דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 190

מלאכה שאינה צריכה לגופה | 1

קובץ טקסט

א. מלאכה שאינה צריכה לגופה ומלאכת מחשבת

את דיוננו בסוגיות מלאכת מחשבת, נפתח בגדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה. הסיבה המרכזית לפתיחה במלאכה שאינה צריכה לגופה היא היותה דין הנמצא על התפר בין מלאכת מחשבת להגדרת המלאכה.

למעשה, נראה שנחלקו הדעות בשאלה זו בדיוק, האם מלאכה שאינה צריכה לגופה היא בעיה בהגדרת המלאכה, או חסרון במלאכת מחשבת. כך, לכאורה, מפורש בסוגיית הגמרא בחגיגה.

לאחר שהמשנה קבעה שהלכות שבת הן "הררים התלויים בשערה", הסבירה הגמרא:

"דאמר רבי אבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה כמאן כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אפילו תימא לרבי יהודה התם מתקן הכא מקלקל הוא מאי כהררין התלויין בשערה מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת לא כתיבא" (חגיגה י.)

אם כן, שני הדינים המייצגים את ה"הררים התלויים בשערה" הם מלאכה שאינה צריכה לגופה ומקלקל. דינים אלו בנויים על ההלכה של מלאכת מחשבת, שאינה כתובה בפירוש בתורה אלא נלמדת מההיקש למלאכת המשכן.

 

למרות זאת, התוספות בפרק השביעי בשבת קובעים כלל, השם את מלאכה שאינה צריכה לגופה מחוץ לדיני מלאכת מחשבת.

לשיטתם, במקרה שגילינו שאין צורך בהלכה מהלכות מלאכת מחשבת אין צורך גם בשאר הדינים הנובעים ממלאכת מחשבת, מלבד הכלל של מלאכה שאינה צריכה לגופה, שעדיין נדרש. כך כתבו התוספות:

"האי מתעסק לאו דוקא דהא מתעסק בחבורה חייב לרבי שמעון דאמר בסוף פרק ספק אכל (כריתות יט:) הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב וטעמא כדיליף בהאורג (לקמן קו.) מדאיצטריך למישרי מילה מכלל דמקלקל בחבורה חייב ולא חיישינן למלאכת מחשבת דמקלקל דעלמא לא מיפטר אלא משום מלאכת מחשבת כדאמר בסוף פרק קמא דחגיגה (י:) ומתעסק דהכא היינו דבר שאין מתכוין כיון דאין מתכוין כלל למלאכה מותר אפילו בחבורה אף על פי דלא בעי מלאכת מחשבת כמו כל איסורים שבתורה דלא שייך בהו מלאכת מחשבת"  (שבת עה. תוספות ד"ה מתעסק)

התוספות קובעים כי בחבורה (מלאכת חובל) אין צורך במלאכת מחשבת. לפיכך, כל פטורי מלאכת מחשבת אינם רלוונטיים בחבורה, ומקלקל ומתעסק בחבורה חייבים (גם לשיטת רבי שמעון שסבור שדבר שאינו מתכוון מותר, משום שאין זה דין במלאכת מחשבת אלא דין בכל התורה כולה[1]).

באותו עמוד מציינים התוספות שלמרות שמקלקל בחבורה חייב, העושה חבורה שאינה צריכה לגופה פטור:

"דאפילו במקלקל פטר רבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה כדאמר בפרק הנחנקין (סנהדרין פד:) מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב רבי שמעון הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה"  (שם ד"ה טפי)

בפשטות, הסיבה שהתוספות משאירים את פטור מלאכה שאינה צריכה לגופה על כנו, הוא מפני שלשיטתם דין זה אינו נובע ממלאכת מחשבת, אלא זהו דין נפרד.

על כן, גם במקום שאין דרישות של מלאכת מחשבת, כגון חבורה שמקלקל חייב בה, בכל זאת אין לחייב אם מדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה.

במסכת סנהדרין כתבו התוספות במפורש שיש לפטור ממלאכה שאינה צריכה לגופה לדעת רבי שמעון, אפילו כשאין דין מלאכת מחשבת:

"והא דמחייב רבי יהודה בכריתות נתכוין לכבות את העליונות והובערו התחתונות מאליהן היינו התם משום דהוי פסיק רישיה וחשיב מלאכת מחשבת כיון שיודע שיבעיר ורבי שמעון דפוטר משום דאינה צריכה לגופה ולא בעי מלאכת מחשבת דהא רבי שמעון מחייב מקלקל בהבערה ומקלקל דמיפטר בשאר מלאכות היינו משום דלא הוי מלאכת מחשבת כדמוכח שלהי פרק קמא דחגיגה (י.) מכלל דבהבערה לא חיישינן[2]"         (סנהדרין פה. תוד"ה ורבי)

היוצא מדבריהם, שמלאכה שאינה צריכה לגופה איננה חלק מדיני מלאכת מחשבת, בניגוד למפורש בחגיגה.

יש לציין, שאכן בסוף דבריהם בשבת תמהו התוספות מהסוגיה בחגיגה, ממנה עולה שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא דין במלאכת מחשבת, וכתבו:

"ותימה דבסוף פרק קמא דחגיגה (י:) משמע דהא דפטר רבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה היינו משום דבעי מלאכת מחשבת ואם כן בחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת ליחייב בה מלאכה שאינה צריכה לגופה"    (תוספות שבת שם)

בדוחק יש ליישב ולומר שהסוגיה בחגיגה קובעת רק את מקלקל כדין במלאכת מחשבת ולא את מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת, מפני שבמסקנה לא רצו להעמיד את המשנה רק כדעת דרבי שמעון, והעדיפו להזכיר את בעיית מקלקל, כדי שתעלה הסוגיה גם כרבי יהודה[3].

כמובן שזוהי פרשנות בעייתית, כיוון שפשטות הסוגיה היא ששניהם - מקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה – הם "הררים" של מלאכת מחשבת, "התלויים בשערה".

 

אם כן, התוספות מציגים בפנינו שתי גישות באשר ליסוד הדין של מלאכה שאינה צריכה לגופה.

לאור הגמרא בחגיגה הם נוטים לומר שדין זה מיוסד על פגם במלאכת מחשבת. גישה זו היא גישת רוב הראשונים.

אולם, הבנתם הבסיסית את הדין מנתקת אותו מדיני מלאכת מחשבת, ורואה אותו כדין נפרד מצד הגדרת מעשה המלאכה. ונבאר את הדברים לפנינו, בסיעתא דשמיא.

 

ב. שיטת התוספות – הצורך מוגדר על פי המשכן

נפתח בשיעור זה בשיטת התוספות להגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה. כך כתבו התוספות:

"נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו" (תוספות שבת צד. ד"ה רבי שמעון)

התוספות מציגים נוסחא פשוטה, לכאורה. המלאכה מוגדרת על פי הצורך שלשמו נעשתה המלאכה במשכן. על כן, כל צורך שאינו כעין מה שהיו צריכים במשכן, אינו חלק מהגדרת המלאכה. העושה מלאכה כזו לצורך אחר, אינו נחשב שעשה את המלאכה האסורה.

אולם, הדברים אינם כה פשוטים כפי שהם נראים. ראשית, הגדרת הצורך של המשכן זוקקת ליבון. בנוסף, יש לדון עד כמה צריכה להיות התאמה מלאה לצורך שהיה במשכן.

מבדיקת המקרים השונים המוצגים בגמרא כמלאכה שאינה צריכה לגופה, עולה שחלקם אכן מוסברים בשיטה שתוארה לעיל בצורה חלקה. אולם, בחלק מן הדוגמאות למלאכה שאינה צריכה לגופה המופיעות בש"ס, אנו נתקלים בקושי ליישם את הכלל המשווה בפשטות למשכן. במקומות אלו דוחקים התוספות בפירוש על מנת שיעלה בקנה אחד עם הקו המרכזי המוצג על ידם.

נעקוב אחר המקרים השונים בעקבות סדר הדברים בתוספות, ונתמודד עם האתגרים ששיטה זו מציבה בפנינו.

 

המקרים הניתנים להסבר בצורה פשוטה

המקרים הניתנים להסברה בצורה פשוטה הם, בלשון התוספות (ההדגשות שלי):

"הוצאת המת אין צריך למת\ ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו.

צד נחש שלא ישכנו אינו צריך לנחש, ובמשכן היו צריכין לתחש וחלזון.

ומפיס מורסא להוציא ליחה המזיקתו ואין עומד להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד אף על פי שנעשה פתח גמור שהרי ראוי (הוא) להכניס ולהוציא אם היה צריך מכל מקום לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא אבל לעשות לה פה דמיא למשכן וחייב[4].

והריגת המזיקין אין צריך להם, ובמשכן היו צריכין לעורות אילים הנשחטים.

וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, ובמשכן היו צריכין לגומא לנעוץ בה או לדבר אחר"

           (שבת צד. תוספות ד"ה רבי שמעון פוטר)

מנגד, כאמור, יש מקרים מורכבים יותר, הדורשים מהתוספות הסבר יצירתי יותר, כפי שנראה.

 

יציאת זב בכיס שלו

זב בכיס שלא יטנפו כליו הוי אינה צריכה לגופה, שאינו צריך לכיס עצמו. ואפילו למנות ראיותיו או נקיים דצריך הכיס מכל מקום אין צריך להוצאה זו דהכי נמי סגי ליה אי יתיב בחד דוכתא" (שם)

הוצאה זו אמנם נעשית משום שהזב זקוק שהכיס יהיה עמו במקום שבו הוא נמצא, אך בכל זאת נחשבת אינה צריכה לגופה, כיוון שלא היה חייב לצאת, שהרי יכול לשבת כל השבת במקום אחד.

הסבר זה, לכאורה, דחוק ביותר, כיוון שמכל מקום עכשיו, כשרוצה לצאת, הוא זקוק לכיס שיצא עימו.

נראה לי לומר בכוונתם, שבעוד שבהוצאה רגילה אדם מוציא חפץ כי הוא מעוניין להשתמש בו במקום החדש, הזב אינו מעוניין בחפץ במקום אחר. עיקר מטרתו היא ביציאתו שלו עצמו למקום אחר, ואילו הכיס הצמוד אליו יוצא עימו.

בקצרה, אין לו עניין בהוצאת הכיס אלא ביציאת האדם.

מקרה זה לא מתמקד בצורך שלשמו נעשית המלאכה, אלא בצורך בעצם ההוצאה. בכך מתרחבת הגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה, שכעת כוללת גם מצבים שבהם אין צורך בעצם המלאכה וגם מצבים שיש בהם צורך במלאכה אך לא בצורך שלשמו היא נעשית במשכן.

 

מכבה גחלת

מכבה גחלת שלא יזוקו בה רבים וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה המהובהבת כבר אין צריכין לגופן, שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין על יד כיבוי זה שיהו ראויין למלאכת הצורפין. וכיבוי כדי שלא יקדיחו הסממנין בבישולן לא היה במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי" (שם)

גם כאן דוחקים התוספות מאוד בדבריהם על כך שבמשכן היה רק צורך אחד לכיבוי, עשיית פחמים.

 

סותר על מנת לבנות

"וכן סותר על מנת לבנות נמי לא מחייב רבי שמעון דבעי שתהא צריכה לגופה אלא כגון שסותר על מנת לתקן יותר ממה שהיה בתחלה כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון כדמוכח בשמעתין דחס על הנר"  (שם)

בדין הסותר יש צורך להתמודד עם שתי שאלות שונות – מדוע אין זה מקלקל ומדוע אין זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

ראשית, כל סתירה היא לכאורה קלקול. לפיכך, יש צורך בסותר על מנת לבנות באותו מקום בו נעשתה הסתירה, על מנת לצאת מתורת מקלקל (כמבואר בסוגיה לא:).

כל זה טוב ויפה להסבר מקלקל, אך לשיטת רבי שמעון, הפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, צריך להסביר גם מדוע אין דין זה שייך בסותר. על כן כתבו התוספות, שלא די שסותר על מנת לבנות במקומו, אלא צריך שהבניין האחרון יהיה טוב מן הראשון.

לשיטה זו צריך לומר, שהסתירה שהייתה במשכן הייתה בדרך זו, שהבנין האחרון טוב מן הראשון. כך אכן כתב במפורש בתוספות רא"ש:

"וסותר על מנת לבנות נמי לא מחייב ר' שמעון אלא היכא שהבנין אחרון טוב מהראשון כי כך היה במשכן כדמוכח לעיל בפרק במה מדליקין" (שבת צד. תוספות רא"ש ד"ה פוטר היה)

 

בכל זאת, הדברים תמוהים. היכן היה במשכן בניין אחרון שטוב מן הראשון? במשכן היו סותרים את המשכן על מנת לבנותו בדיוק באותה צורה במקום אחר. וצריך עיון[5].

בנוסף, מצינו סתירה בין הדברים שראינו בתוספות, לבין דבריהם בדף לא עמוד ב'. שם, כתבו התוספות בפירוש שכיוון שבמשכן לא מצאנו שהבניין האחרון טוב מן הראשון, לכן יש לחייב בכל סותר אם הוא על מנת לבנות במקומו, אף אם אין הבניין האחרון טוב מן הראשון.

יוצא, שדברי התוספות שלנו בשבת דף צד אינם תואמים את דברי התוספות בשבת לא (וכבר עמדו על כך המהרש"ל והמהרש"א, עיין בדבריהם).

לעניות דעתי נראה, שאין סתירה בדברי התוספות, והדברים עולים בקנה אחד אף עם דברי התוספות רא"ש שראינו לעיל, כפי שאבאר.

כזכור, אנחנו מתמודדים בסוגיה זו עם שתי בעיות: מקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה. על מנת להתמודד עם בעיית מקלקל, ברור שאנחנו צריכים לומר שאין קלקול בסתירה. כאשר אדם סותר בנין כדי לבנות בניין טוב יותר, דבר זה מספיק כדי להוציאו מתורת מקלקל לתורת מתקן.

בהתאם לכך כתבו התוספות בדף לא, שהמכבה את הפתילה כדי להדליקה אינו נחשב כעושה מלאכה הצריכה לגופה, משום שבמשכן כיבו את הפתילה כדי לעשותה פחמים. במילים אחרות, במצבה הנוכחי אני מגיע לתוצאה טובה יותר מאשר אילו לא הובערה מעולם.

על כך כתבו התוספות, שכל זה דווקא במכבה, אבל בסותר בניין לא מצאנו שבמשכן היה הבניין האחרון טוב יותר מהקודם. על כן, אם סותר על מנת לבנות בנין אחר במקומו, אפילו כשאין הבנין טוב יותר, הדבר מספיק להגדרת המלאכה כמתקן.

אולם, על מנת להגדיר את המלאכה כמלאכה שצריכה לגופה, צריך שיהיה צורך בסתירה זו, כפי שבמשכן היו סותרים רק לצורך. ממילא, ברור מהיכן הגיעה הדרישה לבנות בנין טוב יותר מן הראשון, כיוון שגם במשכן היו סותרים על מנת לבנות במקום שאליו זקוקים כעת, על פי ה'.

 

קורע ושובר כלים

"וכן קורע על מתו או שובר כלים למירמי אימתא אאינשי דביתיה אין צריכין לגופה, דבמשכן היתה קריעה לצורך תיקון דבר הנקרע.

ואף על גב דבהוצאה לא בעי רבי שמעון שיהא לגמרי כמו שהיה במשכן, דלא בעי מר לעשות לו טס או ספר תורה להגיה אף על פי שבמשכן הוצאת הנדבה היתה כדי לתקנה לעשות ממנה משכן וכלים, במקלקלים כגון מכבה וסותר וקורע מסתברא דצריך שיהא על מנת לתקן כמו במשכן ולא חשיבי המקלקלים צריכות לגופה עד דהוי לגופו ולגופה, והא דלא קרי לה לגופו ולגופה כיון דבעו תרוייהו בכלל לגופה היא. אבל לגבי מר וספר תורה כיון דלא בעי אלא לגופו דהא לא בעי במר לעשות בו טס וספר תורה כדי להגיה בו, לא הוי בכלל לגופה ולפי שצריכות לגופה הוי כעין דהוי במשכן כמו שפירשתי הוצרך להשמיענו במר דלא בעינן לעשות לו טס כמו שהיה במשכן"   (תוספות שם)

בפיסקה זו דנים התוספות באריכות בשאלה עד כמה צריכים להיות צמודים לצורך שבמשכן, כדי שנוכל להגדיר מלאכה כצריכה לגופה. לשם כך מעמתים התוספות את מלאכת הוצאה עם מלאכות המקלקלים.

במלאכת ההוצאה קבעה הגמרא:

"אמר רבא ומודה רבי שמעון במר לחפור בו וספר תורה לקרות בו דחייב. פשיטא דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אלא מלאכה שצריכה לגופה לרבי שמעון היכי משכחת לה. מהו דתימא עד דאיכא לגופו ולגופה כגון מר לעשות לו טס ולחפור ספר תורה להגיה ולקרות בו קא משמע לן"  (שבת צד:)

התוספות ראו את חידוש הסוגיה בכך שבמלאכת הוצאה אין דרישה להצמד בצורה מלאכה לצורך שהיה במשכן. אילו היינו נצמדים לגמרי לצורך שהיה במשכן, היה ראוי שנדרוש שכל חפש המוצא לרשות הרבים יאסר רק כשמוציאים אותו על מנת להשתמש בו ולתקנו. כפי שבמשכן הוציאו חפצים כדי להשתמש בהם בחוץ וכדי לתקנם למלאכת המשכן. אולם, מחדשת הסוגיה על פי התוספות, אין אנו דורשים זאת אלא מסתפקים בכך שנוציא את החפץ על מנת להשתמש בו גם אם לא בשביל לתקנו.

במלאכות "הקלקול", לעומת זאת, אנו דורשים הצמדות מלאה יותר לצורך שהיה במשכן. על מנת להגדיר פעולת קריעה וכדומה כאסורה, צריך שהאדם יעשה את פעולת הקלקול על מנת לתקן, ושהתיקון יהיה בדבר בו נעשה הקלקול.

על כן, אין לחייב אלא בקורע את הבגד על מנת לתקנו. אולם, אם קורע את הבגד כדי להטיל אימה על אנשי ביתו אינו חייב. למרות שיש בפעולתו מן התיקון, אין זה דומה למשכן שם הוצרכו לתקן את הדבר המתקלקל עצמו.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1] נרחיב בזה, בדיוננו בדבר שאין מתכוון.

[2] והשווה לתוספות יומא (לד: ד"ה הני מילי).

[3] לפי זה הגמרא הייתה אמורה לומר בדעת רבי שמעון שהוא מפני מלאכה שאינה צריכה לגופה טעם אחר למה ייחשב דין זה הררים התלויים בשערה, אם אינו קשור למלאכת מחשבת.

[4] דברים אלו הם על פי הסבר התוספות בתחילת מסכת שבת על מפיס מורסא, "דהאי נמי עשוי להכניס אויר ולהוציא ליחה" (שבת ג. ד"ה ומפיס).

[5] גם הדרישה של סותר על מנת לבנות במקומו לכאורה לא קיימת במשכן, אך כבר תירצו בגמרא (שם) שכיוון שכתוב "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו", נחשב הדבר כסותר על מנת לבנות במקומו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)