דילוג לתוכן העיקרי
עלון שבות 46 -
שיעור 3

בעניין קול בתפילה | 2

המאמר פורסם בעלון שבות מס' 46. לחלק א' לחץ כאן, לחלק ג' חלק כאן [1]

דין השמעה לאוזניים ביחס לתפילה לא הוזכר בפירוש בגמרא בבבלי. אך הוא נידון במקורות אחרים בחז"ל, ומשם אף בראשונים ובפוסקים. נראה להציע כאן את עיקרי הדברים ולעמוד על יסודות ההלכה.

תניא בתוספתא (ברכות פ"ג ה"ט): "יכול יהא משמיע קולו פירש בחנה וחנה היא מדברת על ליבה". כך – או מעין זה, "יכול ישמיע קולו (בתפילתו)" – הגרסה המופיעה ברוב כתבי היד והמצוטטת כנראה בבבלי (ברכות ל"א.) ובירושלמי (שם פ"ד ה"א)[2]. לפי זה אין כמובן לברייתא זו זיקה הכרחית לענייננו שכן ניתן לפרש – ולפי נוסח הירושלמי, "יכול יהא מגביה כולו ומתפלל", הדבר ברור – שמדובר על השמעת התפילה לאחרים ולא לאזני המתפלל. אך בכ"י ערפורט הגרסה היא: "יכול יהא משמיע קולו לאזניו", וכן העתיק אף הרשב"א (ל"א. ד"ה וקולה) בשם התוספתא[3]. לפי גרסה זו יוצא שלכתחילה אסור למתפלל להשמיע לאוזניו. כך משתמע גם מן הסוגיה ביומא י"ט: "ודברת בם בם ולא בתפילה", לפי פירוש רש"י שם: "בם. שיש לך להשמיע מה שאתה מוציא מפיך: ולא בתפילה. שהתפילה בלחש שנאמר וקולה לא ישמע"[4]. כך יוצא גם מדברי המדרש בתנא דבי אליהו (פכ"ח): "כל הקורא ק"ש ומשמיע קולו לאוזניו הרי זה משתבח וכל המתפלל משמיע קולו לאוזניו ה"ז מעיד עדות שקר". אך הגר"א (או"ח, סי' ק"א, ס"ק ד') הציע שאפשר שיש כאן טעות סופר ויש להשמיט מילת לאוזניו. ויש עוד להוסיף שלדעת ה"בית יוסף" (סי' ק"א) זו הייתה אף דעת הזוהר (פ' ויקהל ר"ב, בהוצ' מרגליות, והובא בב"י, סי' קמ"א): "האי צלותא סלקא וצייתין לה כל אינון דאקרון מארי דאודנין ואי היהא צלותה אשתמע לאודנין דבר נש לית מאן דציית לה לעילא". אך גם ראייה זו דחה הגר"א שם בהסברו שמדובר על השמעה לאחרים ולא על שמיעת המתפלל וכן מוכח שם לעיל: "ואקרון אודנין דמצלאן צלותהון בלחישו ברעותא דלבא דלא אשתמע ההוא צלותא לאתרא". ברם יעוין שם ברשב"א שלפני שציטט התוספתא כתב: "וקולה לא ישמע מכאן למתפלל שלא ישמיע כולו מסתברא שלא ישמיע לאחרים... אבל להשמיע לאוזנו רשאי ומצווה לכתחילה וכדאמרינן בירושלמי בפ' היה קורא דגרסינן התם (פ"ב מ"ד) תני מתפלל ולא השמיע לאזנו יצא למי נצרכה לר' יוסה היידן ר' יוסה הדה דתנינן בקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסה אומר לא יצא דאלמא בדיעבד הוא דיצא הא לכתחילה צריך להשמיע לאוזנו כק"ש". וכן פסק אף הרמב"ם (פ"ה הל' תפילה ה' ט'): "השווית הקול כיצד לא יגביה קולו בתפילתו ואל יתפלל בליבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזניו בלחש". הרי שלרמב"ם, ע"פ הירושלמי, חייב להשמיע לאוזניו, לרשב"א, ע"פ התוספתא, אסור; וקיימת כמובן אף אפשרות שלישית, שהדבר רשות לכאן ולכאן. וכן הביא המאירי (ל"א.): "ומכל מקום יש אומרים שלא נאמר כן אלא בק"ש אבל בתפילה אין צריך שישמיע לאוזנו". ומשמע להדיא שאינו צריך אבל רשאי. וכך הכריע גם הטור, שאחרי שהביא דברי התוספתא כגרסת הרשב"א, כתב: "ומיהו בגמ' דידן אינו ממעט אלא השמעת קולו דמשמע שמשמיע קולו לאחרים אבל לאוזניו יכול להשמיע... והדעת נותנת שיותר טוב להשמיע לאוזניו כי אז יוכל לכוין יותר". לבירור העניין, יש לעמוד על א) דין השמעה לאוזניו הכללי לאור הסוגיה בברכות ט"ו., מכאן ועל ב) המיוחד שבתפילה בהקשר לזה, מאידך.

אשר לעיקר דין שישמיע לאוזניו, מקורו בסוגיה לעניין ק"ש, ויעויין בכל הסוגיה שם. היוצא הימנה:

א) לר' יוסי, בק"ש צריך להשמיע לאוזניו לעיכובא וכנראה דאורייתא.

ב) לר' יוסי, בשאר מצוות אמירה, נחלקו האמוראים: לדעת ראשית הסוגיה, אף בהן אם לא השמיע לאוזניו לא יצא, ואילו רב יוסף סבור שבשאר המצוות אף ר' יוסי מודה שיצא.

ג) לדעת רב יהודה ור' אלעזר בן עזריה לכתחילה חייב להשמיע, בין בק"ש ובין שאר מצוות[5], אך בדיעבד יצא.

ד) לר' מאיר, אין צורך בהשמעה ואפילו לכתחילה. והנה בהסבר שיטת ר' יוסי, ניתן לכאורה להציע שלוש אפשרויות:

א) נאמר כאן דין בחפצא של קול, שכל שלא נשמע אינו נחשב כקול.

ב) שמיעה היא גורם עצמאי לחלוטין, ונקבעה ביחס לקיום המצווה, שכדי לצאת ידי ק"ש או מגילה, אדם חייב הן לקרוא והן לשמוע מה שהוא קורא[6].

ג) שמיעה היא שיעור במעשה האמירה, שקריאה או אמירה הוגדרו כהבעת דברים לעצמו, וכל שלא שמע כאילו לא קרא. אך ממה שנאמר בסוגיה שחרש המדבר ואינו שומע לא יצא לר' יוסי, ואף אם מדבר בקול רם שאחרים שומעים אותו, ברור שהאפשרות הראשונה מופרכת שוודאי שכל ששמעוהו אחרים שאי אפשר לומר שאין כאן חפצא של קול. ובכן נשארות רק שתי ההצעות האחרונות, ויש לעיין בהן.

מן העובדה שדין השמעה לאוזניו הובא במשנה יחד עם קרא ולא דקדק באותיותיה והקורא למפרע, שהן ודאי הלכות הנוגעות במעשה הקריאה ולא בקיום נוסף, משמע שאף הוא מהווה פרט בהגדרת מעשה קריאת שמע. וכן הבין המאירי: "המשנה הרביעית הקורא את שמע כוונת המשנה לבאר תכונת הקריאה היאך היא ראויה ואמר על הקורא את שמע ולא השמיע לאוזניו אלא שהגיע שעתו בלחש עד שאף הוא בעצמו לא שמע מה שאומר הרי קריאה זו כעין הרהור ולכתחילה אין קורין כן". אך אין ראיה זו מכרחת דדלמא הא כדאיתא והא כדאיתא, ועדיין יש לעיין בזה.

במשקל ראשון, שאלה זו מהווה קוטב מחלוקת רב יוסף וראשית הסוגיה. שאם שמיעה קיום נוסף בפ"ע, מסתבר שאינו דרוש אלא במקום שהוזכר בפירוש כבק"ש. מה שאין כן אם שמיעה נקבעת כשיעור באמירה ייתכן – אם כי, כמובן, שאין הדבר מוכרח, שיש ללמוד מק"ש לכל התורה כולה. אך יעויין בראשית הסוגיה בה נאמר, "מ"ט דר' יוסי משום כתיב שמע השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך". מלשון זה קצת משמע שהשמעה לאוזניו היא קיום עצמאי. אם כן, הוא לכאורה צריך להיות מיוחד לק"ש; ואמנם התוספות על אתר, ד"ה אי, באמת כתבו שאף לדברי החולקים על רב יוסף אין צורך בהשמעה לאוזניו מדאורייתא אלא בק"ש ואילו בברהמ"ז אינו אל מדרבנן. לפי זה, יתכן שלכו"ע שמיעה היא קיום בפ"ע ומה שתקנו מדרבנן הוא שיש להצריך קיום נוסף זה, ואפילו לעיכובא, אף בברכות ומגילה – כלומר: בכל מצוות אמירה וקריאה. אך יעוין בתוספות במגילה (י"ט:, ד"ה אלא) שהקשו אותה קושיה שעוררו התוספות ד"ה אי כאן ותירצו אחרת: "ויש לומר דקים ליה דגמירנן ברכת המזון מקריאת שמע". והדברים מוצעים ביתר ביאור בתוספות רבנו יהודה החסיד כאן, שכתב: "תימא היכי מדמי ברהמ"ז לק"ש בשלמא תרומה דלעיל ומגילה דלקמן שהם מדרבנן יש לדמות לק"ש שתיקנו שישמיע לאוזנו כמו בק"ש אבל ברהמ"ז דאורייתא היכן מצינו שצריך שישמיע לאוזנו כמו בק"ש אבל ברהמ"ז דאורייתא היכן מצינו שצריך שישמיע לאוזנו כמו בק"ש אבל ברהמ"ז דאורייתא היכן מצינו שצריך שישמיע לאוזנו הא לא כתיב ביה שמע ולמה יש לתקן דלא יצא אם לא ישמיע לאוזנו כיוון דמן התורה יצא יש לומר דפשיטא ליה דגמרינן ברהמ"ז מק"ש ואע"ג דבסוטה מפקינן מתרי קראי בפ' ואלו נאמרין דברהמ"ז ושמע אם אמרן בכל לשון יצא, שמע בכל לשון שאתה שומע, וברהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת וברכת בכל לשון שאתה מברך, לא איצטרכו אלא משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד דלא גמרינן אחריני מינייהו[7]... אי נמי כיוון שתיקנו שצריך להשמיע לאוזנו כמו בק"ש תיקנו ממש דלא יצא אם לא ישמיע לאוזנו כמו בק"ש". וממש אותם הדברים כתב אף הרא"ש בתוספותיו. הרי שהביאו כאן שני תירוצים: השני, על דרך התוספות שלפנינו הסבור שהשמעה לאוזניו בברהמ"ז היא רק מדרבנן ומסביר למה תיקנו לעיכובא; והראשון, המניח שיש לראות ק"ש כבנין אב שממנו ניתן ללמוד במה מצינו לברהמ"ז, באופן שאף שם אם לא השמיע לאוזניו לא יצא מדאורייתא לר' יוסי. ואם ברכת המזון כך, הוא הדין לשאר מצוות דאורייתא – ברכות התורה לרמב"ן או תפילה יומית לרמב"ם – כדמוכח מהמשך התירוץ המסביר שלגבי כל לשון אין ללמוד שאר מצוות מק"ש משום שנאמר גם פסוק ביחס לברהמ"ז והרי הם שני כתובים הבאים אחד שאין מלמדים. ואם כן, לגבי השמעה לאוזניו שאין לנו אלא פסוק אחד דק"ש יש ללמוד הימנו לכל התורה כולה. וכאמור מסתבר ששיטה זו מושתת על זיקה שישמיע לאוזניו למעשה מצווה ולא רק לקיומה[8]. זיקה זו לכאורה משתקפת גם במהלך הסוגיה. דהנה מן הסוגיה כאן יוצא שלר' יוסי אין חרש יכול להוציא אחרים בקריאת מגילה. ואף שמדובר, כמובן, במדבר ואינו שומע אשר לגבי כהת"כ נחשב כמחויב בדבר היכול להוציא את הרבים ידי חובתן – שהרי המשנה קבעה (תרומות פ"א מ"ב) "חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר", ורק אותו השוו לשוטה וקטן – מ"מ כיוון שהמצווה טעונה שמיעה והוא הלוא אינו שומע, אנו אומרים, כפי שהסביר הר"ן (מגילה י"ט: ; ו: באלפס), "והאי נמי כיוון שאינו משמיע לאוזנו לא יצא וכיוון דאיהו לא נפיק גופיה לאחריני נמי לא מפיק". אך אם נניח ששמיעה היא קיום עצמאי והאמירה מצד עצמה כשירה לחלוטין אלא שהקיומים מעכבים זה את זה, קשה להבין למה לא יוציא החרש את האחרים ידי קריאה, ואשר לקיום שמיעה הלוא זה כמובן יש להם בלי שיוציא אותם. ומה לי שהוא אינו יוצא ידי חובת המצווה מפני שחסר לו קיום אחר המעכב, דאטו לוי השומע חצי המגלה מראובן וחציה השני משמעון, והם לא שמעו אלא מה שקראו, מי לא יצא ואף שהמשמיעים לא יצאו ידיח חובתם. ברם אם נגדיר שמיעה כשיעור באמירה הדברים פשוטים[9]. והיות ודין זה מופיע בסוגיה לדעה הסבורה שיש להשוות שאר מצוות לק"ש, אשר לדעה זו באמת מסתבר שקרא ולא השמיע לאוזניו מהווה חסרון בקריאה, מובן למה אין חרש מוציא אחרת בקריאתו. אך לרב יוסף נראה שבק"ש השומע מן החרש יצא – אם נניח ששומע כעונה מועיל לגבי ק"ש[10] – ואף שהחרש עצמו לא יצא.

היוצא מדברינו, שלדעת התוספות שלפנינו, מדאורייתא כולי עלמא מקבלים את שיטת ר' יוסף שרק בק"ש נאמר דין שישמיע לאוזניו, ולגבי תקנה דרבנן ביחס לשאר מצוות נחלקו האמוראים. לדעה זו ייתכנו שני הסברים הנ"ל לכל האמוראים שמצד אחד, אף אם יש כאן שיעור באמירה, אולי לא נקבע אלא בק"ש ואין צורך להשוות הגדרת מעשה קריאה בכל מקום; ומצד שני, אף אם שמיעה היא קיום עצמאי, ייתכן שמדרבנן הצריכוהו אף בשאר מצוות. ולפי התירוץ הראשון בתוס' רבנו יהודה והרא"ש, נחלקו האמוראים לגבי הדאורייתא, ואז מסתבר שלפחות כל האמוראים הגורסים את ראשית הסוגיה, סבורים ששמיעה מהווה שיעור באמירה. והנה בירושלמי, על המשנה הקובעת כי חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה", נאמר (תרומות פ"א ח"ב): "למי נצרכה לרבי יוסי היידן (איזה) רבי יוסי ההוא תמן דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא אמר רב מתנה דרבי יוסי היא אמר רבי יוסי הוינן סכרין מימר מה פליגין רבי יוסי ורבנן בק"ש דכתיב ביה שמע הא שאר כל המצוות לא מן מה דאמר רב מתנה ברבי יוסי היא הדא אמרה היא ק"ש היא שאר המצוות שבתורה מ"ט דרבי יוסי והאזנת למצוותיו וגו' שמע לאוזניך מה שפיך מדבר". לדעת רבי יוסי (האמורא) יוצא שרבי יוסי (התנא) מצריך שישמיע לאוזניו בכל המצוות, וזה כדעת ר' יהודה החסיד והרא"ש. אלא שלדעתם, שנקבעה במסגרת הבבלי, למדים מק"ש לשאר מצוות, ואז כאמור מסתבר שהדין נאמר כשיעור בקריאה. אך לפי הירושלמי, המקור הוא פסוק והאזנת למצוותיו הכול כל מצוות אמירה, וברהמ"ז וק"ש ממש כחדא מחתא מחתינהו. אם כך, ברור שייתכן שהנידון הוא קיום נוסף ולא הגדרת מעשה האמירה. הדברים הנ"ל נאמרו ביחס לשיטת ר' יוסי. אך בגמרא (ט"ו:) הלא נקבע בפירוש שהלכה כר' יהודה וראב"ע ודלא כ' יוסי. אלא שנראה פשוט שכל מה שנאמר לעיל ביחס לר' יוסי לגבי לצאת בדיעבד, ניתן לומר ביחס לדברי ר' יהודה לגבי לכתחילה; ואף לדעתו יש לשקול האם אופי דין השמעה לאוזניו כרוך במעשה המצווה או בקיומה[11], והאם יש בה צורך רק בק"ש או גם בכל התורה כולה. להלכה, נחלקו הראשונים. הראבי"ה (ח"א, סי' נ"ב, עמ' 30) כתב: "וקיי"ל שצריך להשמיע לאוזנו בק"ש ואם לא השמיע לאזנו (לא) יצא... והכא הוא דאיכא קראי אבל בשאר מצוות כגון ברכת המזון ומקרא מגילה לא צריך להשמיע לאוזניו". ומשמע להדיא שבשאר מצוות אף לכתחילה אינו צריך. וזאת הייתה כנראה אף דעת הרי"ף, שהביא כאן את המשנה ואח"כ את דברי ר' יוסף. ומקשה עליו הראב"ד (בהשגות על "בעל המאור" על אתר): "ועל הרב ז"ל אנו תמהים מה צורך היה לו לכתוב את דברי רב יוסף כלל והלוא אף בק"ש הלכה כר' יהודה שאמר משום ראב"ע וכדברי שניהם להקל אפשר כי להוציא מלישנא קמא דרב יוסף כתב הרב ז"ל". מעין זה כתבו אף תלמידי רבנו יונה כאן, אך בדעת הרי"ף נראה שהבין שקיימת הקבלה בין דעת ר' יוסי לגבי בדיעבד ודעת ר' יהודה לגבי לכתחילה, וממילא יש ללמוד מדברי רב יוסף שבשאר מצוות אף לכתחילה אין צורך בהשמעה לאוזניו. ואף שבמגילה י"ט: הביא את המשנה כצורתה שחש"ו אינן כשרין לקרוא את המגילה, הלוא כבר הקשה ה"בית יוסף" (סי' תרפ"ט) שבגמרא העמידו המשנה כר' יוסי, ואין הלכה כמותו. וצריך לומר או כפי שתירץ הב"י שם, "אית לן למימר דס"ל דמגילה שאני דבעינא בה פרסומי ניסא וכן שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא" או, כפי שנראה יותר (הב"י עצמו הגדיר את תירוצו כ"דחוק"), על דרך הירושלמי שם (מגילה פ"ב ה"ה), "רב חסדא אמר לית כאן חרש באשגרת לישן היא מתניתא", כלומר, שהמשנה באמת עוסקת רק בשוטה וקטן וחרש הוזכר אגב גררא היות והשלישיה תמיד מוזכרת יחד[12], ואין הכי נמי שהמשנה נשנתה אף לדעת ר' יהודה. אם כך, אין להוכיח מן הרי"ף במגילה שיש צורך בהשפעה במגילה ושוב יש להניח שמה שהביא את דברי רב יוסף כאן בברכות הוא כדי לקבוע שאמנם אין צורך בכך[13]. אך הראב"ד שהקשה עליו כנראה הבין שהלכתחילה של רבי יהודה אינו מקביל לשיטת רבי יוסי לגבי דיעבד ולא קשור בה אלא יש לו מקור בפ"ע, וממילא שתמה למה ציטט הרי"ף דברי רב יוסף[14]. וכך אמנם יוצא בפירוש מדבריו כפי שהובאו בחידושי הרשב"א על אתר (ד"ה אמר): "והקשה הראב"ד ז"ל לרב יוסף דאמר דבדיעבד יצא והסכת ושמע בדברי תורה כתיב א"כ לכתחילה אמאי צריך להשמיע לאוזנו ותירץ דהא דאמרי' בד"ת כתיב בהסכת לחודיה קאמר כלו' הסכת כדי שתקיים אותם אבל שמיעת האוזן צריך לכתחילה משום דכתיב ושמע וגבי ק"ש פליגי דרבי יוסי סבר כיוון דבשאר מצוות נמי לכתחילה צריך שמיעת האוזן מדכתיב ושמע א"כ שמע ישראל דכתיב גבי ק"ש למה לי ש"מ לעיכובא ור' יהודה סבר שמע דכתיב לגבי ק"ש בכל לשון שאתה שומע הוא ושמיעת האוזן לכתחילה נפקא לן משאר כל מצוות דכתיב ושמע". הרי שלעדתו חייב להשמיע לאוזניו בכל המצוות לכתחילה ואפילו לרב יוסף; ולא עוד, אלא שהחיוב הוא כנראה מדאורייתא. הרשב"א בעצמו דחה בהמשך דבריו את פירוש הראב"ד בסוגיה והציע פירוש אחר: "אלא שנצטרך עוד לומר דבהסכת ושמע גופיה פליגי דר' יוסי ור' יהודה משמיה דרביה דרשי ושמע להשמיע לאוזנך ולכתחילה ורבי יהודה משמיה דנפשיה ור"מ לא דרשי ליה כלל אלא לד"ת כלומר הסכת וקבל ובשמע ישראל נמי פליגי דרבי יהודה דריש מיניה שמיעת האוזן ולכתחילה ור"מ מוקי לה לכל לשון שאתה שומע אבל השמעת האוזן לא צריכה כלל דכתיב על לבבך אחר כוונת הלב הדברים אמורים". אך להלכה אף הוא מקבל את שיטת הראב"ד שלראב"ע, שכמותו נפסקה הלכה בפירוש, צריך להשמיע לאוזניו ככל המצוות וכנראה מדאורייתא.

שיטות הראבי"ה והרי"ף מכאן, והראב"ד והרשב"א מכאן, מהוות שתי קצוות: או שאין כלל צורך להשמיע לאוזניו בשאר המצוות או שהחובה היא מדאורייתא. לאור דברי התוספות שצוינו לעיל, ניתן להציע אפשרות שלישית. שהרי התוס' ד"ה היא כתבו שלר' יוסי מה שצריך להשמיע לאוזניו בשאר המצוות הוא מדרבנן. וממרוצת לשונם משמע בפירוש שלא רק דין בדיעבד כאן הוא מדרבנן אלא אף חיוב לכתחילה שכך הסבירו שהואיל ומדרבנן הצריכו השמעה אז כבר תיקנו מעין ק"ש שאף יהא הדבר לעיכובא. ואם לדעת ר' יוסי כך ק"ו לדעת ר' יהודה. אלא שלר' יהודה ניתן להסתפק לדבריהם, האם אף בק"ש חייב להשמיע רק מדרבנן או האם בק"ש משמיע לכתחילה מדאורייתא ורק בשאר מצוות זה מדרבנן. ואם נניח שהתוספות פוסקים נגד רב יוסף – שהכי כל מהלך הסוגיה כאן ובמגילה וכמו כן דברי רב מתנה ורבי יוסי (האמורא) בירושלמי עומדים בסתירה לדבריו – תהיה לנו כאן שיטה שלישית להלכה, והיא כשלעמה בעלת אחת משתי צורות. ויעוין במאירי על אתר (ד"ה כשם) שפסק, "כשם שאמרנו בק"ש שלכתחילה צריך להשמיע לאוזנו ולדקדק באותיותיה ובדיעבד אף אם לא עשה כן יצא, כן הדין בשאר מצוות כגון ברהמ"ז ושאר ברכות של מצוות", אך לא ציין שזה מדאורייתא. ואולי לדעתו כל החיוב, ואף בק"ש, הוא רק מדרבנן לר' יהודה.

לאור הדיון הנ"ל, יש לגשת לשאלתנו הספציפית: האם יש חיוב להשפיע לאוזניו בתפילה. במשקל ראשון, התשובה צריכה להיות פשוטה. אין לנו אלא ליישם השיטות הנ"ל לנידון דידן, שאף הוא כלו במצוות אמירה. דין תפילה כדין מגילה. אך במבט יותר חודר מתברר שייתכן שתפילה קובעת מקום לעצמה, ובמובנים שונים.

א) מצד אחד, הרשב"א הרי סבור שבכל המצוות חייב להשמיע לאוזניו מקרא דהסכת ושמע, ואילו לגבי תפילה הוא כנראה מכריע מדברי התוספתא (לפי גרסתו) ונגד הירושלמי שבתפילה עדיף שלא ישמיע לשפתיו. ואם כי אין זו נטייתו הראשונית, מ"מ למסקנה קיבל את הדברים, ולא הקשה כלל מתפילה אשאר המצוות. וכנראה שלדעתו יש מקום לחלק ביניהם. ולאמיתו של דבר, חילוק מעין זה הלוא מובא בירושלמי שצוטט לעיל. שהרי הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) קובע שלר' יוסי "נתפלל ולא השמיע לאוזנו יצא", וזה למרות העובדה שהירושלמי מסיק שדברי ר' יוסי נאמרו הן בנוגע לק"ש והן בנוגע לשאר מצוות. ובהסבר הדברים, יש לומר בפשטות שהשמעת קול לאוזניו בתפילה נתמעטה מקרא דחנה, וכן משמע מלשון הברייתא: "יכול יהא משמיע קולו לאוזניו פריש בחנה וחנה היא מדברת על ליבה". אך נראה שיש לחלק מצד הסברה – ובעיקר, אם נניח שדין השמעה לאוזניו נקבע ביחס לקיום מצוות ולא כשיעור באמירה. דיש לומר שדין השמעה לאוזניו נאמר ביחס למצוות כק"ש, ברכות, או מגילה שגם מעשיהן וגם קיומיהן מוגדרים כאמירה או קריאה. אך בתפילה מעשה המצווה היינו אמנם אמירה אך הקיום הוא בלב ולא בפה – וכמו שהוסבר בשם מו"ר הרב שליט"א בעלון קודם; וממילא, שאין צורך בשמיעה, היות ומעשה אמירה ישנו בשלמות ואשר לקיום נוסף של שמיעה אין לו מקום במצווה שכל קיומה עבודה שבלב[15].

ב) מצד שני, ייתכן שיש לחלק להיפך באופן שנצריך השמעה לאוזניו בתפילה יותר מאשר בשאר מצוות. דהנה לדעת הסוברים שיש להשמיע לאוזניו בתפילה, הוסבר לעיל שמשום יש לראות דין זה כיישום כלל שנקבע ביחס לכל מצוות אמריה, ותפילה בתוכן. אך מדברי הרמב"ם לא משמע כך. שהנה לגבי כמה מצוות אמירה וקריאה – הלל, מקרא ביכורים, וידוי מעשר, ועוד – לא הביא כלל דין השמעה לאוזניו. ולא הצריכה אלא בק"ש (פ"ב הל' ק"ש הל' ח'), בתפילה (פ"ה הל' תפילה הל' ט'), ובברכות (פ"א הל' ברכות הל' ז' ופ"ד הל' תרומות הל' ד'). ואפילו לגבי מגילה שבה דנה הסוגיה בפירוש השמיט הרמב"ם חיוב זה וגם לא פסל לקריאה, לפי הגרסה הרווחת בדבריו, אלא שוטה וקטן (פ"א הל' מגילה הל' ב') ולא הזכיר חרש[16], כנראה שבאינו שומע ואינו מדבר לא ייתכן המקרה ובמדבר ואינו שומע אה"נ שהוא כשר ואפילו לכתחילה. ובכן משמע שההלכה מיוחדת לק"ש, תפילה וברכות. אלא שיש לעיין מה נשתנו אלו משאר מצוות אמירה. והנה לגבי ק"ש אין בעיה שהרי לגבה יש להסתמך על קרא דשמע, וגם ייתכן שזה מדאורייתא וכדלעיל. אך בתפילה וברכות יש לעיין. והנראה בזה שתפילה הלוא מוגדרת כשיח – "אין שיחה אלא תפילה" (ברכות כ"ו: וע"ז ז'( - ושיח הוא דבר הנשמע, ונשמע ע"י המדבר. שרק בצירוף האמירה והשמיעה הא משתתף מלא, מבחינה פיזית ונפשית גם יחד, בשיחה. ואף שכאן משוחח כביכול עם יודע מחשבות המאזין גם ניב לחש, מכל מקום מצד המתפלל חסרה תחושת השיחה, ואפילו כשבפועל הינו טכנית אומר או קורא, אלא אם כן שומע אמרי פיו. וטעם זה מספיק לתפילה אך בברכות, שאין בהן קיום עומד ומדבר בפני המלך ולא הדינים הנובעים הימנו (עמידה, פסול שיכור וכו'), יקשה יותר להציעו. אך יתכן שלרמב"ם אף לברכות, היות ונוסחן נקבע בחלק בלשון נוכח (ברוך אתה), יש אופי שיח. ואם כי אופי זה חלקי, והברכות פרט לברכות שמונה עשרה הלא מסתיימות בנסתר (לדוגמא, אשר קדשנו), מ"מ קובע הוא לגבי חובת השמעה לאוזניו. אך לפי זה יש לעיין לגבי מקרא ביכורים ווידוי מעשר שאף הם נוסחו בתורה בלשון נוכח, ועם זאת לא הזכיר הרמב"ם שישמיע לאוזניו לגביהן. ואולי יש לחלק שאם כי הפרשיות ותוכנן אמנם נוסחו בלשון המופנה כלפי הקב"ה, מ"מ כשבא לקרוא מתייחס ישיר לפרשה, וקיומו הוא קריאה ולא שיחה, רק באמצעות הפרשה הוא נזקק לקב"ה. אך הדברים עדיין צריכים תלמוד.

עסקנו עד כה בהבהרת נקודה אחת: האם חייב המתפלל להשמיע לאוזניו, אם מדין השמעה בכל התורה כולה אם כקיום מיוחד בתפילה, בתור שיח. ברם עומדת בפנינו אף שאלה שנייה: האם יש טעם דווקא שלא ישמיע לאוזניו. כפי שראינו, לדעת הרשב"א ולאור גרסתו בתוספתא, התשובה כמובן חיובית. אלא שכאן ברור שדנים בגורם המיוחד לתפילה שכן בשאר מצוות אף אם אינו חייב להשמיע לאוזניו ודאי שרשאי; ומסתבר שדין זה מהווה סעיף אחד במערכת איסור הגבהת הקול בתפילה. ובכן יידחה הדיון בפרט זה עד המאמר הבא, בו יובהר עניין זה כללית; ואז נראה גם להגיע לידי סיכום הלכה למעשה.

 


[1] חלק א' הופיע בעלון שבות שנה ה' גליון י"א, חלק ג' הופיע בעלון שבות שנה ה' גליון י"ז-י"ח

[2] יש לציין כי אף כי גם הירושלמי וגם הבבלי משמיטים "לאזניו", בירושלמי נאמר "יכול יגביה קולו", אך לכאורה הכוונה זהה.

[3] עיין "תוספתא כפשוטה", עמ' 30

[4] לגרסה זו בדברי רש"י יתכן שהוא מתייחס לחובת השמעה ולא להיתרה, וכן כתבו תלמידי רבינו יונה (ברכות ט"ז.; ט': באלפס) בשם "רבני צרפת". ואולי אף לדעתו מותר. אך הב"ח גורס "שיש לך רשות להשמיע" ולפי זה ברור שבתפילה אסור וכמובן לגרסתנו יש לפרש דבריו כך. יש לציין כי הראייה מדברי רש"י הובאה ע"י ר' עקיבא איגר בהגהותיו לאו"ח, סי' ק"א, והיא מבוססת על הבנתו שרש"י מתייחסת להשמעה לאוזניו. אך הב"ח (או"ח, סי' ק"א) הבין שהר"י – לכאורה אף רש"י – מתכוונים להשמעה לאחרים; ולפי זה, כמובן שאין קשר לענייננו.

[5] בזה אולי אף רב יוסף מודה, ויעויין בזה להלן.

[6] אך נראה ברור שאף להסבר זה אם יקרא מבלי להשמיע לאוזניו ואח"כ ישמע מאחר – באופן שאין שומע כעונה, וכגון שלא נתכוין להוציאו או אם כלל אין שו"כ מועיל בק"ש – שלא יצא, שהקיומים צריכים להיות משולבים.

[7] הדברים אמורים בהתאם לשיטת התוספות בסוטה ל"ג. ד"ה ברכת שדין בכל לשון בברהמ"ז טעון ילפותא ודלא כרש"י שם.

[8] עיין ב"קרן אורה" (בדיונו על סוגיה זו הנדפס תוך חידושיו על פ"א דברכות) שהקשה על דעת התוספות שבכהת"כ השמעה לאוזניו היא רק מדרבנן והסיק: "ע"כ נראה לי ביישוב קושיית התוס' דרב חסדא ס"ל דילפינן במה מצינו כל המצוות מק"ש כי היכא דבק"ש שהיא מצווה של דיבור וגלי רחמנא דאינו יוצא אלא בהשמעה לאוזנו אבל בלא השמיע לא הוי דיבור כלל וכהרהור יחשב הכי נמי בכל המצוות התלויים בדיבור". הרי שאף הוא ראה קשר בין היקף ההלכה ואופייה.

[9] עיין בהמשך דברי ה"קרן אורה" שם שאף הוא דייק מן הסוגיה לגבי מגילה אך למטרה אחרת, להוכיח נגד התוספות שהשמעת בכהת"כ מחויבת מדאורייתא מטעם מה מצינו ולא מתקנת חכמים. דלדעת התוספות, "הכא גבי חרש המדבר ואינו שומע דאי אפשר בעניין אחר מנא לן דתקינו רבנן שלא יקרא כלל דלהוי שאינו מחויב בדבר שלא יוציא את הרבים".

[10] כדעת ה"שאגת אריה", סי' ו', ודלא כדעת הרמב"ן (בליקוטיו על ברכות א., ד"ה ואחר זמן) והגר"א ("שנות אליהו", ברכות פ"א מ"א, ד"ה קורין)

[11] אך משמע ב"קרן אורה" שם שכנראה הבין שלר' יוסי, לגבי בדיעבד, קרא ולא השמיע ה"ז כמהרהר ואין כאן מעשה קריאה, ואילו לר' יהודה משום ראב"ע אין ליקוי במעשה הקריאה אלא חייב לכתחילה לשמוע לצאת ידי חובת שמע, ועל זה ענהו ר' מאיר שאחר כוונת הלב הדברים אמורים.

[12] אין כוונת הירושלמי שדברי המשנה נאמרו שלא בדקדוק שהרי הדין נכון אף לגבי חרש שהזכירו חכמים בכל מקום – כלומר, שאינו שומע ואינו מדבר. אלא שביחס לאותו חרש לא היה צורך לדון כאן והוא מוזכר רק אגב שוטה וקטן. ועיין מאירי ברכות ט"ו.

[13] ואין להקשות, אם כך, לרב יוסף מתניתין דתרומות הקובעת שחרש המדבר ואינו שומע לא יתרום לכתחילה, והוסבר בירושלמי שם (פ"א ה"ב) מפני שאינו שומע הברכה – כמאן. דיש לומר שאפילו לרב יוסף המחלק בין ק"ש לשאר המצוות, היינו שלר' יוסי יוצאים בשאר מצוות בדיעבד ולר' יהודה אין צורך להשפיע אף לכתחילה. אך מ"מ לר' יוסי חייב להשמיע לכתחילה שתיקנו חכמים אטו ק"ש, ומתניתין דתרומות כמותו.

[14] יש גם לציין שאין התירוץ המוצע לעיל מעלה ארוכה ל"בעל המאור" שהיא דברי רב יוסף להלכה ועם זאת פסק שבמגילה אין חרש קורא לכתחילה.

[15] חילוק בין מצוות, אם כי על דרך אחרת, צריך להציע אף לפי ההווה אמינא של רב יוסף שבשאר מצוות יצא ובק"ש לא יצא. לכאורה הדברים תמוהים דלמה לא תיכלל ק"ש בזה"כ הכוללת של הסכת ושמע ישראל? וצריך לומר דהיות ועיקר קיום ק"ש הוא קבלת עול מלכות שמים תוך קריאה ושינון, יש לראות קיום זה כמופנם ואין בו צורך להשמעה לאוזניו. ובכן, אף שהווה אמינא זאת נדחתה לאור ראייה מן הברייתא, עצם אפשרות חילוק בין מצוות על רקע אופיין לא נדחה, ולמסקנה יש להציעו ביחס לתפילה.

[16] עיין "כסף משנה", פ"א הל' מגילה הל' ב', שהביא שתי גרסאות בזה. אך גם לפי הגרסה שהייתה לפניו, הפוסלת חרש יחד עם שוטה וקטן, מסתבר שמדובר בחרש שאינו מדבר ואינו שומע והוזכר כאן אגב גררא, ומעין דברי הירושלמי דלעיל; וזה שלא כדברי בכ"מ שהבין שמדובר על מדבר ואינו שומע.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)