השיחה ניתנה בסעודה שלישית בשבת קודש פרשת כי תצא ה'תש"פ. סיכם נעם קליין, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה

 

במסגרת דיני אשת יפת תואר שבתחילת פרשת כי תצא, נאמר "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" (דברים כ"א, יג). דרשה מעניינת בספר הזוהר מזהה את ה"יֶרַח" כחודש אלול:

"ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים דא היא ירחא דאלול דביה סליק משה לטורא נמבעי רחמין קמי קב"ה בגין דישתביק לישראל על [חובא] דעגלא". (זוהר חדש, פרשת כי תצא צו:)

על פי דרשת הזוהר, הפסוק מדבר על חודש אלול, בו עלה משה למרום לבקש רחמים על העם שחטא בחטא העגל, על מנת שייסלח להם. מי שבוכה הוא משה, האב שעליו הוא בוכה הוא הקב"ה, והאם שעליה הוא בוכה היא התורה: מה כוונת הדרשה, ומה פשר הבכי הכפול?

דומה שפִּשרהּ של כפילות זו קשור לכפילות מסוימת שמאפיינת את חודש אלול: היראה והדין לעומת האהבה והרחמים.

 

על הרחמים

נפרט, ונתחיל מההיבט השני, של האהבה והרחמים: אותו היבט מתבטא היטב בדברי הזוהר, הקושרים את הפסוק עם עלייתו של משה רבנו להר סיני לארבעים יום, מראש חודש אלול עד יום הכיפורים.

כדי להבין מה בדיוק אירע בעלייתו של משה השמיימה, נחזור לעלייתו הראשונה של משה השמיימה, בחודש סיוון. כשמשה עלה להר סיני להוריד את התורה לעם ישראל, הגיעו העולם בכלל ועם ישראל בפרט למצב כמעט מושלם: יום קודם לכן ירדה שכינה על הר סיני, וכעת משה עולה לקיים את מה שנאמר לו בסנה "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג', יב).

אבל כל האידיליה הזו מתנפצת כעבור ארבעים יום, כשהעם נכשל בעבירה חמורה וחוטא בחטא העגל. בתגובה, הקב"ה קוצף על עם ישראל ורוצה להשמידו:

"וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת ה' וַיִּתְאַנַּף ה' בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם". (דברים ט', ח)

משה רבנו אינו עומד מנגד, ומיד מתפלל על מנת להסיר את רוע הגזירה:

"וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּי אָמַר ה' לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם: וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' וָאֹמַר אֲ-דֹנָי ה' אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר  הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל  חַטָּאתוֹ: פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה' לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר: וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה". (דברים ט', כה-כט)

בתפילתו, משה מביא שני טעמים לכך שיש להציל את עם ישראל: זכות אבות וחילול השם.[1] ארבעים היום הללו מסתיימים בסוף חודש אב, ובא' באלול עולה משה למרום בפעם השלישית. בפעם הזאת, משה עולה לא כדי להציל את עם ישראל מן הפורענות, אלא כדי להמיר את זעמו וקצפו של הקב"ה על העם, באהבה.

אם עד כה היה מדובר במקרה המקביל לזה של אב שקצף על בנו, הרי שכעת נכון יותר להקביל זאת לבעל ואשה שרבו וכעת משלימים, כפי שאומרים חז"ל: "אמר עולא: עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה" (גיטין לו:) – כלומר מדובר בסוג של בגידה, וכדברי הנביא "כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ" (ישעיהו נ', א) – ואם כן, מטרת התהליך היא להביא לכך שבני הזוג ישובו לאהבתם הראשונה, כפי שאכן אירע ביום הכיפורים שבו נמחל ונתכפר לעם ישראל. זה הציר הראשון המאפיין ימים אלו: האהבה והרחמים.

 

על הדין

ההיבט האחר נוגע לאימת הדין: הרי חודש אלול כולל את שלושים הימים האחרונים לפני ש"מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו" (ראש השנה לב:). אין אדם שבמהלך החודש לפני שהוא עומד לדין לא יעשה הכנות אחרונות, יתייעץ עם עורך הדין שלו ויעשה הכל כדי לוודא שיצליח לזכות בדין.

ממילא, גם אנו שבמהלך חודש אלול מתקרבים ליום הדין, בוודאי עלינו לירא מפניו. נקודת מבט זו מתחברת היטב לתקיעה בשופר ולאמירת הסליחות בחודש אלול – המעוררים את אימת הדין.

 

על האהבה

נחזור ל'ציר' הקודם, של האהבה והרחמים. לפני שנסביר במה הוא מתבטא וכיצד, 'נשלים את התמונה' לגבי חטא העגל והכפרה עליו.

כפי שכבר נאמר, חטא העגל מקביל לבגידה בין בני זוג. לאור זאת, ניתן לזהות סיפור מקביל גם בשיר השירים: מתוארים שם בני זוג שאוהבים מאוד זה את זה, אבל אז, בדיוק כשמגיע רגע השיא של "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו" (שה"ש ד', טז), מגיע השבר של "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" (שה"ש ה', ב) ושל "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם" (שה"ש ה', ג). ועדיין, למרות אותה נפילה, לאחר מכן מופיעים פסוקים המבטאים אהבה הדדית ומשקפים כמעט במדויק פסוקים שנאמרו מוקדם יותר, בפרק ד':[2] האהבה בין הדוד לרעיה חוזרת לאותו מצב שבו היא הייתה קודם הנפילה.

כעת מובן תהליך הכפרה המתבטא בחזרת האהבה הראשונה. אך כיצד ניתן ליישם זאת כאדם פרטי?

התשובה די פשוטה: על האדם לצלול באהבת ה' ולהיות שקוע בה כל ימיו. אל לו לאדם להתייחס לעבודת ה' ואהבתו כאל עוד אחד מעיסוקיו. עליו להיות עסוק באהבת ה' ולשגות בה תמיד, כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה:

"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך". (הלכות תשובה י', ו)

זוהי האהבה שעליה מדובר בשיר השירים, אהבה בין בעל לאשה שאיננה יכולה להינתק, ולכך עלינו לקוות.

 

על היראה

אחרי שהסברנו כיצד מתבטא ה'ציר' הראשון, של האהבה והרחמים, נותר לנו להבין כיצד מתבטא ה'ציר' השני, של אימת הדין.

גם כאן התשובה די פשוטה: 'ציר' זה קשור היטב לדרך שבה ראו בעולם הישיבות הליטאיות את 'אלול' (במלעיל), שבאה לידי ביטוי בולט באמירות כמו "באלול – אפילו דגים שבים רועדים". זו הייתה השיטה של תנועת המוסר, שראתה באימה מפני ה' חלק חשוב בעבודתו. כמובן, אין הכוונה שכל עולם עבודת ה' של האדם יושתת על אימת הדין, ובכלל, יראת הרוממות נעלה ממנה – ועדיין, גם לאימת הדין יש מקום בעבודת ה'.

 

סיום

כמובן, לכל אחד משני ה'צירים' הללו, של האהבה והרחמים מחד גיסא, והיראה והדין מאידך גיסא, יש חשיבות גדולה. אל לו לאדם 'לוותר' על אחד מהם: לא בכדי תיקנו חכמינו ז"ל לקרוא את פרשת הקללות בכי תבוא לפני ראש השנה, מצד אחד, המבטא את 'ציר' הדין, ומצד שני, פרשת ניצבים הבאה אחריה, כוללת את פרשת התשובה המבטאת את 'ציר' הרחמים: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל', יד).