואר בישעיה פרק נ"ח, ובגמרא ובמשניות פרק ב' דתענית?".

ניתן להבין שתמיהתו של המגן אברהם מתייחסת לכך, שבזמנו לא נהגו לחלק את הזמן מן המנחה ולמעלה, בין קריאה בתורה והפטרה ובין בקשת רחמים. אולם, נדמה שפשט הדברים הוא שתמיהה זו מוסבת כלפי הצורך לעיין ב'מילי דמתא' במשך חצי יום. אם אכן זו תמיהתו של המגן אברהם, ייתכן שהסיבה שכיום המנהג לעיין ב'מילי דמתא' בזמן התעניות איננו רווח, נובעת משינוי נוסח בין הגמרא בתענית, לצורה בה היא מופיעה בדברי הרמב"ם.

הגמרא בתענית פותחת בתיאור "היאך היא סדר תענית", אולם בדברי הרמב"ם בהלכות תעניות, התיאור מצטמצם לסוג מאד ספציפי של תענית:

"בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות, בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת... " (א,יז).

לדברי הרמב"ם, הסדר אותו מתארת הגמרא, מתרחש רק בתעניות "שגוזרין על הציבור מפני הצרות". נראה שלדעת הרמב"ם, העיסוק בבעיות הרלוונטיות מתבקש דווקא בתעניות המתרחשות על רקע בעיות אקטואליות, ולא בתעניות שתוקנו על רקע היסטורי רחוק.

ובכל אופן, תמיהתו של המגן אברהם במקומה עומדת; ומכאן, שיש להודות לר' יצחק לוי על היוזמה ברוח גמרא זו, לקבוע קבוצות דיון במהלך התענית, שידונו ב'מילי דמתא' של בית המדרש[2]. אני מקווה, שליוזמה זו יהיו גם תוצאות מעשיות, שיתבטאו בהצבת אתגרים ודרכי התמודדות עם בעיות, כפרטים וככלל.

אם נשאל את עצמנו מהם אותם 'מילי דמתא' עליהם מדברת הגמרא, הרי שבגמרא עצמה הדברים אינם מפורשים. לעומת זאת, בפירוט המופיע בדברי השו"ע והרמב"ם, נראה שמדובר בעיקר בטיפול בעבירות חמורות שבין אדם לחבירו, בעיקר בעלי חמס ובעלי זרוע. נראה לי, שב'מתא' שלנו אין בעיות כאלו.

ברובד הפשוט ביותר, מדובר בקשר טקסטואלי, העולה מן הספרי הדורש את הפסוק "לעבדו בכל לבבכם" הן על עבודת התפילה והן על עבודת לימוד התורה. אולם, ברובד המהותי יותר, נדמה שהקשר הדוק עוד יותר.

מעת לעת יוצא לי להפגש עם אנשים מארה"ב, הבאים לארץ בשביל לקדם יוזמות שלום במזרח התיכון. כאשר הם מגיעים לישיבה, לא פעם אני נשאל – איפה הכנסיה (Chapel) של הישיבה? בעולם המוכר להם, בכל מוסד המכבד את עצמו ישנה ספריה לקריאה ולחיפוש, כיתות ללימוד ולהעמקה, ולצידן כנסיה למי שמעוניין להתפלל. אורחים מבחוץ אינם מבינים היכן המבנה שהוקצה למטרת תפילה? האם ייתכן שבמוסד ישיבתי לא יהיה בנין תפילה?

הסברתי להם, שאין - לא יכול להיות ואסור שיהיה - נתק בין תורה לתפילה. מחד, הלהט שאמור לאפיין את הפן החוויתי של התפילה, אמור ללוות את הבשלות והעומק, התבונה והליבון, העומדים במרכזו של הלימוד; ומאידך, הלימוד אמור ליצוק תוכן ומשמעות גם לתפילה! הגמרא מספרת, שר' אמי ור' אסי הגיעו לטבריה בה היו 14 בתי כנסת, ובכל זאת בחרו להתפלל במקום שלמדו. מהסוגיה שם עולה בפשטות, שעדיפה תפילה ביחידות במקום הלימוד, על פני תפילה בציבור בבית הכנסת. ההנחה היא, שהתפילה אמורה להיות רוויית תוכן, ולא רק חוויה, ולימוד אמור להיות רווי בנימה חוויתית, ולא רק להשאר ברובד האינטלקטואלי!

אם נשאל את עצמנו, מחמת הצורך לעסוק במילי דמתא, היכן אנו עומדים ביחס לתפילה, דומה שאפילו ברמת ההתלהבות, ונדמה שגם ברמת התכנים - ההתלהבות, הדבקות והשאפתנות, המאפיינים אותנו בזמן הלימוד, עולים משמעותית על אותן שאיפות בזמן התפילה. נדמה, שאחוז הציבור בישיבה שלומד לא רק בגלל שחייבים ללמוד, אלא בגלל שהוא אוהב זאת ורוצה בכך, עולה על האחוז המתפלל שלא רק עקב הצורך, החיוב והכורך, להתפלל, אלא מתוך רצון פנימי.

הרב ז"ל, באחת הפעמים בהן התייחס לתפילה, אמר בביקורת: 'יהודי ממוצע לא רוצה להתפלל, אלא להיות אחרי התפילה'. אם כן, השאלה שעל כל אחד לשאול את עצמו היא, עד כמה הוא מתפלל בשביל הנשמה, ועד כמה הוא עושה זאת מחמת החובה והשגרה. כאן, עולה שאלה נוקבת הצריכה לעמוד לנגד עינינו: באיזו מידה אנחנו מצליחים לבנות מערכת משולבת, רוויית להט ותוכן כאחד, שבמקום תפילה תהא רינה, ובמקום רינה תהא תפילה? אם אמרנו קודם לכן, שביחס לתחומים שמזכיר הרמב"ם בתור 'מילי דמתא' אין לנו הרבה מה לעסוק, במישור הזה יש הרבה מה לתקן!

בהקשר זה, עלי לציין שאני מלא התפעלות על ציבור מתוך בית הישיבה, היודע מהו ערכו של זמן. מתברר, שישנם אנשים בבית המדרש שיודעים לספור לא רק ימים, אלא גם שעות ואפילו דקות. אני שואל את עצמי: כשהתפילה מתארכת בשלוש דקות יותר או פחות – האם ייתכן שבשל כך מוכנים אנשים לעסוק במריבות? האם חמש הדקות הנוספות, כל-כך מעיקות על אותם אנשים? האם אותם אנשים מקפידים גם בהגעה לסדרים על חמש דקות, או שמא כל היכולת למנות ימים ורגעים באה לידי ביטוי רק ביחס לאורך התפילה?!

ומכאן, כפי שציינתי בפתיחת הדברים, אני רוצה לעבור לנקודה ספציפית בתחום התפילה.

אם יש תחום ספציפי אחד בו אני מרגיש לא פעם רפיון בזיקה לתפילה, נדמה לי שאוכל לצמצם אותו למילה אחת, על אף שהיא חוזרת על עצמה פעמים רבות במהלך התפילה. מדובר במילה רב שימושית, שעל היישומים והמשמעויות השונות שלה כבר עמדה הגמרא בשבועות (לו.) – 'אמן'.

הגמרא בשבת מרחיבה את הדיבור על משמעויות אמירת ה'אמן':

"אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה 'אמן' יהא שמיה רבא מברך' בכל כחו - קורעין לו גזר דינו...

רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה - מוחלין לו...

אמר ריש לקיש: כל העונה 'אמן' בכל כחו - פותחין לו שערי גן עדן" (קיט:).

איזו עוצמה, איזה כוח ואיזה משמעות, מייחסים חז"ל ל'אמן' זה! אפילו על שמץ של עבודה זרה מוחלים לאדם בגללו! סילוק המחיצות כלפי האדם לקב"ה, ובניית הקשר והגשר ביננו לבין הקב"ה – והכל בגלל מילה אחת!

אם אכן אנו תופסים 'אמן' ככלי שנועד לפתוח שערים ולהשיג מחילה, אין פלא שחז"ל הבינו שצריכה להיות אמירת 'אמן' ברמה ובאיכות מסוימות. הגמרא בשבת דיברה על 'אמן' שנאמר 'בכל כוחו', אולם ר' יונה מפרש שהכוונה איננה דווקא לכוח במישור הפיזי, אלא מדובר בדרישה במישור הכוונה – "בכל כוחו – בכל כוונתו".

אמנם, כאן יש לשאול מהי אותה כוונה עליה מדובר? במשפט 'אמן יהא שמיה רבה...', במידה ואני מבין את הארמית היטב, לא קשה להבין את מהות הכוונה הנדרשת; אולם, האם יש 'בכל כוונתו' גם ב'אמן' רגיל? כאן אנו מתחברים לגמרא בשבועות, שם מתואר שאמירת מילה אחת, יכולה לתמצת ולשחזר היגד שלם ומשפט שלם - "כל העונה 'אמן' אחר שבועה כאילו הוציא שבועה מפיו דמיא". אדם יכול לקבל על עצמו את כל מה שנאמר לו, והכל ב'אמן' בודד.

אם כן, 'בכל כוונתו' דורש מהאדם להתייחס ל'אמן' לא רק כאל מילה הנפלטת מפיו באקראי, לעיתים כאיזה ריר הנושר מהפה – אלא כתימצות ביטוי מלא; כאילו הוא מוציא את כל הברכה מפיו, וכמי שמוציא שבועה מפיו. לכך, אין ספק שיש צורך בכוונה, ובכל הכוונה!

נדמה, שנקודה זו בולטת בפן נוסף הקיים באמירת 'אמן', המוצא את ביטויו בעיקר בדברי הרמב"ם.

כפי שראינו, 'אמן' יכול ללוות ברכה בודדת מפי אדם. אולם לצד זה, ברמב"ם 'אמן' מהווה את המאפיין של תפילה או ברכת המזון בציבור. ניתן לראות זאת, בכך שהרמב"ם נזכר לדון ולהרחיב במשמעות ה'אמן' רק בפרק התשיעי של הלכות תפילה, בפרק הנפתח במילים "סדר תפילות הציבור כך הוא":

"סדר תפלות הציבור כך הוא: בשחר כל העם יושבים ושליח ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם, ומתחיל ואומר קדיש וכל העם עונים 'אמן' יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא בכל כחן, ועונין 'אמן' בסוף קדיש, ואחר כך אומר ברכו את יי' המבורך והם עונים ברוך יי' המבורך לעולם ועד, ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והם עונים 'אמן' אחר כל ברכה וברכה".

ובהמשך בתיאור חזרת הש"ץ:

"ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל, והכל עומדים ושומעים ועונין 'אמן' אחר כל ברכה וברכה".

לא מדובר כאן על 'אמן' המוציא ידי חובה את השומעים רק מדין 'שומע כעונה', אלא מדובר בדבק הבונה את החבורה; 'אמן' כיוצר את הציבור. למרות שבזמן התפילה כל המתפללים עומדים במרחקים די קטנים אחד מהשני, כאשר לא עונים 'אמן' כל אחד הוא אי-בודד של תפילה. ולו בגלל הנקודה הזו, יש להקפיד על אמירת 'אמן' במקומו.

אם כן, 'אמן' הוא אמנם פרט קטן, מילה קטנה, אולם כל-כך רוויית משמעות ותוכן, וכל-כך קשורה ל'מילי דמתא' שלנו, הטעונים שיפור ותיקון. נעיין במילי דמתא, ונלמד לתקן!

 

---

[1] השיחה נאמרה בצום עשרה בטבת תשס"ח, נכתבה על ידי שאול ברט, ולא עברה את ביקורת הרב.

[2] גם השנה נערכו קבוצות דיון ב'מילי דמתא' במהלך הצום. בזמן הקרוב, אי"ה, יובאו בדף קשר רשמים מתוך ארבעת הדיונים שנערכו בעשרה בטבת.