דילוג לתוכן העיקרי

מצוות פרו ורבו ומצוות שֶבֶת | 2

קובץ טקסט

מצוות פרו ורבו ומצוות שֶבֶת - חלק ב* / הרב אהרן ליכטנשטיין

במאמר זה נעסוק בחובה לישא אשה ולהרבות בילדים גם מעבר לגדרי מצוות פריה ורביה ושבת - כפי שראינו בחלקו הראשון של המאמר, וכן בשאלה מיהו המחוייב בפריה ורביה.

יסוד הדין

הגמרא ביבמות סא ע"ב כותבת ביחס למשנה האומרת ש"לא יבטל פריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים", שיש מצווה שלא לעמוד בלא אישה, שנאמר:

"לא טוב היות האדם לבדו". (בראשית ב, יח)

הגמרא בקידושין מביאה עוד סיבה לכך, והיא - ללא אשה אדם עלול להתפתות להרהורי עברה. בהמשך, מוסיפה הגמרא:

"מתניתין דלאו כרבי יהושע דאמר: נשא אשה בילדותו - ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו - יהיו לו בנים בזקנותו. שנאמר: 'בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך'. (סב ע"ב)

מהו יסוד החיוב לישא אשה ולהרבות בילדים? לכאורה, ניתן להסביר כי זוהי הרחבה של "לא תהו בראה לשבת יצרה". אך ננסה לעמוד על משמעות הלימוד אותו מביאה הגמרא לעיל:

"בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך". (קהלת יא, ו)

מפסוק זה משמע כי הצורך להוסיף עוד ילדים היא כדי שאם חלקם לא ינהגו כראוי - יהיו לו עוד ילדים שכן ילכו בדרך הישר, וכמאמר המשך הפסוק:

"כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים". (קהלת שם)

הגמרא בהמשך (יבמות סב ע"ב) מביאה את דברי רבי עקיבא הלומד כדרך שלמדה הגמרא גם לתחום אחר:

"הלומד תורה בילדותו - ילמד תורה בזקנותו. שנאמר: בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך".

גם הברייתא באבות דרבי נתן מביאה פסוק זה כמקור לכך שיש לתת צדקה גם בבוקר וגם בערב (שמא העני הראשון רמאי).

דברים אלו תמוהים ביותר: הרי החיוב ללמוד וללמד אינו רק כדי שתהיה לאדם 'תעודת ביטוח' פן יתגלה כי לימד או למד בעבר דבר שאינו ראוי, אלא הוא חיוב עצמאי! וכך גם הדבר לגבי חובת נתינת צדקה לעני!

הרי"ף על הגמרא ביבמות[1] כותב כי למרות ש'מתניתין דלא כרבי יהושע' נפסקה הלכה כמוהו, ויש חיוב להלכה להוליד עוד ילדים גם לאחר שקיים את מצוות פריה ורביה. אמנם, כותב הרי"ף, מדאורייתא אין חיוב כזה אך מדרבנן יש חיוב להוסיף עוד בנים ובנות גם לאחר שיש לו כבר בן ובת (המהווים קיום של מצוות פריה ורביה).

גם הרמב"ם כותב בדומה לכך:

"אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה - הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש לו כח, שכל המוסיף נפש אחת כאילו בנה עולם מלא". (הלכות אישות פט"ו, הט"ז)

דברים אלו של הרי"ף והרמב"ם קשים להבנה, שכן בכל המצוות שאנו מכירים שיש להן מדאורייתא שיעור אחד, ומדרבנן שיעור אחר - השיעור המחייב בהן הוא זה שמדרבנן[2], ואילו מהרמב"ם ומהרי"ף משמע שדברי חכמים הם מעין 'עצה טובה קא משמע לן' ואינם מצווה. גם מדברי בעל המאור על הרי"ף (שם) עולה נימה דומה. הוא מביא נפקא מינה בשאלה האם דין זה הוא מדאורייתא או מדרבנן, במקרה של אדם שמתה אשתו ונשא אשה אחרת וזו לא ילדה לו ילדים במשך עשר שנים, האם עליו לשאת אשה חדשה. ברובד הבסיסי ברור כי גם בעל המאור מסכים כי גדרי המצווה, אם נבין שהיא מדרבנן, שונים מגדרי המצווה - אם נבין שהיא מדאורייתא. בתוך דבריו כותב בעל המאור:

"שלא אמר רבי יהושע אלא במנהג דרך ארץ".

גם הרמב"ן במלחמות שם ובספר הזכות מבין כך את דעת הרי"ף וכותב כי ישנה עוד נפקא מינה בדין זה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, בנוגע לשאלה האם כופין על האדם להרבות בפריה ורביה. במנותק משאלה זו, כותב הרמב"ן, יש חובה ממשית על האדם לישא אשה, ולכך גם יש משמעויות מעשיות, כגון: ההיתר למכור ספר תורה כדי לישא אשה - גם כאשר כבר קיים מצוות פריה ורביה. גם הוא מבין כי הרי"ף סובר שדין זה הוא:

"מצווה דרבנן דלאו תקנתא היא אלא כעין יישוב דרך ארץ".

להלכה, כותב השולחן ערוך:

"כיוון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצוות פריה ורביה". (אבן העזר סימן א סעיף ה)

ובסעיף ח הוא מוסיף:

"אף על פי שקיים מצוות פריה ורביה אסור לו לעמוד בלא אשה"

משמע ממנו כי הוא מסכים עם החלוקה של הרמב"ן - אסור לאדם לעמוד בלא אשה מעיקר הדין, אך אין חובה להוליד עוד ילדים.

לסיכום, עד כה ראינו כי החובה לישא אשה היא חלק ממצוות פריה ורביה, אך היא גם בעלת מעמד עצמאי. ראינו את דעת הרמב"ם והרי"ף בנושא, ואת פסיקת השולחן ערוך, המבין כי אמנם אין חובה בהרביית צאצאים, אך חובה לישא אשה גם ללא כוונת הולדה.

מי המחוייב

הרמב"ם בהלכות אישות פט"ו הלכה ב כותב:

"האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. ואימתי האיש נתחייב במצווה זו? מבן שבע עשרה. וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה - הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה".

דברי הרמב"ם תמוהים. היכן מצינו מצווה בה אדם מחוייב רק מגיל מסויים? הרי כבר מגיל שלש עשרה האדם מתחייב בכל המצוות! על שאלה זו נביא מספר תשובות:

א. החלקת מחוקק (אבן העזר סימן א ס"ק י) כותב כי הסיבה לכך שחייב במצווה זו רק מגיל שבע עשרה היא שיש על האדם חובה ללמוד תורה לפני שישא אשה, וממילא חיוב נשיאת אישה נדחה לגיל מאוחר יותר.

ב. ניתן גם להבין כי הדחייה נובעת מכך שקיום המצווה הוא מעבר ליכולתו, או שהמחיר שהיא גובה גדול מידי. מקובל לומר כי במצוות עשה - על האדם לבזבז עד כדי חמישית מממונו כדי לקיימה. ניתן להבין כי הדרישה להתחתן כבר בגיל שלש עשרה קשה מבזבוז חומש מממונו של האדם, ולכן לא חייבוהו בכך מגיל מצוות.

ג. במקביל, אפשר לומר כי דחייה זו תלויה בטיב המצווה. אדם חייב בקיום מצוות פריה ורביה פעם בחיים, ולכן יש יותר גמישות במצווה זו - מה שאין כן במצוות אחרות, בהן אדם מחוייב כל שעה.

*

עתה ננסה להבין מדוע גבול הקיום הוא גיל עשרים.

מהרמב"ם מתקבל הרושם כי החיוב להינשא מוקדם הוא מפני עצם החיוב - ולא רק משום "זריזין מקדימין למצוות", שכן מדברי הרמב"ם משמע שאם לא נשא עד גיל עשרים - ביטל מצוות עשה. מקורו של הרמב"ם הוא מהגמרא בקידושין הכותבת:

"אמר רב הונא: מי שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אשה - כל ימיו בעברה. אמר רבא וכן תנא דברי רבי ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה. כיוון שהגיע עשרים ולא נשא - אומר: תיפח עצמותיו". (קידושין כט ע"ב)

ברם, דברי רב הונא אלו מכוונים כלפי הרהורי עברה ולא לכך שישנה עברה עצמאית בכך שלא נשא אשה ולא קיים מצוות פריה ורביה, ואם כן קשים דברי הרמב"ם.

זאת ועוד, הרמב"ם שם ממשיך ואומר כי מי שעוסק בתורה ומתיירא פן יאלץ לטרוח במזונות עבור אשתו - יכול לאחר את מועד הנישואין, כיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. גם כאן יש לשאול מהו הגבול - עד איזה גיל מותר לאדם לדחות את נישואיו בכדי שלא יפסיק מלימודו. בעל 'בית שמואל' כתב כי משמע לו מהרמב"ם כי אין קיצבה לדבר, ויכול לאחר ללא גבול; אדם שכל כולו שקוע בתורה כבן עזאי - ודאי לא חייב לישא אשה[3], אך גם תלמיד מן המניין שנתיירא פן יטרח במזונות - יכול ליבטל מפריה ורביה.

דברים אלו אינם כה ברורים מלשון הרמב"ם, שכן הוא כותב "מותר להתאחר" ולא "מותר ליבטל". גם נימוקו של הרמב"ם קשה. הרי מקובל שבתלמוד תורה לא נאמר "העוסק במצווה פטור מן המצווה"[4]?

אפשר אמנם לומר כי תלמוד תורה אינו מבטל קיום מצוות אחרות, אך הוא כן מאחר קיום של מצוות כנשיאת אשה, וזאת מפני שכל מטרת מצוות תלמוד תורה היא ללמוד על מנת לעשות, ואם מיצוי הלימוד אינו מבטל את המצווה אלא רק דוחה אותה - אין זה מצב של 'הלומד שלא על מנת לעשות'.

אנו ננסה לבאר את הדברים בצורה שונה, ולהציע קריטריון מחייב אחר:

בהלכות תלמוד תורה פ"א ה"ג כותב הרמב"ם:

"מי שלא לימדו אביו תורה - חייב ללמד את עצמו… כל אחד מישראל חייב בתלמוד תורה".

רואים, אם כן, שיש חלוקה בין 'לימוד' ובין 'ילמד את עצמו'. בעל התניא[5] כותב כי יש שני מימדים בקיום מצוות שלמוד תורה:

1. תלמוד תורה על מנת לעצב את האדם כאדם ערכי בעל מאגר ידע וערכים.

2. מצווה ללמוד תורה, כמצווה עצמאית.

המצווה הראשונה היא "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" - כשם שאדם מחוייב לבנות את עולמו הרוחני של בנו כך הוא מחוייב לבנות את עולמו הרוחני שלו. הלכה ח עוסקת במצווה ללמוד כמצווה נפרדת.

ממילא, ניתן לומר כי גבול החיוב במצוות פריה ורביה הוא כל עוד האדם אינו מעוצב רוחנית. מה שאמרנו ש'העוסק במצווה פטור מן המצווה' זה רק כאשר מדובר במצוות 'ילמד עצמו תורה'. אולם הפן השני - תלמוד תורה כפשוטו - אינו דוחה מצוות אחרות.

מובן כי בימינו זמן סיום העיצוב העצמי מתאחר - יחסית לשנים עברו, בהם האדם יצא לעבודה ולחיים בגיל עשר.

 

* השיעור הועבר לתלמידי הישיבה בשנת תשנ"ט וסוכם על ידי יצחק ברט. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.

[1] יט ע"ב בדפי הרי"ף.

[2] כמו ברכת המזון ששעירה מדאורייתא הוא בשיעור שביעה, ומדרבנן בשיעור כביצה.

[3] על פי הרמב"ם שם הלכה ג.

[4] כדי לפטור את האדם מקיום מצוות תפילה, שופר וכדומה.

[5] בקונטרס תלמוד תורה בשולחן ערוך הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)