מצוות תפילין בתורה שבכתב

מבוא

בשעה טובה אנו פותחים את סדרת שיעורי 'יסודות תפילין'.

דיני תפילין מחולקים לשני נושאים:

א. דיני מצוות הנחת התפילין – גדר המצווה, זמנה, המחויבים בה וכדו'.

ב. דיני ה'חפצא' של התפילין – כתיבת הפרשיות ודיני הבתים והרצועות.

הנושא הראשון הוא חלק מחטיבת המצוות שבפרשיית 'שמע ישראל' – קבלת עול מלכות שמיים, אהבת ה', תלמוד תורה ומזוזה. לעומתו, הנושא השני הוא חלק מדיני כתיבת סת"ם והחלת קדושה על החפצא. במסגרת זו נעסוק בנושא הראשון בלבד.

מצוות תפילין מופיעה בתורה בספר שמות ובספר דברים. בספר שמות המצווה נזכרת בשתי הפרשיות החותמות את פרשת בא – 'קדש' ו'והיה כי יביאך':

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.   (שמות יג, ט)

וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם.  (שמות יג, טז)

גם בספר דברים נזכרת המצווה בשני מקומות – בפרשת 'שמע' ובפרשת 'והיה אם שמוע':

וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.   (דברים ו, ח)

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם, וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם.  (דברים יא, יח)

חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה יז) לומדים מכתובים אלו את מצוות תפילין – הנחת ארבע פרשיות אלו על היד ועל הראש. על פי קבלת חז"ל, תפילין של יד נבדלות מתפילין של ראש: בתפילין של יד ארבע הפרשיות כתובות על קלף אחד ונתונות בבית אחד, ואילו בתפילין של ראש הן כתובות על ארבעה קלפים שונים ונתונות בארבעה בתים.

על אף דברים אלו, הרשב"ם טוען שעל פי פשטי המקראות אין כוונת התורה להנחת הפרשיות פיזית על היד ועל הראש, אלא הדברים אמורים באופן מטאפורי – שנהיה דבוקים בדברים אלו כאילו הם נתונים על ליבנו ובין עינינו:

'לאות על ידך' – לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על לבך'.  (רשב"ם שמות יג, ט)

רבי אברהם אבן עזרא חולק בתוקף על פירוש זה:

יש חולקין על אבותינו הקדושים, שאמר כי 'לאות ולזכרון' על דרך 'כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך', גם 'וקשרתם לאות על ידיך' כמו 'קשרם על לוח לבך תמיד', גם 'וכתבתם על מזוזות ביתך' כמו 'כתבם על לוח לבך'. ומהו שיהיה לאות ולזכרון – שיהיה שגור בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ואין זה דרך נכונה, כי בתחילת הספר כתוב 'משלי שלמה', והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל, ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה, רק הוא כמשמעו, על כן לא נוציאנו מיד פשוטו, כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת, כמו 'ומלתם את ערלת לבבכם', שנצטרך לתקנו לפי הדעת.   (אבן עזרא הפירוש הארוך, שם)[1]

דבריו אלו של אבן עזרא מבוססים על תפיסה שלפיה חייבת להיות התאמה בין פשט הכתובים לפרשנות ההלכתית של חז"ל. לדידו, הכתובים סובלים פירוש אחד בלבד, ולכן לא ייתכן שהפשט לא יעלה בקנה אחד עם דרכם של חז"ל. אומנם הרשב"ם רוח אחרת עימו, והוא מפרש את הכתובים כהווייתם וכפשוטם, בלי להידרש להתאמת הפשט עם הדרש. לדידו – כדבריו בתחילת פירושו לפרשת וישב (בראשית לז, ב) – הפשט והדרש הם שני מקצועות שונים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. את הפשט יש לפרש באופן עצמאי ובלתי תלוי, "לפי הפשטות המתחדשות בכל יום", ואין בכך כל סתירה למעמדם ההלכתי המחייב של דברי חז"ל ולדרכם בביאור הכתובים.

נראה שביסוד תפיסתו של הרשב"ם עומדת הבחנה יסודית בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. התורה שבכתב היא 'שירה', ולעומתה התורה שבעל פה היא 'הלכה'. התורה שבכתב מבטאת רעיונות ועקרונות, והתורה שבעל פה מורה כיצד תכנים אלו אמורים להתקיים באופן מעשי. באופן זה הפשט והדרש אינם סותרים אלא משלימים זה את זה. פשט הכתובים מבטא את מהותה של מצוות תפילין – הדבקות ב"דברים האלה" בכל עת, כאילו הם נתונים על ליבו ובין עיניו של האדם, אך רעיון זה צריך לקבל ביטוי מעשי – הנחת הפרשיות באופן פיזי על היד ועל הראש.

לדברים אלו יכולה להיות גם משמעות הלכתית. האם מצוות הנחת התפילין מסתכמת בהנחת הפרשיות על היד ועל הראש, או שהיא דורשת גם 'קיום שבלב' – מודעות וכוונה לתכנים הנמצאים בהם? האם המצווה מתקיימת במעשה הנחה חד פעמי (פעם אחת ביום), או שחובה להניח את התפילין בכל עת? מה היחס בין מצוות התפילין למצוות תלמוד תורה, שגם היא מחייבת דבקות תמידית – "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח)? ומה היחס בינה ובין מצוות קריאת שמע, הנמצאת עימה באותה פרשייה, וגם בה קיים פער בין פשט הכתובים לבין פרשנותם ההלכתית של חז"ל?[2] בעזרת ה' נברר שאלות אלו במהלך השיעורים הבאים.

מצוות תפילין בספר שמות ובספר דברים

כאמור, מצוות תפילין נזכרת בתורה ארבע פעמים: פעמיים בספר שמות ופעמיים בספר דברים. בין הפרשיות השונות קיימים הבדלים לשוניים קלים, אך הציווי העקרוני זהה ומטבע הלשון דומה. ואכן הרמב"ן, שלאורך פירושו לספר דברים מבחין בין 'מצוות מחודשות' (=מצוות הנזכרות לראשונה בספר דברים) ל'מצוות מבוארות' (=מצוות שהציווי עליהן נאמר בחומשים הקודמים, ובספר דברים משה חוזר עליהן ומבאר אותן), רואה את מצוות תפילין כ'מצווה מבוארת':

'ושננתם לבניך' – גם אלה מצות מבוארות... וכן 'וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך' כבר נאמר. וביאר בכאן 'וקשרתם' – שיהיו מונחים בקשירה.  (רמב"ן דברים ו, ז)

הרמב"ן מאריך בעניין זה בפירושו לתורה בסוף פרשת בא:

והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש, כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה. והנה נכתוב פרשת 'קדש' 'והיה כי יביאך' בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת 'שמע' 'והיה אם שמוע' נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', 'והיו לטוטפות בין עיניך', ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות, שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה.  (רמב"ן שמות יג, טז)

הרמב"ן מבאר כי המצווה היא להניח על היד ועל הראש את יסודות האמונה, הכוללים את ענייני האמונה המבוארים בספר דברים – "מצות היחוד וזכרון כל המצוות ועונשן ושכרן", ואת ה"מופת הנפלא" לאמונה – יציאת מצרים, שהתורה עוסקת בה בהרחבה בספר שמות. הרמב"ן מרחיב מאוד בעניין זה:

ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות עבודת גילולים בעולם, מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון, ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים, שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ.      
וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה.      
ולכן יאמר הכתוב במופתים 'למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ', להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר 'למען תדע כי לה' הארץ' להורות על החידוש, כי הם שלו, שבראם מאין. ואמר 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ' להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים.  
אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה. ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה, כמו שחייב כרת באכילת חמץ ובעזיבת הפסח, והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו אמת ויציב דאורייתא ממה שכתוב 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', ושנעשה סכה בכל שנה, וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.  (שם)

דברים אלו, המשווים בין מצוות תפילין שבספר שמות למצוות תפילין שבספר דברים, משתמעים גם מדברי המשנה במסכת מנחות, הרואה את ארבע הפרשיות שבתפילין כיחידה אחת:

ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו, ואפילו כתב אחד מעכבן.  (משנה מנחות ג, ז)

עם זאת, אפשר להבין שאומנם התפילין הן יחידה אחת הכוללת ארבע פרשיות המעכבות זו את זו, אך הן כוללות שני היגדים שונים: יציאת מצרים ודבקות בתורה. אליבא דספר שמות הציווי הוא לשים את זיכרון יציאת מצרים על ידינו ועל ראשנו, ואילו אליבא דספר דברים הציווי הוא לשים על היד ועל הראש את דברי התורה: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך... וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך".

שמות ודברים – היציאה ממצרים והכניסה לארץ

נראה להעמיק את הדברים באמצעות עיון רחב יותר בדברי התורה בספר שמות ובספר דברים. בשני ספרים אלו מופיעה שאלת הבן ותשובת אביו. בספר שמות מופיעות שאלת הבן ותשובת האב ביחס לעבודת הפסח:

וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל...  (שמות יב, כה–כז)

כמו כן, בספר שמות מופיעות שאלת הבן ותשובת האב ביחס לפדיון בכורות:

וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ, וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה', וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ, וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.  (שמות יג, יא–טו)

המשותף לשאלות ולתשובות אלו הוא שהן נובעות ממצוות ששורשן ביציאת מצרים. הבן תמה על טיבן של מצוות אלו, והאב משיב ומספר לבנו על יציאת מצרים, על ניסי ה' וחסדיו ועל החובה לעשות מעשים אלו כזכר לכך.

שאלת הבן ותשובת האב מצויות גם בספר דברים:

כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ.  (דברים ו, כ-כה)

כאן שאלת הבן אינה מתייחסת למצוות מסוימות הנוגעות ליציאת מצרים, אלא היא שאלה כללית – "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' א-להינו אתכם". ואכן יציאת מצרים נזכרת בתשובת האב, אך האב אינו מסיים בה – הוא פותח ביציאת מצרים וממשיך ומספר לבנו שמטרת היציאה ממצרים היא להביאנו לארץ ישראל, וההימצאות בארץ ישראל מותנית בקיום המצוות.

נמצא כי בספר שמות הדגש הוא על עצם הסיפור ההיסטורי של היציאה ממצרים, כעובדה העומדת בפני עצמה ומשמשת יסוד להיות ה' א-להינו ואנחנו עמו. לעומת זאת, בספר דברים הדגש הוא על שמירת המצוות בארץ ישראל, והיציאה ממצרים משתלבת באזהרה על שמירת המצוות.

הבדל זה בין החומשים קיים גם במקומות נוספים. בספר שמות נאמר שהמורשת שיש להעביר לבנים היא הניסים והנפלאות שאירעו ביציאת מצרים:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.  (שמות י, א–ב)

לעומת זאת, בספר דברים נאמר שהמורשת שיש להעביר לבנים היא מתן תורה:

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי, אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.  (דברים ד, ט–י)

נראה שההבדל בין החומשים נובע מהשוני בתוכנם ובמגמתם. ספר שמות עוסק ביצירת עם ישראל, וממילא הדגש בו הוא על יציאת עם ישראל מעבדות פרעה לעבדות ה', וזהו העיקרון שיש לומר לבנים. לעומת זאת, ספר דברים עוסק באזהרה על שמירת התורה בארץ ישראל, ולכן מודגשת בו חובת שמירת מצוות התורה, והיציאה ממצרים נזכרת רק כחלק מחינוך הבנים לחובת שמירת המצוות.

על פי דברים אלו, ההבדל שבין החומשים קיים גם ביחס למצוות תפילין. בספר שמות, ספר היציאה ממצרים ויצירת עם ישראל, מצווה התורה לשים את זיכרון יציאת מצרים על היד ועל הראש; יציאת מצרים היא יסוד הכול, ועליה להיות בתודעתנו תמיד. לעומת זאת, בספר דברים, ספר הציווי על שמירת התורה ומצוותיה, מצווה התורה שיהיו "הדברים האלה", דברי התורה, על ידינו ובין עינינו, וכך נהיה דבקים בהם תמיד.

אפשר לתמוך הבנה זו, שהתפילין כוללות שני היגדים – יציאת מצרים ודבקות בתורה, בהבדל בין תפילין למזוזה. לעומת התפילין, שכתובות בהן ארבע פרשיות, במזוזה כתובות שתי פרשיות בלבד: "שמע" ו"והיה אם שמוע". טעם ההבדל ברור: תפילין נזכרות בתורה בארבע פרשיות, ואילו מזוזה נזכרת בשתי פרשיות בלבד. אומנם דבר זה עצמו אומר דורשני: במה שונה מזוזה מתפילין? מדוע בשתי הפרשיות שבספר שמות נזכרות התפילין לבדן, והמזוזה נזכרת רק בספר דברים? על פי האמור, החילוק בין תפילין למזוזה אינו כמותי אלא איכותי. בתפילין קיימים שני היגדים – יציאת מצרים ודבקות בתורה, ואילו במזוזה יש היגד אחד בלבד. מכאן שאת עניין יציאת מצרים נדרשים אנו לתת על היד והראש בלבד, ואין לכותבו על מזוזת ביתנו. רק את "הדברים האלה", דברי התורה, אנו נדרשים לכתוב גם על מזוזת ביתנו, וממילא במזוזה נמצאים תכני ספר דברים בלבד.[3]

סדר הפרשיות בתפילין

הגרי"ד סולובייצ'יק מבאר על פי הבנה זו את שיטת רבנו תם בסדר נתינת הפרשיות בתפילין.

מוצא הדברים בסוגיית הגמרא במנחות:

תנו רבנן: כיצד סדרן? 'קדש לי' 'והיה כי יביאך' מימין, 'שמע' 'והיה אם שמוע' משמאל. והתניא איפכא! אמר אביי: לא קשיא, – כאן מימינו של קורא, כאן מימינו של מניח, והקורא קורא כסדרן.   (מנחות לד:)

נחלקו הראשונים בביאור סוגיית הגמרא. רש"י מבאר:

והקורא קורא כסדרן – כסדר שהן כתובין בתורה, מוקדם מוקדם ומאוחר מאוחר. הילכך הא דקתני לעיל 'קדש' 'והיה כי יביאך' מימין – מימינו של קורא קאמר, דהשתא כשהוא קורא כדרכו מימינו לשמאלו ונמצא קוראן כסדרן, והא דתנא איפכא, דמשמע 'קדש' 'והיה כי יביאך' משמאל – אמניח קאמר, דהוא ימין של קורא.  (רש"י שם ד"ה והקורא)

לדבריו, סדר הפרשיות הוא כסדר כתיבתן בתורה: "קדש", "והיה כי יביאך", "שמע", "והיה אם שמוע".

רבנו תם מקשה על פירושו של רש"י ומבאר את דברי הגמרא באופן שונה:

וקשה לרבנו תם, דאמאי פלגינהו, שקורא שתיהן הראשונות מימין וכל האחרונות משמאל? היה לו לומר ראשונה מימין וכל אחרות משמאל, או איפכא – דג' ראשונות מימין ורביעית משמאל.  
ומפרש רבנו תם: 'קדש' 'והיה כי יביאך' מימין של קורא, ומשמאל של קורא הוי 'שמע' מבחוץ ואחריה 'והיה אם שמוע' מבפנים, וניחא השתא מה שחלקו.  (תוס' שם ד"ה והקורא)

לדבריו, סדר הפרשיות הוא "קדש", "והיה כי יביאך", "והיה אם שמוע", "שמע". סדר זה מכונה "הוויות באמצע", משום ששתי הפרשיות הפותחות ב"והיה" מונחות באמצע.

מסברה שיטת רש"י ברורה: הפרשיות נתונות בתפילין כסדר כתיבתן בתורה. לעומתה, שיטת רבנו תם טעונה תלמוד – מדוע יש לשנות את סדר הנחת הפרשיות מסדר כתיבתן בתורה?[4]

הגרי"ד סולובייצ'יק מבאר ששיטת רבנו תם מבוססת על הסברה דלעיל:

לשיטת רש"י יש רק חלות שם אחת של ארבע פרשיות, ודין סדר הכתוב בתורה חל על כל ארבעת הפרשיות כמקשה אחת, ועל כן כותבים את כל הפרשיות על פי הסדר שהן כתובות בתורה, בראשונה החל ובאחרונה כלה. אולם רבנו תם רוח אחרת עמו. לשיטתו, ישנן בתפילין ארבע פרשיות שהן שתים. פרשיות ספר שמות – 'קדש לי' ו'והיה כי יביאך' – מהוות יחידה אחת, ופרשיות משנה תורה – 'שמע' ו'והיה אם שמוע' – מהוות יחידה שנייה. כל סדרה מתחילה מנקודה שונה, שתי פרשיות מקצה מזה, ושתי פרשיות מקצה מזה. הסדר של פרשיות שמות מתחיל מימין הקורא, מפרשת 'קדש לי', ומסיים בפרשת 'והיה כי יביאך'. מנגד, הסדר של פרשיות דברים מתחיל מימין המניח, מפרשת 'שמע', ומסיים בפרשת 'והיה אם שמוע'. נמצא שכל סדר וסדר בפני עצמו הוא על פי סדר כתיבתן.   (שיעורי הגרי"ד על ענייני תפילין, כתיבת סת"ם וציצית עמ' כא–כב)

לפי דבריו, אומנם "ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו", אך התפילין מורכבות משתי יחידות שונות, וכך האדם כביכול מניח בעת ובעונה אחת שני סוגי תפילין – של ספר שמות ושל ספר דברים. חלוקת פרשיות התפילין לשתי יחידות מתבטאת בשינוי בסדר הנחתן: היגד אחד, פרשיות ספר שמות, מונח לימין הקורא; היגד שני, פרשיות ספר דברים, מונח לימין המניח.

בשיעור הבא נעסוק בגדר מצוות תפילין ומהותה – האם היא סעיף של מצוות תלמוד תורה או מצווה עצמאית, ובכך נעמיק מכיוון נוסף את העיסוק בהגדרות שעלו בשיעור זה.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] כעין זה כותב ר"י בכור שור (דברים ו, ט): "והמפרשים שזה כמו 'שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך', ואינו מדבר בתפילין ומזוזות, טועים ומשבשים ומראים פנים בתורה שלא כהלכה. ולא שמו לב מה שאומר הקדוש ברוך הוא אל משה 'פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות', ולפי דבריהם אילו חידות הם. ומה טעם לא נתנו לב על רבותינו שהיו יודעים לטהר את השרץ מן התורה, ומעולם לא תמצא אחד מהם שחיסר מצוה מן התורה, ולא נחלקו רק בדיקדוקי המצות וגזירותם, אבל לעקור גוף מצוה לא תמצא מחלוקת, והם מחסרים בפשטיהם, שרא להו מרייהו".

[2] עי' בשיעור הראשון בסדרה זו.

[3] עדיין יש לברר את טעמו של דבר – מדוע קיים חילוק זה בין זכירת יציאת מצרים ובין כתיבת "הדברים האלה", והדבר טעון תלמוד.

[4] ועי' בדברי הקרן אורה (שם ד"ה שם גמרא כיצד) בעניין זה: "לשיטת ר"ת ז"ל לא נתבאר טעמו של דבר בגמרא בהיפוך סדר הפרשיות, להקדים 'והיה אם שמוע' ל'שמע' בסדר ההנחה, דלא כסדר כתיבתן בתורה, וצריך לומר דכך נאמרה הלכה למשה מסיני, ככל שאר דיני תפלין דהלכה הם כדאיתא בשמעתין".