עור העולה

בסיום 'תורת האשם' משולבים פסוקים שעוסקים בחלוקת הקורבנות בין הכוהנים – מיהו הכוהן שמקבל מבשר הקורבן או מהסולת שנותרו לאחר שהמזבח קיבל את חלקו:

"כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה. וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה. וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו" (ויקרא ז', ז-י).

הדיון בחלוקת הקורבן לכוהנים משתלשל ברציפות ובטבעיות מתוך קורבן האשם, אך למעשה יש כאן הרחבה רבה שפורצת מתחומי קורבן האשם כשלעצמו. מדוע פסוקים אלו נזכרים דווקא כאן, לאחר האשם? ממה נפשך: או שבסיום כל קורבן ייאמר מיהו הכוהן הזכאי לקבל את חלקו, או שבסיום כל פרשיות הקורבנות יופיעו כנספח דיני חלוקת הקורבנות בין הכוהנים. מדוע כאן – לאחר האשם ולפני תורת זבח שלמים?

רמב"ן נתן דעתו לכך בהתייחסותו לדין נתינת עור בהמת הקורבן לכוהנים. הפסוק אומר שהעור של קורבן העולה עובר לרשות הכהן המקריב: "וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ – עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (ז', ח). דין זה תקף לפי חז"ל בכל הקורבנות שהם קודש קודשים (ספרא, צו, פרשה ט', ב'-ה'), ורמב"ן תהה מדוע דין זה נזכר דווקא כאן:

"'והכהן המקריב את עולת איש' – הדין הזה נוהג בכל הקדשים, ואמר הכתוב 'עולה', והוא הדין לחטאת ואשם הנזכרים למעלה, ואין זבחי השלמים כן, ולכך הזכיר הכתוב משפט הכהנים באמצע הקרבנות קודם שידבר בשלמים"

                                       (פירושו לויקרא ז', ח).

רמב"ן מציע שמאחר שדין עור הבהמה איננו תקף בזבח שלמים,[1] שולבו דיני מתנת העור לפני תורת זבח השלמים, ואגב כך נמנו גם כל דיני חלוקת קורבנות קודש קודשים.

נדמה לי שניתן לנסח את דברי רמב"ן באופן עקרוני יותר: שילוב דיני חלוקת חלק הכוהנים מהקורבנות במקום זה יוצר הפסקה בין קודשי הקודשים שבפרשה ובין זבח השלמים שאיננו קודש קודשים (בלשון חז"ל הוא 'קודשים קלים'). כאמור, בדיני אכילת קורבנות המוגדרים כקודש קודשים יש חומרא יתירה מאחר שקדושתם יכולה להתפשט, ולפיכך גם הדיון בזהות האוכלים נפרד מהדיון בזהות האוכלים בזבח שלמים. שם הלוא גם בנות הכהן יכולות לאכול ואף הבעלים עצמם, כך שהדיון מלכתחילה שונה במהותו.

ייתכן שדבר זה משקף הבדל יסודי עוד יותר: אכילת הכוהנים בקודשי קודשים נתפסת כהמשך אכילת מזבח (ועל כן הבעלים שאינם 'קדושים' מנועים מאכילת הקורבן), ואילו בקודשים קלים מוזמן לאכול גם מי שאינו 'קדוש'. במקרה זה, גם אכילת הכוהנים – כמו אכילת הבעלים – איננה המשך אכילת המזבח. נרחיב בכך עוד להלן בדיוננו בזבח השלמים, אך נמצאנו למדים שפסוקים אלו מהווים חציצה פנימית בתוך פרשת צו בין הקורבנות שהם ברמת קדושה גבוהה ובין הקורבנות שאין בכוחם להעביר את הקדושה למי שבא אתם במגע.

דווקא בגלל שאכילת הכוהנים כה משמעותית בפרשת צו, יש לברר מה מעמד נתינת עור העולה לכוהן. האם יש דמיון בין מתנת כהונה זו – למרות שאיננה נאכלת – לשאר דיני בשר הקורבנות המשולבים כאן יחדו?

 

דין העור שהולך לכוהנים נאמר בפירוש ביחס לקורבן עולה בלבד: "וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ – עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (ז', ח). בעוד שבקורבנות החובה הפועל היה "הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה" כאן הפועל הוא "המקריב" (וכן להלן במנחת נדבה), שהרי אין מדובר בקורבן כפרה.

גם אם נאמץ את ההנחה שתורת העולה שבפרשת צו עוסקת במיוחד בעולת התמיד הנשרפת כל הלילה, בדין חלוקת עור העולה שבה התורה לעולת הנדבה הפרטית. כך עולה מהניסוח "עֹלַת אִישׁ" = עולה פרטית (ראו גם את הדיון בזבחים דף ק"ג ע"א-ע"ב).

כאמור, מדרש ההלכה למד שדין עור הבהמה שהולך לכוהנים תקף בכל הקורבנות, אך מעניין הדבר שהדין נזכר דווקא ביחס לעולה. ניתן לפתור עניין זה בטיעון טכני: מאחר שבשאר הקורבנות הכוהנים מקבלים דבר מה משמעותי יותר – בשר או קמח – הכתוב מתעלם בהם מהעור השולי, ודין העור נזכר רק בקורבן עולה, מפני שבו אין לכוהנים מבשר הקורבן כלל אלא העור בלבד.

 

אולם ייתכן שאזכור הדין בקורבן עולה בלבד משקף דבר מה יסודי יותר, ויש להבין את מעמד עור בהמת העולה באופן אחר מעור שאר הקורבנות. האזכור המיוחד של העור בקורבן עולה מזכיר התמקדות נוספת בעור הקורבן שהוזכר דווקא בקורבן עולה. גם דין הֶפשט הקורבן מעורו מוזכר רק בקורבן עולה: "וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ" (א', ו), ובשאר הקורבנות לא נאמר מאומה על הפשטת הבהמה קודם הקטרתה אימוריה.

מדוע דין הפשט העור נזכר רק בעולה וחסר בשאר הקורבנות? חזקוני שיער שיש צורך מיוחד לכתוב את דין הפשט העור בעולה כי לולא היה הדבר כתוב היינו סבורים שגם העור מוקטר עם הבהמה כולה, כשם שחטאות הנשרפות מחוץ למחנה, נשרפות עם עורן:

"והפשיט את העלה – לפי שמצינו בפרים ושעירים הנשרפים שכולם נשרפים עור ובשר ופרש, כתיב בעולה, אף על פי שנשרפת שהיא טעונה הפשט" (פירושו לויקרא א', ו).

דומה שזו אכן הקריאה המתבקשת: מאחר שקורבן עולה מוקרב כליל על המזבח, התורה צריכה להדגיש שיש להסיר את העור לפני הקרבת העולה, והוא איננו עולה על המזבח. בשאר הקורבנות, מקריבים רק את האימורין, וברור מאליו שכל השאר לא מוקטר –העור כמו גם שאר הבשר.

אולם, האומנם מדובר רק בהערה טכנית – כרוח דבריו של החזקוני – או שמא דין זה חושף משהו מהותי יותר הנוגע לעור העולה, שאיננו קיים בשאר הקורבנות?

ראשית יש לציין, שסביר להניח שיש לקשור בין שני דיני עור העולה – בין הדרישה להפשיט את עור העולה ובין אזכור העור ההולך לכוהן בעולה דווקא. כבר הספרא קשר בין שני האזכורים החריגים של העור בהקשר העולה דווקא:

"חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור ניתנים מתנה לכהן (לעולה)[2] – רצו להפשיט מפשיטים רצו לאוכלן אוכלים אותן ואת עורותיהם. אבל העולה, לפי שנאמר בה 'והפשיט את העולה' צריך הכתוב לומר 'עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה'"                                    (ספרא פרשת צו, פר' ט').

כלומר, מאחר שהעור הופשט יש גם לדון מה עושים אתו, ואילו בשאר הקורבנות שעורם לא מופשט, אין צורך להתמקד בהם בפירוש. כשם שהכוהנים מקבלים את כל הקורבן (בקודשי קודשים), כך הם, מן הסתם, מקבלים גם את העור הצמוד לבשר שלא הופשט ממנו. מדוע אם כן מתמקד הכתוב במיוחד בעור העולה? מציין את הצורך להפשיטו קודם הקרבת הבהמה ודורש להעבירו אל הכהן?

לשם בירור עניין זה, אבקש לנטות לרגע ממסלול הדיון בכתובים ולהצביע על סתירה מטרידה שיש בהלכות חז"ל בנוגע לשלב שבו זוכה הכוהן בעור קודשי קודשים.

על פי הגמרא בשלהי פרק 'הגוזל עצים' (בבא קמא דף קי"א ע"א), אם אדם הביא קורבן אשם גזילות, אך לא השיב לפני כן את הכסף שהיה עליו להשיב (הגמרא עוסקת במקרה של גזל הגר), הקורבן נפסל, ועל בעליו להביא אשם נוסף – לאחר שישיב את הכסף הגזול שבידו. הגמרא מוסיפה, שגם במקרה זה, הכוהנים שהקריבו את האשם הראשון שנפסל זוכים בעורו, אף שהקורבן נפסל עוד לפני השחיטה.

מצד שני, במשניות זבחים נאמר: "כָּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ – לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר 'עוֹלַת אִישׁ', עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לָאִישׁ" (זבחים פרק י"ב, משנה ב').[3] מכאן משמע, שהכוהנים זכאים לעורות בהמת הקורבן רק ברגע שהמזבח 'זוכה בבשרה'. לפי זה נראה שאם פסול הקורבן אירע לאחר זריקת הדם (הרגע שבו המזבח 'זוכה בבשר' – רש"י על אתר), הכוהנים אכן מקבלים את העור, אולם אם הקורבן נפסל לפני זריקת הדם – כמו במקרה של אשם גזל הגר – הכוהנים אינם אמורים לזכות בעור העולה, שהרי כשם שהמזבח אינו זכאי לבשר – כך הכוהנים אינם זכאים לעור. בעלי התוספות מעירים על סתירה זו (בבא קמא דף קי"א ע"א, ד"ה 'אמר'), אך לא מציעים לה פתרון.

למעשה, המתח שבין הסוגיות בא לידי ביטוי גם בתוך משניות זבחים (כפי שמעירה הגמרא בזבחים). מן העבר האחד, כאמור, נראה שהכוהנים זוכים בעור הבהמה רק בשעת זריקת הדם, אולם שתי משניות לאחר המשנה המצוטטת לעיל נאמר: "כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵרַע בָּהֶם פְּסוּל קֹדֶם לְהֶפְשֵׁטָן – אֵין עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים; לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן – עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים" (זבחים פרק י"ב, משנה ד). כאן נאמר להדיא, שהרגע הקובע האם עור הבהמה הולך לכוהנים הוא רגע הפשטת הבהמה מעורה. אם הפסול בקורבן התרחש לאחר ההפשט – עור הבהמה נשאר כבר בידי הכוהן.

שמעוני גרטי התייחס לסתירה זו במאמר מרתק שהקדיש לעורות קודשים. אביא בקיצור נמרץ את עיקר טענתו, ונשוב לאחר מכן לפרשנות הכתובים שנגזרת מכך. לטענתו של גרטי, יש בהעברת עור הקודשים לכוהנים מימוש של שני דינים או שתי בחינות שונות. הפסוק שבפרשת צו משלב את דין העור עם דיני ההקרבה האחרים של הקורבן ומכך למד גרטי שזהו "דין זכייה כחלק מתהליך ההקרבה", אולם במקביל, עור העולה מובא כאחד מכ"ד מתנות הכהונה (בבא קמא דף ק"י ע"ב), ודין זה נלמד מרשימת המתנות שבפרשת קרח.[4] לטענת גרטי, זוהי פרספקטיבה אחרת על העברת העור לכוהן – "דין זכייה כחלק מהמערך של מתנות כהונה".[5]

מכאן צועד גרטי ועושה צעד דרמטי נוסף:

"לפי הדין הראשון (פרשת צו), נקודת המוצא קובעת שגם עור העולה הוא חלק מהקורבן. גם הוא קדוש בקדושת הגוף משום שקדושת הפה (הקדשת הקורבן) התייחסה גם אליו. לאחר ההקרבה וכפועל יוצא ממנה, מגיע העור לכוהנים...

"לפי הדין השני (פרשת קרח), נקודת המוצא מנתקת בין העור לבין שאר הקרבן. העור מראש לא הוקדש לגבוה, משום שבמידה מסוימת הוא שייך לכוהנים" (גרטי, שם עמ' 96).

מחלוקה זו נגזרים שני זמנים שונים שבהם עור הקורבן מגיע לרשות הכוהנים. לפי הפרספקטיבה שהעור הוא חלק מהבהמה המוקרבת ושהוא מגיע לכוהנים כחלק ממעשה ההקרבה (פרשת צו) – הכוהנים זוכים בעור רק בסיומו המוצלח של מעשה ההקרבה – "זכיית הכוהנים בעור היא פרי ההקרבה, בדומה לזכייתם בבשר כפי שהיא קיימת בחלק מן הקורבנות" (גרטי, שם, עמ' 97). לעומת זאת, אם מדובר בעוד מתנת כהונה – בדומה לתרומה או למעשרות, הרי שיש ניתוק בין קדושת גוף הקורבן ובין עור הבהמה שמגיע לכוהנים, ואין צורך בתהליך כשר של הקרבת הקורבן בכדי שהעור יגיע לרשות הכוהן.

לו היה גרטי מסתפק בחלוקה זו, היה בדבר חידוש חשוב, אך הוא לא היה נוגע לשאלה שבה פתחתי – המעמד הייחודי של העור בקורבן עולה. אולם בהמשך מאמרו מציע גרטי לצעוד צעד נוסף. לא אוכל במסגרת זו להציג את רוחב היריעה של הדיון אך אסכם את תוצאות עיונו. לטענתו, תפיסת חז"ל היא שבקורבן עולה העור נתפס כחלק מגוף הקורבן ללא חלוקה ביניהם. מאחר שהבהמה מוקטרת כליל, היא גם מתקדשת כולה – על בשרה ועל עורה. בפועל, אין מקטירים את העור והכוהן מקבלו, אולם עקרונית העור מתקדש ממש כמו בשר הקורבן. לעומת זאת, בשאר קודשי קודשים רק האימורין מיועדים להגיע אל המזבח, ואילו העור נתפס מלכתחילה כרכיב שונה; כטלאי על הבהמה וכמתנה שעוברת מהבעלים לכוהנים. גרטי מסכם את הטיעון בכך שעיקר הקביעה של המשנה המתייחסת אל זמן הזריקה כאל הזמן הקובע את העברת העור לידי הכוהנים עוסק בקורבן עולה, ונלמד מהפסוק בפרשת צו העוסק בעולה ("שֶׁנֶּאֱמַר 'עוֹלַת אִישׁ', עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לָאִישׁ"). לעומת זאת, הסוגיה בבבא קמא עוסקת בקורבן אשם. בקורבן זה, העור מגיע לידי הכוהן כמתנת כהונה ולא כחלק מההקרבה, ועל כן ברגע שהעור הופשט מהבהמה הוא הגיע לידי הכוהן והוא זוכה בו, עוד לפני זריקת הדם. גם המשנה השנייה בזבחים, שעל פיה הכוהן זוכה בעור כבר מרגע ההפשטה, עוסקת בכל הקודשים: "אם בוחנים את רצף המשניות, מגיעים למסקנה ברורה ש'כל הקדשים' נאמר ביחס לשאר קודשי קודשים שטופלו במשפט הקודם של המשנה בדף קג ע"א, ולא ביחס לעולה" (גרטי, שם, עמ' 102).

לאור ההצעה המרתקת של גרטי אפשר לשוב לשני הדינים העוסקים בעור העולה ולהגדיר את המאפיין הייחודי שלהם. אכן, קורבן עולה מוקרב כולו על המזבח והבהמה מוקדשת כולה לגבוה. לפיכך, גם העור שייך למזבח, כחלק מקורבן העולה. מאחר שהעור איננו 'מאכל', אש המזבח איננה אוכלת אותו, אך הוא מוגדר חלק מהקורבן. דבר זה נכון דווקא בקורבן עולה שמוקטר כליל  על גבי המזבח, ולכן, כאמור לעיל, דווקא בקורבן זה יש לצוות על הפשטת העור מהבהמה מצד אחד, ולצוות על העברת העור אל הכוהן העובד מצד שני. אין מדובר במתנה ממונית, אלא בדבר מה ששייך עקרונית למזבח, ולכן הכוהן המקריב את הקורבן הוא זה שיקבל את העור. אין זה שונה מבשר החטאת או האשם שהכוהן אוכל כהמשך אכילת מזבח. את העור הוא לא אוכל, אך מעמד העור בקורבן עולה, זהה לבשר שאר הקורבנות.[6]

לפיכך, דין עור העולה בפרשתנו מובא לצד הסדרת חלוקת בשר שאר הקורבנות בין הכוהנים. דין עור העולה גם איננו פותח את הרשימה כדבר נפרד ממנה, אלא משולב בתוכה – בין בשר החטאת והאשם למנחות, ובכך הוא נצבע בצבעים דומים.

במבט כולל על דיני חלוקת הקורבנות בין הכוהנים יקבל גם דיון זה משמעות נוספת. בכך נעסוק בשיעורנו הבאים, ושם גם נבאר את עצם הדין – שהכוהן המקריב הוא המקבל את עור העולה.