27: רב שיח - חינוך וזהות יהודית כיום

  • הרב יהודה עמיטל

רב שיח - חינוך וזהות יהודית כיום*

הרב עמיטל:

בגמרא בעירובין (יג, ע"ב) נאמר:

אמר רבי אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: הלכה כמותינו והללו אומרים: הלכה כמותינו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי א-להים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי א-להים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? - מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.

הסבלנות אינה מתחילה בהתנהגות בפועל אלא באופן שבו רואים את הדברים. אם מסתכלים על המציאות וקוראים את המפה רק בשחור ולבן, הרי שאם האחד אומר לבן והשני - שחור, או להיפך, השני הוא טיפש או רשע. או אז האדם מפעיל את "סבלנותו" - הוא אכן סבור שהשני טיפש או רשע אך הוא לא מגלה זאת אלא שומר את הדברים בליבו. חז"ל לימדונו כאן שיש להבין שהמציאות אכן מורכבת, שיש יותר מפן אחד, שישנן נקודות ראייה שונות וזוהי הסובלנות האמיתית. גם בית הלל הכירו בדברי בית שמאי, הבינו שאלו ואלו דברי א-להים חיים וראו גם את הצד השני, ואעפ"כ סברו אחרת.

הכוונה במפגש זה היא אכן לשמוע האחד את השני ולהוציא את הדברים מהלב.

הרב ליכטנשטיין:

 

אני רואה את המפגש הזה ואת חשיבותו בשלושה רבדים. ראשית - הפן האישי במפגש - השמחה לראות תלמידים ותיקים, מי יותר ומי פחות. ותיקים, גם במובנים האחרים של המילה - מבחינת הזמן ומבחינת הצד הערכי, כאלו שרואים אותם תכופות וכאלו שרואים אותם פחות. בכל אופן, יש סיפוק רב לראות ציבור שמתכנס, בעיקר אנשים שבצורה מיוחדת מגשימים את חזון, דרכי וערכי הישיבה.

שנית, אני מקבל את הרושם, בין מדברים שאני שומע במישרין בין בעקיפין, שלפחות בחלק מהציבור, קיים לא רק מרחק של מקום וזמן מהישיבה ודרכה, אלא שישנו גם ריחוק מבחינה קיומית, ובהיבטים מסוימים גם מבחינה ערכית. תחושות שכאלו מצריכות התייחסות וליבון, רצון להתגבר על כך, במידה ואכן ישנם דברים כאלו, לעמוד על הסיבות ולנסות לתקן במידה וניתן.

אמנם, תחושתי היא, שלעיתים ישנו אובדן פרופורציות בנידון. באחת משיחותי בשבת, בעבר, דיברתי על כך שלדעת הרמב"ן יש מצוות עשה מדאורייתא של זכירת מרים (מצוות עשה נוספות, ז). מרים, למרות כל מסירות הנפש שלה ולמרות כל מה שעשתה, נכנסת להיסטוריה ולתודעתו של עם ישראל בשל אירוע צדדי. כך גם קורה, שלעיתים קיימים מצבים בין-אישיים ובין אדם למוסד, בהם אדם יכול לקבל במשך שנים השראה, לצמוח, לקבל ערכים ולעצב את אישיותו, אך בסופו של דבר, מה שקובע את יחסו, מה הוא מרגיש וכיצד הוא מתבטא, הן התבטאויות שוליות וחצאי משפטים. דברים אלו פעמים רבות אינם נוגעים למהות אלא לצורה, וגם אם הם נוגעים למהות בכל זאת יש צורך לשמור על פרופורציות.

לצד האופן בו מצטיירת הישיבה, על סדר יומינו עומדים כיום עניינים, הנוגעים לא רק להמשך דרכה של הישיבה ולעיצובה, אלא הקשורים להיבט הציבורי, הכללי. דובר רבות בחודשים האחרונים על המשימה של קירוב לבבות, אלא שמסתבר שקירוב שכזה נחוץ בערוצים שונים ולעיתים קשה לדעת היכן הוא נחוץ יותר.

מצד אחד קיימת תחושה וצורך לקירוב לבבות וכבוד הדדי בין מחנות ימין-שמאל, חילונים-דתיים, הן מבחינה לאומית והן מבחינה רוחנית, מהותית. שכן, אחדות ותחושה של משיכה בעול יחד חשובה הן לעיצובה של כנסת ישראל ככלל, והן ליכולתינו לקרב את הציבור הכללי לאותם ערכים לפיהם אנו פועלים ובהם אנו דוגלים.

אבל, קיימת משימה נוספת, אף היא בעלת משמעות רבה, והיא קירוב לבבות בתוך המחנה של שלומי אמוני ישראל, ולדבר זה חשיבות כפולה. ראשית, עצם הרעיון שתהיה הבנה ואחווה בקרבנו, ושנית, כדי להגביר את השפעתנו במכלול.

הרב יובל שרלו:

ראשית, ברצוני להקדים ולומר שאני, כמו חלק מבוגרי הישיבה, הייתי לאחרונה במבוכה וחבשתי כמה כובעים - זה של מסביר דברי ראשי הישיבה לציבור, של חולק עליהם ושל מי שמנסה להבינם בעצמו. עוד אקדים ואומר שביחס לחלק מדברי יוכלו לטעון כנגדי - טול קורה מבין עיניך, ואכן איני סבור שאני פטור לגמרי מאותה ביקורת.

רצח רבין לא גרם, לדעתי, לחשבון נפש במובן המקובל של המילה, אלא למיחזורם של דברים שאנשים חשבו לפני כן. לא היה כאן שינוי מהותי, לא היתה התנערות, אלא היה שיחזור ונתינת משקל שונה לדברים מסוימים שחשבו קודם ומשקל אחר לדברים אחרים. מהפכה אמיתית לא היתה ואני לא בטוח שהיתה צריכה להיות.

אמנם, סברתי וקיוויתי שהאירוע ינוצל לבחינה מחודשת של מערכת המשקלים ולחשבון בשתי שאלות. האחת, במובן המצומצם יותר - במה אנו אשמים, ואף פרסמתי בהקשר זה לא מעט. השניה - רחבה יותר לדעתי - במה אנו אשמים שחושבים שאנחנו אשמים. כלומר, מדוע משתלחת אצבע מאשימה כנגד הקבוצה אליה אנו משתייכים, למרות כל מאמצינו להתערות, בין אם בצבא ובין בחברה, ולמרות אמונתנו ודרכנו למען אחדות ישראל. שאלות אלו היו צריכות להישאל ומתוכן היה צריך להגיע למסקנות מעשיות, שעיקרן שינוי נקודת המוקד.

לי היה קושי בהתייחסותם של ראשי הישיבה בשני תחומים.

האחד - הפוזיציה של "לעמוד מבחוץ" - לא עוד דיבורים בלשון "אנחנו", בקול אחד, אלא תחושה של פילוג המחנה - הם ואנחנו, כפי שנעשה, אמנם, לאורך השנים, כלפי ראשי הישיבה עצמם. לא עוד הליכה תחת דגל משותף, אלא אדרבא - הטחת מילים קשות מאד כנגד הציבור שאני רואה עצמי חלק ממנו. כאשר ראשי הישיבה הצטיירו בציבור כמי שעומדים מבחוץ, גרם הדבר הן ל"התקפדות" והוצאת קוצים והן לחוסר נכונות לשמוע.

התחום השני - יש לי תחושה שהואשמנו בדברים לא לנו, כמו חד מימדיות ופשטנות. במיוחד הפריע לי שהתייחסות זו, מיקדה עצמה דווקא לכיוונם של אנשים כמונו, שעמדתם המוסרית והתורנית קשורה בקשר עמוק לתפיסה רוחנית מסוימת ביחס לארץ ישראל. זיהוי זה בין שתי הסוגיות אומץ, לצערי, ע"י ראשי הישיבה.

סיכום התחושות שלי הוא, שהמהלך אותו אפשר היה להוביל, נתקל בקשיים מרובים מאד. למעשה, אם אנו בוחנים את המצב היום, מספר חודשים לאחר רצח רבין, הרי שאנחנו נמצאים בערך באותה תמונה, באותה המציאות שהיתה לפני כן, של פירוד ואי קירבה, גם אם לא באותה עוצמה של טרם האירוע.

לדעתי, הדרך לתיקון, לשינוי ולהובלת מהלך ע"י בוגרי ישיבת הר עציון, דרך אשר תמנע פירוד ומעבר חברתי-הזדהותי, תצלח, רק במידה ותהיה תחושה עמוקה שראשי הישיבה ואלו שמסתופפים תחת אותה תפיסה מדינית מסוימת, יראו את עצמם כחלק בלתי נפרד ממהלך של תיקון משותף, ושההשתלחות ההדדית ע"י כל הצדדים תיפסק.

הרב מאיר נהוראי:

מטבע הדברים, אילו כינוס זה היה מאורגן לפני שנה, צריכים היינו לדון בו באותן בעיות. אלא שהרצח יצר צמתים, בכך שנוצר שסע בין חברה חילונית לחברה דתית, ומתח בין הלכה לדמוקרטיה. דומני, ששתי הפרשיות הללו, למרות שהן נראות שונות ובלתי קשורות, יש ביניהן זיקה גדולה מאד.

יש לי תחושה שאנחנו חיים היום בשניות מסוימת המחייבת אותנו לחזור לאיזשהו מכנה משותף. תחושת הקרע קיימת ברמות ובפאזות שונות, כל אחד לפי עשייתו הוא ולפי נקודת החיכוך שלו עם החברה החילונית. קרע זה מוביל אותי לשאלות נוקבות בשני תחומים. התחום האחד הוא נקודת המפגש בין הלכה לדמוקרטיה, והתחום השני הוא מטרותיה של הציונות הדתית כיום.

ביחס לתחום הראשון, הרי שבהיותנו נמצאים היום במצב שכל אחד רואה עצמו באופן אחר מבחינה הזדהותית, עלינו להתמודד עם הבעיה כיצד יוצרים עם אחד שמאזין אחד לשני.

דומני שהפיתרון הוא הדמוקרטיה. עד היום, עד הרצח, ראיתי את הדמוקרטיה כמערכת של כללי משחק וכך אף התייחסתי לדבר. מיום ליום אני מרגיש שמעבר לכללי משחק יש בדמוקרטיה גם ערך. לא שינוי טרמינולוגי יש כאן, אלא תחושה שעשויה לתת ביטוי להתחשבות הדתית שלי בדמוקרטיה. כלומר, גם כאשר אנו אומרים שההלכה היא מעל הכל, עדיין קיימת השאלה האם הדמוקרטיה היא איזושהו סעיף שההלכה צריכה להתחשב בו, ואם כן עד כמה מתחשבים בדמוקרטיה ככלי או כערך מבחינה הלכתית.

ביחס לנקודה השניה - תפקידה של הציונות הדתית - עלינו לבחון מחדש עד כמה אנחנו ממשיכים את החידוש שבציונות הדתית, הדורשת מאיתנו להיות מחוברים לכלל האומה. חיבור זה דורש מחיר, והשאלה שיש לבדוק היא מהו גובה המחיר - האם אנחנו מחליטים להתחרד, להתכנס בתוך עצמנו, או שאנחנו עדיין ממשיכים במגמה הזו.

יוסי בר כוכבא:

ברצוני לדבר על פוליטיקה, לא במובן של פריימריס אלא על פוליטיקה במובן הערכי. כולנו גדלנו על המיתוס שפוליטיקה הינה דבר מלוכלך, שאנשים הגונים לא הולכים אליה. לי ברור, בייחוד לאחר שמוסדות חברתיים המקובלים עלינו הולכים ומאבדים את כוחם, שהכח נמצא במגרש הפוליטי, ולפיכך אכן צריך לדבר עכשיו פוליטיקה.

עד היום, נתפסה הישיבה כמוסד שיש לו קו מסוים והשפעתה היתה במעגלים כאלה או אחרים. אלא שמאז שיש לראשי הישיבה כלי פוליטי, מאותו רגע שקיבלנו את הכלי הזה ככלי ציבורי, כשופר ציבורי, איבדנו את זכות השתיקה. מכאן ואילך - שתיקה הריהי כהודאה, לכל דבר ועניין ובכל דבר ועניין, כלומר - אין דבר ועניין שמותר לנו לשתוק בו.

הציבור בארץ נחתך לחתכים רבים ושונים וברצוני להציע חתך מקובל פחות אך כזה שבהחלט קיים. ישנו בארץ, ולא משנה היכן אתה מעביר את הגבול, ציבור מתוחכם וציבור לא מתוחכם. יתרונו של חתך זה שאין לו צבע וריח, אין לו גבולות גיאוגרפיים, הוא קיים גם בביהמ"ד, גם בימין וגם בשמאל. הציבור הלא מתוחכם נוטה להסתנוור מטיעונים, שדמגוגיה וכוחניות משמשים בהם בכתר אחד, לצערי. כלפי ציבור זה יש לתנועת מימד תפקיד חינוכי ראשון במעלה. תפקידה לחנך לחשיבה ציבורית ביקורתית, דבר שלצערנו במעגלים מסוימים של הציבור לא קיים.

לעומת זה, הציבור המתוחכם, נקעה נפשו מכל הלהטטנות הפוליטית, תהא מתוחכמת ומדהימה ככל שתהיה. ציבור זה מחפש נקיון אישי וציבורי, ובנקודה זו למימד יש נקודות זכות רבות. כעת, כשיש למימד שופר ציבורי, פוליטי אינה פטורה עוד מלהשמיעו. אני משוכנע שהרב עמיטל פועל רבות במסגרת מינויו הפוליטי, אך הדברים, לצערי, אינם נשמעים דיים.

אני מצפה שמימד תתפוס את העמדה של המצפון הציבורי של החברה הישראלית, מעין מה שהיתה מרצ, טרם הושחתה. שיישמע קולה של מימד לא רק בעניינים של הציבור הדתי ושל קירוב רחוקים, אלא בכל מקום שיש קריאה לתיקון עוול חברתי. אני מאמין שיש למימד תפקיד מאד חשוב בחברה הישראלית, בר יישום ובר הגשמה, וכסיסמתה - כי בנפשנו היא.

הרב אריאל פיקאר:

אחרי שיעבור זעם, הנושא המרכזי לו נידרש, כך נדמה לי, הוא הזהות היהודית של מדינת ישראל. השאלה בה אני רוצה להרהר בקול היא - עם איזו תורה, עם איזו הלכה אנחנו באים להשפיע על עם ישראל, מה אנחנו באים "למכור" בעצם.

נדמה לי שבתחום ההלכה אנחנו די קפואים, די סטטיים. זה זמן רב שאנו תופסים את פסיקת ההלכה כבירור ההלכה ולא כיצירה וכחידוש. נדמה שאיבדנו את המשקל העיקרי שניתן בהלכה לשיקול הדעת.

אקרא כמה מדבריו של רבי אברהם בן הרמב"ן:

אומר אני שדיין שאינו הולך בפסקיו אלא אחר מה שכתוב ומפורש הוא חלש ורפה... כי הדברים הכתובים הם העיקר וצריך הדן דין הוראה לשקול אותם לפי כל מעשה ומעשה הבא לפניו.

נדמה, שאנחנו חיים במציאות שאנחנו אכן נדרשים לשאלה הזו - מהו שיקול הדעת הנכון, ואיך בשיקול דעת נוכל לא רק לברר את ההלכה אלא גם ליצור אותה. איננו מעריכים מספיק את הסמכות שיש לפוסקי ההלכה לפי ההלכה, את הסמכות לא רק לברר אלא אף ליצור, לפרש, לתקן תקנות, להורות הוראת שעה. כושר זה אנחנו מאבדים ובלעדיו לא נוכל לבוא עם בשורה של יהדות ושל הלכה לציבור במדינת ישראל ולציבור היהודי בכלל.

נושא נוסף שברצוני להעלות כאן הוא ההתפתחות המוסרית. הרב קוק כותב על התעלות מוסרית בעולם, ועלינו לשאול את עצמנו האם אנחנו אכן נמצאים בתהליך של התפתחות מוסרית או שמא אנו בנסיגה. לשאלה זו משמעויות רבות ויש לה גם השלכות לתורה ולהלכה, ונבחן למשל את עניין מעמד האישה. אם אנו רואים את מעמד האישה כהתפתחות מוסרית, כהשתבחות מוסרית, הרי שהדבר צריך להשפיע על פסיקת ההלכה שלנו, לא רק כפסיקה שמתיישרת עם המציאות, שמודה למציאות אלא הלכה שמובילה את המציאות, את הרעיונות האלה. קשה לי מאד לראות כיצד אנו "מוכרים" יהדות כאשר מעמד האישה ביהדות כפי שהוא כיום.

השאלה היא האם אנחנו מסתכלים על הציבור הרחב כטועה, בגלל שכל הערכים ההומנים הם ערכים מוטעים, ורק הערכים הנובעים מתוך התורה הם הערכים הנכונים, או אולי, כפי תפיסתו של הרב קוק, ישנה גם התפתחות מוסרית. אולי ההומניזם הוא אותה התפתחות מוסרית שאנחנו צריכים לתת דעת עליה את הדעת ולהתייחס אליו מבחינה הלכתית בצורה מחודשת, בבירורים חדשים ויצירתיים של פרשנות, של תקנת תקנות, על מנת למסור מסר חדש בנושא.

אף נושאים נוספים כמו שיוויון זכויות, זכויות הפרט, היחס למיעוטים, הטומנים בחובם ערכים מסוימים, גורמים לדילמות רבות בהלכה כפי שהיא היום. האם זה יימשך כך, האם את זה נוכל לבוא ולמסור כזהות דתית, כזהות יהודית או שמא מוטל עלינו ועל בית המדרש לחדש ולהעמיק ולנסות ולהבין מה מתוך ההלכה העומדת לפנינו הם יסודות נצחיים, שאין בהם שינוי ומה מתוכם הם יסודות פרשניים שאפשר ויש לנו סמכות לשנותם, אם בצורה של פרשנות, אם בצורה של תקנת תקנות או הוראת שעה.

נדמה לי שאם לא נדע להתייחס לשאלות הללו, נאבד מכח השפעתנו, ודברים מאיתנו עלולים להיאבד מתוכנו וכוחם של סיעות אחרות יגבר.

ד"ר בני איש שלום:

ברצוני להתייחס לשלוש נקודות עיקריות, כראשי פרקים בלבד, כפתיחה.

הנקודה הראשונה קשורה למהות, לאופן שבו אנחנו תופסים את אמונתנו, מהי משמעותה של אמונה ומה אין משמעותה של האמונה. הנקודה השניה - מעמדנו בציבור בשעה הזאת, בדרך שאנו נוקטים, מעמדנו כאנשי חינוך, כמנהיגי ציבור, כל אחד בקהילתו ובמוסד שבו הוא מחנך, והנקודה השלישית - יחסינו לחברה הכללית.

ביחס לשאלה הראשונה, הרי שיש לי הרושם שהורגלנו לחשוב, וכך חונכנו בד"כ, ואיני מתכוון לבימ"ד זה, שדווקא מבחינה זו הוא יוצא מן הכלל, שמשמעות האמונה היא שיש להחזיק בכמה היגדים מסוימים כאמיתיים, בחינת דוֹגמות מסוימות, ולהיות בטוח שאותן אמונות מסוימות בהן אני מחזיק הן האמיתיות, הן היחידות הלגיטימיות האפשרויות. ממילא דעתו של האחר, שאינו מסכים איתי - אינה לגיטימית ואינה יכולה להיות מוחזקת כאמונה. יתר על כן, אם מישהו מעז להטיל הרהור ספק, הריהו בגבולה של האמונה, אם לא חצה את הגבול. אני חושב שסוגיה זו היא אבן יסוד לבחינה מחדש, כפי שכבר נאמר כאן מקודם, של עמדותינו ולא מיחזור ושיחזור. נדמה לי שעלינו לעשות חשבון נפש יסודי ביותר ביחס לדרך בה אנו מחנכים לאמונה. העמדה הקנאית, הבסיסית, שמאפיינת אמונה באשר היא אמונה יכולה להוליך לכיוונים מסוכנים, ודי להזכיר את הקטעים במוסר הקודש ובאורות הקודש על יראת שמיים, היכולה להוליכנו לגבהים ויכולה להשפילנו לעמקי תהומות.

נזכיר בהקשר זה שני מדרשי חז"ל, המדברים על אותו סיפור עצמו - על אברהם אבינו אשר חיפש וגילה את ריבונו, שני מדרשים אשר מציגים שני טיפוסים שונים של אותו אברהם אבינו.

האחד, מופיע בבראשית רבה (לט, א), ומתאר את אברהם ההולך ממקום למקום, רואה בירה דולקת, ושואל: מיהו בעל הבירה? מייד הציץ עליו בעל הבירה.

מדרש זה מתאר את אברהם המתבונן בטבע, משוטט, מטייל, רואה עולם מסודר, הרמוני, דבר דבור על אופניו, הכל פועל למופת, ושואל את עצמו - הייתכן שכל זה פועל ללא מנהיג?! ומסקנתו - וודאי שיש מנהיג. זו הגישה ההרמוניסטית, המתבוננת בעולם ורואה שהכל מושלם ולא ייתכן שאין מנהיג לבירה, ומתוך עמדה זו של וודאות מתגלה לו בעל הבירה.

אך קיים גם מדרש אחר, המופיע במדרש לקח טוב (יב, א), והמתאר סיפור זה עצמו, אך מציג את הדברים באופן שונה במקצת. שם, הולך אברהם ממקום למקום ורואה דורות שהתקלקלו והשחית העולם, ושואל: הייתכן שיש לעולם כזה אדון?! - הציץ עליו בעל הבירה.

במדרש זה מבוטאת עמדה רוחנית הפוכה מזו שמקודם. מדובר כאן באדם המתבונן במציאות ואיננו רואה את הסדר המופתי, איננו רואה את ההרמוניה אינו רואה את הצדק הא-להי, את ההשגחה המנהיגה את העולם ואומר, מתוך עומק הספק, מתוך מצוקה, מתוך חיפוש הצדק - לא ייתכן שיש מנהיג לבירה.

לדעתי, שני מדרשים אלו מציגים שני טיפוסים של מאמינים.

אנו צריכים לאפשר את הטלת הספק ואת השאלה, את ההרהור מחדש, את הביקורת, את המצוקה שאנו חיים בתוכה, שגם אנו וגם תלמידינו לא מוצאים בה תמיד את הסדר ואת ההרמוניה, את הצדק ואת ההגיון בדברים, ומחפשים אמונה בתוך כל הכאוס הזה. יש למצוא דרך להציג את האמונה, לא כמערכת של היגדים על טבע המציאות ועל דרך ניהולם של העניינים, אלא כגישה רוחנית כלפי הקב"ה, כלפי הזולת וכלפי העולם. עמדה רוחנית כזאת תאפשר לנו הרבה מאד מהחידוש והיצירה, גם בתחומים שקשורים באמונה ובהלכה.

הנקודה השניה - מעמדינו בעיני הציבור. אני רואה כבר שנים אחדות בקרב הציבור שלנו מנהיגות צעירה ההולכת וצומחת כנגד עינינו - עשרות רבנים, רבני קיבוצים, רבני יישובים, רמי"ם בישיבות, אנשי אקדמיה, אנשים שכותבים ומשפיעים בעיתונות ובתקשורת ובבימות המכובדות ביותר. מציבור זה יצאה שכבה חשובה של מנהיגות צעירה שהיא, להוותנו, במידה מסוימת, פתוחה יותר ומבינה, נמצאת יותר עם שתי רגליים על קרקע המציאות מאשר רבים מרבותינו מהדורות הקודמים. קיים ניתוק מסוים בין המנהיגות הרבנית הרוחנית שלנו - בני החמישים ומעלה (אין כוונתי לגיל אלא לתקופה, לאווירה בה הם צמחו), אשר יצרו מציאות בה החברה שלנו ציפתה את עצמה במעין מעטפת, לימדה את עצמה וסיגלה לעצמה לשון של קודים שמובנת רק לנו, היושבים בתוך המעטפת הזאת, המדברים בשפה שאיננה מובנת בחוץ. אנחנו חושבים באופן שאינו מובן בחוץ, אנחנו מתעלמים או לא מבינים וחיים במין דיסאוריינטציה.

אלא שמצדה של אותה מנהיגות צעירה אין התמודדות אמיתית וקריאה אמיצה בנושאים העומדים על סדר היום, ואיני מתכוון לסוגיות פוליטיות מובהקות של הזדהות פוליטית עם עמדה זו או אחרת, אלא בשאלות הערכיות העומדות על סדר יומינו. נמנעים הם מלנקוט עמדה מתוך חשש שמא הדברים לא יישמעו טוב. אני מבין, אמנם, את הצורך לשמור על הקשר עם גדולי התורה, במיוחד כשהמדובר ברבנים שצריכים גם לפסוק הלכות וזקוקים לגדולי התורה, ובוודאי מתוך רצון לשמור על רציפות ועל אמונת חכמים וערכה.

איני בא להמעיט בערכם של דברים, אבל אם אנו לא ניטול על עצמינו את האחריות ונבין שתקוות העם הזה במנהיגות הזו, הצעירה, והיא שיכולה לחולל פה את השינוי, הרי שאנחנו מחמיצים את השליחות שלנו.

הנקודה האחרונה - אנחנו מדברים כל הזמן במושגים של התחדשות הציונות הדתית, ונראה לי שגם בנקודה הזו יש לבחון מחדש את דרך ההתמודדות שלנו עם הבעיות. נדמה לי, שהעמידה הסקטוריאלית, המחנאית מול כל המחנות האחרים - חרדים מימין וחילונים משמאל, וכן הלאה, אינה משרתת את המטרה בה אנו חפצים, והיא, מחד - השתלבות מלאה ביצירה ובאחריות לעתידה של המדינה, ומצד שני הרצון האמיתי להשפיע על צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

הדרך להשיג מטרה זו יכולה להיות רק אם נשתף פעולה עם כל אותם אישים וגורמים בציבור הכללי שיש להם עניין כמונו ביהדות ובקיומה של ישראל כמדינה יהודית. עלינו למצוא דרך ליצירת מסגרות חדשות ופורומים מסוימים לעניין זה, גם לשם בחינת סיגול שפה חדשה לצורך דיון יסודי, פתוח ומשוחרר בנושאים העיקריים העומדים על סדר היום, כדי שנוסיף להתקיים כאן בארץ הזאת.

דבר זה מחייב חשבון נפש מחדש וייתכן שכמה מערכות פוליטיות אידיאלוגיות ייסגרו אבל על גביהם ייבנו בניינים חדשים חשובים לא פחות.

דוד בן ניסן:

אחת הבעיות המרכזיות, עליה אף דיברו פה לפני, היא התדמית של הרבנים, הרבנות והציבור הדתי בעיני הציבור החילוני, כללי. יש לי הרושם, כאזרח מן השורה, שהתדמית והדרך המובלת ע"י ראשי הישיבה, וכוונתי לדרך הפוליטית, שיכול להיות שמופנית בעיקרה לפיתרון המדיני על א"י לשנים הקרובות, הולכת ונסוגה כי אנחנו שופכים את התינוק עם המים. אנחנו תומכים בממשלה הזאת כי היא מובילה דרך פוליטית, נכונה לפי אותה תפיסה, וממילא אנחנו תומכים בעוד קבוצה ענקית שמקבלת עזרה עצומה בהכפשת כל דבר בציבור הדתי. אנחנו מנסים להיטיב עם הציבור הדתי, וזה אכן קורה, ואמנם רצוי שהדברים יישמעו יותר, אבל בד בבד כשנותנים חיזוק ליוסי שריד והוא מכפיש אותנו, הרי שתרמנו תרומה נפלאה למכות ניצחות לציבור הדתי, שיכול להיות שאכן אשם במכות, אבל לא זו הדרך לרפא אותן.

* * *

דיון פתוח:

הרב הלל רחמני:

ברצוני לפתוח באירוע שקרה אתמול - צפיתי בשיעור שנתן אחד התלמידים בישיבה לבחורים משבוע ישיבה, בו הוא דן בנושא הרחב של היחס בין קודש לחול, נושא שהוא עצמו עסק בו רבות. הוא לימד את החומר, הראה קטעים מנפש החיים והביא קטעים משל הרב קוק ומהרב סולובייציק. אלא שאז החלו לעלות שם שאלות ע"י הנערים, כמו: 'כשבאתי לרב שלי ואמרתי לו שאני רוצה להלחין שיר, הוא אמר לי שעדיף שאלחין פסוק מתהילים, אז מה אתה אומר על זה?' תשובותיו של הבחור היו מעורפלות מאד, והרגשתי שאם הייתי במקומו הייתי נבוך באותה מידה.

הדילמה הזו, של עמידה בצומת ושל מפגש בין שני עולמות, המחישה לי את המצב שאנחנו מצויים בו כציבור, ושאני נמצא בו כמחנך כל הזמן. זוהי הסתירה הקיימת בין שתי מגמות חדות וברורות. האחת, היא המגמה של התחברות עם המציאות, תהליך קשה כשלעצמו, כי אנחנו בונים לעצמנו עולמות אבל איננו מחוברים באמת עם המציאות, והאחרת - מגמה של חזון ושל עמידה בעולמות נשגבים ונעלים.

מצד אחד קיים הרצון להתחברות עם המציאות, ומצד שני - התחברות עם המציאות בצורה פשוטה גורמת להעלמות החזון, הפאתוס והעוצמה הדתית. כיצד מצד אחד שומרים על הדגל, על האידאל ומצד שני מנסים להיות מחוברים עם המציאות.

כך היא גם למשל המבוכה שהרגשתי, ביחס לפסק הרבנים על סירוב הפקודה. מחד, רבנים הדוגלים בחזון ואוחזים בו כבמציאות עצמה, ומצד שני הרב עמיטל, המנסה לעמוד על קרקע המציאות. ואני - עומד קרוע - הרי כולם אנשינו הם.

דילמה נוספת עימה אני מתמודד היא עניין העיסוק בחינוך. הישיבה עוסקת בחינוך והרב ליכטנשטיין אף מרבה לדבר על זה, אך מידי יום אני יושב מול בחור שאומר לי שהוא אינו מתעתד לעסוק בחינוך ואני שואל אותו מדוע לא. אלא שבשואלי אותו כך אני נמצא בדילמה הבאה: מצד אחד אני רוצה שהוא ילך לחינוך אבל מצד שני הדגל שלנו הוא שנהיה בכל מקום, שנקדש שם שמיים, שנקדש את כל המציאות, שנהיה באמת בכל השטחים. שוחחתי בעבר עם הרב ליכטנשטיין על כך, ואמרתי לו שהתלמידים בישיבה מתלוננים שהרב אומר כך וכך על עניין זה. תשובתו היתה: אם אני מדבר קצת יותר מידי על חינוך אז אומרים לי: אתה הופך את כל השאר לבנים חורגים, ואם אני שותק קצת אז אומרים לי: אתה לא מדבר על חינוך.

אנחנו נמצאים, איפוא, בדילמה של התחברות למציאות מחד, שהרב עמיטל, לדעתי, מייצג אותה, מול דבר אחר, בו נוקטים הרבנים האחרים, משהו יותר סגור. השאלה היא האם ניתן למצוא פיתרון כלשהו למאבק זה שבין שני הקווים.

דודי נוימן:

כל צד אוטם, לדעתי, את אזניו, מלשמוע את הבעיות שכואבות לצד השני, למרות שכל צד אכן מדבר מתוך כאב ומתוך אמונה פנימית עמוקה. התלמידים מגיל צעיר גדלים עם אמונה שלמה על ארץ ישראל שלמה, ואזניהם נאטמות מלשמוע את הצד השני, למרות שגם הוא פועל מתוך אמונה ומתוך דברים הכואבים לו.

אני סבור שיש לעורר בהם את המגמה לחשוב באופן אחר על הצד השני. אם נפתח את האזניים, הם לא ישנאו את הצד השני, אף אם יחלקו על דעותיו.

הרב שלמה לוי:

מספרים על יהודי אחד שהתקבל סוף סוף לעבודה באגד, ונתנו לו לעבוד בקו 160. כיוון שנוסעים רבים לא היו לו בקו זה, החליט לעבור עם האוטובוס שלו לקו 405 שם ישנם הרבה אנשים. ואכן, תוך 40 דקות הוא הכניס לאגד כך וכך כסף, אלא שכמובן גם קיבל מכתב אזהרה מאגד על מעשיו אלו.

אנחנו מדברים הרבה על הכלל, אבל נדמה לי שאנו צריכים לדבר, כל אחד ואחד, על האוטובוס שלו. אף אחד לא הבטיח לנו שכל הבעיות ייפתרו בדור שלנו, שאנחנו רק צריכים למצוא את הדרך, ושאם נדע בדיוק איך להציג את היהדות בצורה זו או אחרת המשיח יבוא מחר בבוקר. לא הכל בידינו! היו כבר הרבה דורות בעבר שניסו להתמודד, ובכל זאת לא נפתרו כל הבעיות בעם ישראל. אני חושש שהעובדה שאנחנו כל כך שקועים בנסיון לאחוז בכל, גורמת לרפיון - שאם זה לא הולך אז איבדנו את הכל, שאם עם ישראל כזה - אז מה יהיה. יש מעין הרמת ידיים, תחושה של פסימיות שמתחילה לחדור בנו - הפסדנו, נחלנו כישלון, מעשה ידינו טובעים בים, הם אומרים שירה ולנו אין מה לעשות.

דבר זה יכול לפגוע הן באופן אישי והן בדרך החינוך שלנו. שכן, עלינו להעביר מסר אופטימי של תקווה, של אמונה, של ייעוד בלי קשר לתוצאות. גם אם לא נצליח לשנות את ההלכה, ולא ירצו לקנות אותה, הרי שאולי "נמכור" אותה בדור הבא. הבסיס המשותף של כל מי שמרגיש את עצמו כשליח, הוא ראשית לכל - להמשיך לעבוד מתוך אמונה ותקווה.

אם דובר כאן על מעמד של ראשי הישיבה בעיני הציבור שלנו, הרי שלא זה העיקר, וודאי שאם יש מחלוקת אין לראותה באופן כה קיצוני, ולהפוך אותנו למחנות שונים.

לא עליכם המלאכה לגמור ואין אתם רשאים להיבטל ממנה.

ישעיהו יחיאלי:

ברצוני לחזור לאחור, לחודשים של הקמת הישיבה. השנה היא תשכ"ח ואנחנו שמיניסטים בישיבת בני עקיבא נתיב מאיר, נישאים על הגל ששטף את כל העולם היהודי במלחמת ששת הימים. נסו לדמיין את האוירה, במובנים הגשמיים של הישגי המלחמה ובמובנים הרוחניים שלה - האחדות שהיתה, ההזדהות עם ירושלים, ההתעוררות של יהדות בריה"מ כתוצאה מהמלחמה, ההישגים העצומים שהעם שלנו השיג באותו זמן. ואנחנו שמיניסטים, ששואלים את עצמנו - מה, אם כן, אנחנו עושים עם זה? התשובה שקיבלנו, מתוך החיבור עם הרב עמיטל היתה - הולכים לגוש עציון להקים ישיבה.

היום אנו נמצאים במצב שכל הישגי מלחמת ששת הימים בסכנה - לא רק במובן הגשמי אלא גם במובן הרוחני. במובן זה שהאחדות שהיתה, לא בגלל שהעם היה בסכנה, שהרי אחדות שכזו היתה לפני המלחמה, אלא האחדות של אחרי המלחמה, כתוצאה מהשגיה, שסמלה היה ירושלים, ולפחות בציבור שלנו הסמל השני היה גוש עציון - כל זה נמצא בסכנה.

כשראש הממשלה אומר שהגולן הוא סורי, ושוב איני נכנס לצד הפוליטי אלא לצד הרוחני - מוכנותו לוותר על שטח שהוא א"י לכל דבר ועניין, שחל עליו החוק הישראלי ברוב דמוקרטי, שניתן לבטלו באמירה אחת כעפרא דארעא - כיצד אנו מסתדרים עם הדבר מבחינה חינוכית.

כיצד אנו מתמודדים עם העובדה שיישוב, גם אחרי שלושים שנה, עדיין הינו דבר ארעי. היכן תיעצר מפולת זו? באגרת לתושבי הגולן שפורסמה בעיתון, לא מכבר, ע"י אמנון שמוש הוא כותב, שאם תעמוד על הפרק החזרת מעיין ברוך למען השלום הוא מוכן לוותר. הרי מעיין ברוך הוא יישוב בן חמישים שנה?!

כיצד נעמוד מול מעשים כה דורסניים של הריגת מפעל חיים בן עשרות שנים של אלפי אנשים, שמסרו עליו את לשד עצמותיהם, ופה עוד לימדו סנגוריה על שולמית אלוני...

אנו עומדים היום מול צד שני שיש לו תורת שלבים - תורת השלבים של מרצ. כאשר תיפתר הבעיה הערבית הם יתחילו לטפל ביהודים, כדי לערטל את המדינה הזו מכל מה שעוד נשאר בה כסממן יהודי. איך ניראה אז כולנו בחברה הישראלית כאשר הדבק המלכד שהחזיק אותנו - האיום החיצוני - יוסר. מה עוד יחבר כשהצבא יהיה צבא מתנדבים או שכירים.

ברצוני להצטרף לשאלה שהועלתה כאן ביחס למצבנו מול רבנינו: האם יש סיכוי שבין רבנינו, רבני הציונות הדתית יימצא מכנה משותף מינימלי, לא בתורה אלא בהלכות ציבור, או שמא המרחק הזה ילך ויגדל.

אחרי מלחמת ששת הימים היינו כולנו באותו מקום, עם אותן תחושות, כולנו היינו חדורים באותן אמונות, כולנו היינו באותה דרך. שלחנו את עצמנו, החל מהקמת ישיבת הכותל בתשעה באב תשכ"ז, דרך כפר עציון בכ"ג באלול תשכ"ז, עבור ביישוב היהודי בחברון בניסן תשכ"ח, וכן הלאה.

זו היתה אותה דרך, חוליה אחרי חוליה, ועכשיו - אנחנו מתחילים לפרק אותה בעצמנו.

הרב ליכטנשטיין:

אני שולל את נקודת המוצא שהועלתה כאן ע"י ישעיהו - נקודת מוצא מתוך נוסטלגיה למה שהיה אז, לפיה, כביכול, צריכה להיות כל הראייה וההתמודדות. ההתמודדות אינה עם מה שהיה בתשכ"ח, לא ניתן להחזיר את השעון ואת ההיסטוריה לאחור ולנסות לבחון את הבעיות. לגבי דבריך, שההשגים של מלחמת ששת הימים הולכים ונמחקים, הרי שראשית אני מקווה שלא, וגם אם ההנחה שלך נכונה, שדברים מסוימים אכן יימחקו, האם אפשר לבוא ולומר, אפילו נניח שמבחינה גיאוגרפית נחזור לגבולות שהיו אז, שאנו אכן חוזרים למה שהיה אז - מדינה תחת חרב וסכנת קיום. תקוות אלו שיוזמים את המהלכים הקיימים, וייתכן שאתה חושב שהם שוגים, שאפילו אם מדובר באותם גבולות, המצב הקיומי יהיה שונה לחלוטין.

ביחס לדבריו של אריאל, אני שומע אמירות כאלו כבר תקופה ארוכה, אך איני רואה שאנשים ההולכים בדרך הזאת מצליחים. מאז ומקדם מלווה אותי משפט שאמר כומר קתולי - מי שמתחתן עם דורו ימצא את עצמו אלמן בדור הבא, הווה אומר - עלינו לבחון היטב מה מידת הרצון להתאים את עצמנו כדי שנוכל לשדר בגל מקובל. הדבר אינו יכול להיבחן רק ביכולת לשווק ולמכור, שכן קיים גבול שעד אליו צריכה להיות אופן קשבת ולא יותר.

ייתכן שישנם תחומים מסוימים בהם ניתן לעשות הרבה יותר ממה שנעשה, אבל אל נשלה את עצמנו לגבי עד כמה ניתן להתאים. עלינו גם לדעת מה יכולתינו וכוחנו, לדעת להתמקד בדברים שאנחנו יכולים לעשות וצריכים לעשות.

בני דיבר על המוחלטות באמונה ועל ביטול הדוגמות שמטפחים בהקשרה. לדעתי, יש בדברים שהועלו סכנה, שכן מי ערב לך שאכן תוך כדי הגישושים והחיפושים כולם "יצנחו" כמו אברהם אבינו על הרגליים. ביטחון זה איננו קיים. כאשר אתה קורא את הדברים לאחר מעשה הרי שזה מעניין ודרמטי, ואנחנו כאנשים מודרנים נמשכים לדמויות שבתוכם יש מאבקים, אנחנו רוצים את אברהם אבינו של הרמב"ם, אנחנו מעוניינים בדרמה. אבל כאן אין המדובר כיצד להעריך אדם שמחפש ומה כוחו, אלא בתוצאות, שעלולות להיות שונות מהרצוי, כשאין המשחק מכור מראש.

ביחס לפיתוח יצירתיות, הרי שיש לתת את הדעת בעניין הרבה יותר, ואולי אכן יש בישיבה חולשה מסוימת. כפי שהעלה הרב הלל רחמני מקודם, קיים קונפליקט בין שתי מגמות, כשמצד אחד אין רוצים להכניס חול לבית המדרש, ומצד שני יש הערכה והכרה לתכנים אחרים. אמנם, אין פיתרון קל לדבר זה, וזהו חלק מהתמודדות מתמדת, ביחס של עולם הקודש לעולם החול, לעיתים זהו פיצול של זמן, לעיתים פיצול של נטיות.

זאת ועוד - הבעייתיות בעניין נובעת גם מכך שמצד אחד אתה מטפח באדם קבלת מרות, קבלת עול מלכות שמיים, ומצד שני אתה רוצה לטפח יצירתיות, כשיצירתיות במידה מסוימת מטפחת את האגו. עם מערכת של סתירות שכאלו צריך לנסות ולהתמודד.

לגבי דבריו של יוסי בר כוכבא - ביחס לצורך להגיב ולהתריע, הרי שיש לשקול את הדברים. שכן, אם מגיבים על כל דבר כל הזמן, הדבר מאבד את האפקט שלו, וכמו כן, אם על כל דבר אתה מגיב באותה עוצמה, בסופו של דבר אינך מגיב על שום דבר בעוצמה. צריך לשמור על פרופורציות, על מה וכיצד, באיזה עיתוי ובאיזה טון.

הטענה שתנועה צריכה להעמיד את עצמה כשוטר הרוחני הלאומי, אף בה יש להיזהר, שאם לא כן, בסופו של דבר, גם בדבר זה נכשלים אם מפריזים בו. יש אף לתת את הדעת לכך, שככל שאתה מושך לכיוון אחד בנושא מסוים, אתה מאבד הרבה אנשים שדווקא בגלל אותו דבר, שאינו בהכרח החשוב היותר, ינטשו אותך.

לשאלת הפיצול והפילוג ואובדן הקשר שמאיר נהוראי העלה, הרי שיש כאן אינטרסים מנוגדים הן אישיים והן ציבוריים. מצד אחד, רבים חושבים, שדווקא בהסתגרות בתוך יישוב קטן ניתן לחנך את הילדים - שלא יראו למשל רכב שנוסע בשבת. מצד שני יש החושבים, שיישובים קטנים נופלים בין הכסאות, שכן מצד אחד מגע שוטף עם הציבור החילוני אין, אך מצד שני התרבות החילונית - דרך הטלויזיה והעיתונות, בכל זאת חודרת. פרק זה עוד צריך להיבחן - יישוב בעיר או יישוב קטן - מי יצא נשכר ומי לא, אך בכל אופן, הדעה שהיתה רווחת בעבר, שיישובים קטנים מחוסנים מבחינה דתית, זה ודאי שלא קיים.

ביחס להזדהות ולהשתתפות עם הממשלה - אני חושב שהציבור אינו מכיר ומוקיר את הנכונות, את הקרבן שמקריב הרב עמיטל, ואני רוצה לדבר כאן לא בשמו אלא, למעשה, למענו. אני מתאר לעצמי שיש מקומות נעימים יותר לשבת בהם, ושבאמת לא נעים לשמוע כמה מהדברים הנאמרים בממשלה. אם הרב עמיטל עושה זאת, הרי שיש להעריך את שאר הרוח, את גדלות הנפש ואת המוכנות להקריב למען מטרות לאומיות קדושות רוחניות, להקריב את הנוחות ואת הנועם. יותר נעים לו לשבת אתכם מאשר לשבת איתם, אך הוא מוכן לעשות זאת מתוך מסירות נפש, מתוך דביקות במטרות שקדושות לכולנו.

ניתן לחלוק ולומר שאין הצר שווה בנזק המלך, שדבר כזה בסופו של דבר מסב נזק, כפי שהתבטאו כאן לפני כן, שעצם העובדה שנמצאים במסגרת כזאת כבר מזדהים עם כל הדברים הקלוקלים שבתוכה. יש מקום לעשות שיקול דעת בעניין, אבל בכל אופן צריך שתהיה הערכה רבה לרב עמיטל. הוא עושה את הדברים רק מתוך נכונות להקריב למען טובת הציבור כפי שהוא תופס אותה, ומי שתופס אותה אחרת - זהו עניין לשיקול דעת, אבל ודאי שצריכה להיות הערכה.

הרב עמיטל:

 

יש לי כאב גדול מיחסו של הציבור הדתי כלפי ואעפ"כ אינני מתחרט. התקבלתי בציבור החילוני בצורה חמה, ואילו בציבור הדתי בעויינות, ואעפ"כ איני מתחרט. לא פעם אני מצטט את דבריו של ר' מנחם זנדל, שכל קיומה של מדינת ישראל הוא כדי לצמצם את חילול ה' אחרי השואה. בכל פעם שיש חילול ה' אני יוצא מדעתי. חילול ה' גדול נעשה לפני שנתיים ע"י אדם דתי בחברון, ועכשיו, שוב, הרצח שנעשה בידי אדם דתי, ושוב חילול ה' הוא גדול. כניסתי לממשלה נועדה אך ורק בשביל לצמצם את חילול ה'. אין זה מעניין אותי כלל מה יגידו עלי מה יכתבו, אפילו יכתבו שאני דמות אנטי חינוכית. את הכל אני מוכן לקבל, על הכל אני מוכן לוותר ולו רק בכדי לצמצם את חילול ה' הגדול.

אני חוזר עכשיו מעשרה ימים בארה"ב, שם עבדתי מבוקר עד ערב. רבנים מסוימים שלא היו מוכנים מעולם להיכנס לשגרירות, באו מבולטימור כדי לשמוע אותי. גורמים מבי"ס מסוים שלא נתנו מעולם דריסת רגל למישהו מהשגרירות, שמעו אותי והתלהבו. פה בארץ אמרו שאסור לשמוע אותי ושם האולם היה מלא לגמרי. הגעתי לכל המנהיגות היהודית, שהיא ברובה לא אורתודוכסית והתקבלתי במין התרגשות עד כדי כך שהיו אנשים שבדמעות הודו, שלראשונה שמעו קול יהודי. דיברתי גם בישיבה יוניברסיטי, תארתי להם להם את חילול ה' הגדול ואמרתי להם שתפקידם רק לקדש שם שמיים, שלא יגידו שתורה קשורה עם איזו קיצוניות. קם שם אחד הרבנים ואמר לי: אני מסכים איתך ביחס לכל מה שאמרת, אבל למה זה חילול ה'? עניתי לו: לא משנה אם זה צודק או לא, אבל עובדה שיש חילול ה'.

דיברתי גם עם אל גור, סגן הנשיא, על תוכנית הגושים והסברתי שתהליך השלום הגיע לשלב הנוכחי אך ורק כשעראפת הפך להיות ריאליסט. לפיכך, רק גישה ריאליסטית של השארת רוב ההתיישבות בידי היהודים תיצלח, ורק חולם הוא זה החושב שאפשר להגיע לשלום הקבע ע"י עקירת מאה אלף יהודים. עוד אמרתי לו, שעצם ישיבתי בממשלה מראה שאין סתירה בין ההלכה לתהליך השלום.

האם קיבל מי מהיושבים כאן נזק גדול יותר מיוסי שריד בהיותי יושב בממשלה?! הרי יש בזה רק עניין שיגידו שאני נותן גיבוי למפלגת העבודה, ואם כך - שיגידו. מה שעומד לנגד עיני הוא חילול ה' הגדול שקיים והדרכים לצמצומו, ומה שנעשה לי - כלל אינו קובע. יבואו ימים אחרים, כפי שכותב הרמב"ם באיגרות, כשכל הקינאה תרד ואז יסתכלו על הדברים אחרת.

אפשר באמת להציג את הדברים כפי שישעיהו [יחיאלי] הציג - הכל בצורה פשטנית, אך יש גם בעיות וראה כמה מלחמות כבר עברו עלינו מאז השואה.

הייתי לאחרונה בבי"ס צפירה ושם שאלה אותי אחת התלמידות: הרב - הרי יש פסוק כזה וכזה? אמר לי המנהל תן לי לענות לה. תשובתו לה היתה: אי אפשר לפתור בעיות עם מאמר חז"ל או עם פסוק. אין הדברים כה פשוטים ופתרון קל - אין.

ברצוני לומר לכם שאני מודאג ומוטרד מאד ואיני ישן לילות בשל החשש שאנחנו בראשיתו של משבר באמונה. שכן, כעת טוען הגרעין האידאולוגי אצלנו - "אנחנו לא נכשלנו, אלא שהם כבר לא יהודים". אם שלושה ימים לפני הרצח ניגש אלי יו"ר מועצת יש"ע ואומר לי - יש לך הזכות להסכים עם ההסכם הזה, אבל אתה משתף פעולה עם רבין ופרס שהם לא רק פוסט ציונים אלא אף פוסט יהודים, הרי שממילא הכל מיושב. "אנחנו לא נכשלנו בדרך, אנחנו נלחמים על יהדות ואלה בכלל לא יהודים". בעריו"כ הופיע מאמר בנקודה שם נכתב שהציונות הדתית אינה משמשת עוד כגשר כי אין יותר עם מי לגשר. הרי את זה יכולים להגיד בבני ברק אבל לא בציבור שלנו! אני חושש ממה שיהיה בעוד עשרים שנה, ועל כך הכאב הגדול שלי. כתב של ידיעות אחרונות, בחור דתי, סיפר לי שפגש קבוצה של חבר'ה מבני עקיבא ואלו אמרו לו שהם בעד ביבי נתניהו, אבל לא בגלל א"י, אלא בגלל שהוא יהודי ואילו פרס - לא. ביבי ורפול יהודים והצד השני לא יהודי! מפחידה אותי לא הדה-לגיטמציה שלהם כלפינו אלא שלנו כלפיהם - שהם פוסט יהודים. לפני כשנתיים נערך סקר מטעם מכון גוטמן והתוצאות היו ש- 72 אחוז מהציבור עוד קשור באופן כלשהו לדת. ואלו מדברים שכבר אין עם מי לגשר?! כל זמן שאכלו חזיר, כל זמן שעבדו ע"ז - עבדו את סטלין - היו כשרים, ופתאום נגמרה היהדות?!

כאן טמונה הסכנה, לא רק לעם אלא אף לנו.

נתן גרינברג:

העיסוק החינוכי שלי הוא לא עם ציבור דתי כזה או אחר, אלא עם ציבור חילוני, ציבור שאינו שומר תורה ומצוות, מבני חו"ל ומבני הארץ. איני חושב שיש כאן אנשים שהיו בשנה האחרונה ברחוב החילוני, כמוני, כולל בפאבים, וגם לא בקמפוסים בארה"ב, שם ביקרתי רבות בשנים האחרונות. במקומות בהם אני מסתובב, ברור, לצערי, שבגברא אותם נערים ודאי יהודים, אך בחפצא הם במפורש אינם יהודים. הריחוק והניכור והריקנות ממלאים את החיים של להב הסכין של החברה הישראלית הצעירה כאן וגם בארה"ב. כל כך רחוקים הם מכל הגדרה יהודית. הלוואי עלינו אותם יהודים שהזכיר הרב עמיטל, שעבדו את סטלין אבל גם חיפשו כיצד לחגוג את חג השבועות כאיזה חג ארצישראלי. מי שמסתובב ברחוב הירקון ביום חמישי בלילה בפאבים, רואה שם אנשים יאפים, צעירים, עם המכונית האמריקאית החדשה אך עם ריקנות בעיניים. או, כפי שהזדמן לי לראות טרם נסיעתי לאומן בערב ראש השנה, שבשלוש בבוקר מאות אנשים עומדים בתור לטיסה לטורקיה במין מסירות נפש, העיקר לנסוע ולהינפש ולבלות בקזינו.

בארה"ב, למשל, בקמפוסים, ישנם שני סוגים של נוער יהודי. יש כאלה שרצים רק אחרי קריירה ורוצים כמה שיותר להצליח, לעשות כסף ולהתקדם, ויש את אלה שמתלבטים בין כת זו לאחרת, היכן נמצאת רוחניות גדולה יותר.

לפני 15 שנה התפרסם מאמר ב"עמודים", על התקנה שקבעה שרבני ערים יהיו רק בוגרי צה"ל. המאמר התייחס לצד הפרגמטי ולא הרוחני, וטען, שכיוון שתפקיד רבני ערים לתקשר עם הנוער החילוני, הרי שזה בלתי אפשרי שרב שלא היה בצבא יצליח להשפיע ולקרב. אך כל זה נכתב בזמן שדווקא רבים מהחוזרים בתשובה הגיעו אל העולם החרדי. הסיבה לכך היא, וזה נכון גם כיום, שהציבור שבחפצא לא יהודי, שרחוק כל כך, אינו רוצה לשמוע עוד ספיקות, עוד איזושהי התלבטות בקשר להתאמת מעמד האישה לזמנינו. הוא לא חוזר ליהדות כי אינו מסכים עם היחס למעמד האישה. הוא מצוי במבוך רוחני, הוא מחפש תשובות, הוא רוצה לשמוע דברים ברורים, אך לא פשטניים, ואנו איננו צריכים להתבייש בדברים הברורים שאנו משמיעים.

אביטל גולדנר:

אני רוצה להתייחס לדברים שנאמרו עכשיו. אני בא מתוך הציבור החילוני, לא רק שאני גר בקרבו אלא אני במקור בא משם, ומה שהצגת מפתיע אותי. ישנה בקרב הציבור שלנו בשנים האחרונות מגמת הסתגרות ברוב רחבי הארץ. זה קורה, ואפשר להבין את זה, שהרי הרבנים מושמצים, הציבור הדתי מושמץ, ולכן קמו תחנת שידור דתית, שכונות דתיות ויישובים דתיים. אבל המגמה הזו היא מגמה של אסון. ההליכה לקראת מצב שכזה, והרצח היה רק זרז לכך, מביא אותנו לצומת, שבה צריך להכריע - האם אנחנו ביחד או לא. ובניגוד לרוב הדוברים שסיימו את דבריהם בסימן שאלה, אני רוצה לגמור בסימן קריאה - באופן חד משמעי - אנחנו אותו ציבור. אנחנו חלק מאותו עם, מבלי להתייחס לרמה הרוחנית, או בלי למדוד את מידת השקיפות והרדידות שלהם, אנחנו שייכים לאותו עם ואסור לנו להתנתק. עלינו פשוט לכבד אותם ואין צורך למכור להם כלום. כשהרב עמיטל מופיע יש כלפיו הרבה אמפטיה והדבר אינו נובע רק מכך שהתקשורת שמאלנית והרב עמיטל שמאלני, אלא אני מרגיש שהרב עמיטל ממלא צורך מסוים - לשמוע דברים אחרים.

הצורך הזה קיים, ולא צריך לשלם שום מחיר, פשוט יש לתת דוגמא אישית, להיות אנחנו.

משה חבה:

עם כל הזהירות, אני מרגיש, שלפחות בציבור שאני חי איתו, מסתירים דברים מתחת לפני השטח ולא שואלים את השאלות בצורה אמיתית ועמוקה, עם כל המשתמע מזה.

אם אנו שומעים, למשל, את הרב מתייחס ברדיו לעניין המועצות הדתיות, והרב אומר שנשים יכולות למלא בהן תפקיד כי מועצות דתיות אינן גוף דתי, או דברי הרב כאן מקודם, שהוא דיבר בביקורו בחו"ל בפני קבוצות רפורמיות, כל זה גורר פרשנות לא נכונה של הרב בציבור. התבטאויות חוזרות ונשנות דווקא בתחומים מסוימים, גורמות לכך שהדברים הללו יתפרשו לא נכון. לא יבינו שהרב אורתודוכסי וכמו שאנו מכירים אותו, אלא בצורה כזאת שלמשל, נשים יכולות להיות במועצות דתיות אבל יכולות להיות גם רבניות בבתי כנסת.

הרב עמיטל:

כלומר צריך להיות כמו שאול יהלום, לדבר בניסוח שלו ואסור לדבר בנוסח אחר. אתה רוצה להשתיק אותי שאני לא אגיד שום דבר, שום רעיון חדש, כי זה לא יתפרש טוב.

 

חבה:

חס ושלום, אני פשוט רוצה לשמוע את הרב כמו שאני שומע אותו בישיבה, בכל התחומים, גם על אלה וגם על אלה. אנחנו שומעים את הרב ברדיו דווקא בהקשר לדברים מסוימים.

 

הרב עמיטל:

ועל כן מה מסקנתך - שאני אשב בבית ואשתוק כמו כולם. כמובן שהתקשורת תחפש תמיד את החריג, אבל עומדות בפני שתי אפשרויות, ולזו שמטיפים לי ב"הצופה" - להישאר בבית, איני מסכים.

חבה:

אבל אם נסתכל, למשל, על הציבור או על הנוער הדתי שהולך אחרי הרב, נוער זה אינו כזה שהרב היה מחנך פה בישיבה, שכן אין מדובר פה על נוער חזק בעל דעות מסוימות בתחומים מסוימים, אלא בנוער שמחפש היתרים ורפיון בתחומים שונים. השאלה שלי היא, למה זה מגיע למצב הזה, והשערתי היא שאולי זה נובע מכך שזה מה ששומעים מהרב בתקשורת ולא שומעים מהרב דברים אחרים, דברים שצריך לשמוע בהקשרים אחרים.

הרב עמיטל:

למה אתה חושב שאיני אומר את הדברים הללו? למה הציבור הדתי לא שומע אותי? כי במשך שנים היתה דה-לגיטימציה של הרב עמיטל ושל תלמידיו, וזה ידוע. הייתי במועצת תנועות הנוער לפני כמה שבועות, דיברתי על זהות יהודית. קם אחד הבחורים מהשומר הצעיר ואמר: אני מברך את הרב, ויש לנו בקשה, שהרב יהיה שגריר שלנו בממשלה, כי יש בעיות עם תנועות הנוער. אחריו קמה נערה ואמרה: אתה לא מייצג אותנו כי אני שייכת למפד"ל. שמואל דרורי ואלחנן גלס שהיו שם לא ידעו איך לקבור את עצמם, והם קמו וכמובן התנצלו ואמרו: ודאי שאתה מייצג, למרות שיש לנו חילוקי דעות איתך. אבל מתוך אותה התבטאות אתה רואה שמכניסים בציבור דעה שפלוני פוליטיקאי יכול לייצג אותם ואני לא יכול. עליך להבין את הבעיה.

חבה:

אולי זה דווקא עלה בחריפות בתקופה האחרונה, כשהרב הלך לגשר בין ציבורים מסוימים, אבל ביחס לציבור שלנו, ואומר זאת באופן קיצוני, אני שומע מהרב השמצות.

הרב עמיטל:

ובמשך שנים מה שמעת - לגבי היתה דה-לגיטימציה. זאת בשל שגיליתי את הסוד, שבכל כתבי הרב קוק לא מופיע הרמב"ן ביחס ליישוב א"י. אמרו לי שאסור לומר דבר כזה. בגלל שאמרתי שלפי ההלכה אין סתירה בין הלכה לפשרה טריטוריאלית דחו אותי מהציבור. היום יש לך תירוץ לאותו נידוי - כי התבטאתי בחריפות, אך מה היה קודם, משך כל השנים, איפה הייתם? התביישתם בגללי - בגלל שהייתי בעד פשרה טריטוריאלית, באתם הביתה והתביישתם להיות תלמידים שלי, למרות שידעתם שאתם אוהבים אותי. הדברים לא התחילו רק עכשיו.

דודי אהרונובסקי:

 

אני לומד עכשיו בכולל "ארץ חמדה". אני מודה שחששתי בתחילה לעבור לשם כי חשבתי שלא אצליח להשתלב. זה נבע מדעה שקיבלתי בישיבה, איזו מין דמוניזציה של הציבור הזה וגם ראייה שלו בצורה אחדותית. ואין הדברים כך, כי במרכז הרב יש מלחמות עולם אידאולוגיות כבר עשר שנים בין גישות שונות.

אני משתדל להסביר את הרב. אני מרגיש, בצדק, שהרב במשך שנים נאבק על הזכות הלגיטימית להביע דעה שונה בציבור הדתי. אך אני חושב שמרגע שהרב נכנס לממשלה, התפקיד שלו צריך להיות הפוך - לייצג את הציבור הדתי. לא כמו שאול יהלום, אבל לא שומעים את הרב בנושאים מסוימים כמו מעצר הרבנים.

הרב עמיטל:

אני נלחמתי רבות בעניין, וזה שאין קולי נשמע בתקשורת בעניין, אין זה אשמתי.

דודי:

אולי כדאי שהרב יפרסם מנשרים, כמו שפירסם בזמנו הרב ליכטנשטיין. בכל אופן, במצב שנוצר, אנו הולכים לקראת הקצנה של ההגדרות וההבדלים בין הר עציון לבין השאר, דבר אולי חיובי, כפי שהציג מקודם בני איש שלום, שהרי אין טוב בטשטוש ההבדלים. דבר זה יכול לגרור יצירת שני ציבורים, וזה כמובן בעייתי, כיוון שאנו הולכים ללמד בישיבות או במקומות אחרים לצידם של בוגרי מרכז הרב או ישיבות אחרות ולא ייתכן שיהיה קרע כה עמוק. זאת ועוד - אם לא נהיה מאוחדים לא נוכל להשפיע כראוי על הציבור בכללו.

בנצי נמט:

הייתי בכנס החינוך, שהתקיים לא מזמן, ולאחריו התקיים דיון של מנהלי בתי הספר בירושלים, והיה שם זעם רב, כעס כה רב, עד כדי אטימת אזניים מלשמוע. רבין המנוח הצטיין בזה שעשה שלום אבל גם יצא החוצה הרבה מהקונצנזוס. יש צורך לחזור פנימה בחזרה. ולמרות שבמרכז הרב, כפי ששמענו כאן מקודם, לא יכניסו גם את הרב מדן, צריך לדעת שיש ביישובים אנשים שמוכנים לשמוע, שמוכנים לדבר, שכואבים וכועסים. אני חושב שזו חובה ממדרגה ראשונה לדבר בפני ועם האנשים.

הרב שלמה מוזס

שמעתי לתדהמתי מחברים, שיש להם שני בנים בישיבה היום ובנם השלישי לומד בי"ב באחת מהשיבות התיכוניות, שהיו רמי"ם שניסו להניא אותו ותלמידים אחרים מלבוא לישיבה הזו. אני נדהמתי לחלוטין מאותה דה-לגיטימציה.

נכון, בראש ובראשונה האשמה באותם ר"מים, ויש לטעון כנגדם, כיצד אינכם מכירים שבראש ובראשונה זהו בית שמגדלים בו אנשי תורה ותלמידי חכמים, שבראשו עומדים תלמידי חכמים מובהקים ומלמדים בו רמי"ם מובהקים, ומצד שני יש בו פלורליזם, כמו הימצאותם של, למשל, הרב שלמה לוי והרב מדן, שדעותיהם אינן עומדות בקנה אחד עם דעתם הפוליטית של ראשי הישיבה, ובכל זאת הם נמצאים פה.

אבל מצד שני אולי יש לחשוב על עניין נוסף. אני רוצה להתייחס לדבריו של הרב הלל רחמני, שדיבר מקודם על היחס שבין הצדדים הפרקטיים לבין הצדדים החזוניים, האידאלים. אולי מן הראוי לבוא ולהדגיש מידי פעם את השותפות באידאלים שאולי המחנה האחר חושב שניתן גם לממש ושאנו חושבים אותם כאידאלים, אבל רק מסיבות מסוימות לא ניתן לממשן. כך, למשל, אין התייחסות מספיקה מצד הציבור שלנו לקדושתו של הר הבית. והרי בחזון, כולנו שותפים, אף אם אין אנו סבורים שיש היום לעלות להר הבית.

הדברים יתרמו, לדעתי, לאחדות מסוימת, כי לעיתים נוצר הרושם שהקיטוב אינו רק בדברים הפרקטיים אלא גם ברעיונות הרוחניים והאידאלים.

 

שנקולבסקי גבי

ברצוני לשאול: כמה מהאנשים כאן נמצאים מקסטינה דרומה. ומדוע אני שואל? - כיוון שאני חי בבאר שבע כבר שנה תשיעית ואני מכיר עם ישראל אחר. אתם עסוקים בבעיות שאני חי אותן, נושם אותן ומנסה להעביר אותם לתלמידים, קורא עליהם הרבה בעיתונים, והציבור שם בכלל לא מבין על מה אתם מדברים. אני מתכוון לא רק לתלמידי י"א-י"ב, אלא גם ליושבים בשיעורים למבוגרים, לאולפן הגרים ולכולל החדש זהוקם שם לפני ארבע שנים.

הציבור שחי באיזור המרכז, שחי בצורה כלכלית טובה וגם ההשכלה שלו יחסית גבוהה, מורגל למורכבות, מורגל לחשיבה. אבל, כשאתה בא שם לאדם ואומר לו שיהיה יותר ירא שמיים, הוא מפרש זאת בכך שעליו לשמוע לרב, כשהרב אמור להגיד לו תשובה עניינית החלטית. אבל אם יבוא הרב עמיטל ויגיד שאין פטנטים, שאין תשובות פשוטות - זה לא עובר.

אני סבור שיש צורך לחשוב, כיצד לכוון לעמדה תורנית עמוקה יחד עם המורכבות.

הרב יואל בן נון:

ישנו דור שלם שינק רוחנית משורש השלמות, וזה באמת רוח ששת הימים. אך ביחס לשלמות, כשמתמודדים עם המציאות אפשר רק להתאכזב מרה. בכל פעם שנעמוד בפני מציאות קשה, אם נמדוד אותה ביחס לשורש השלמות, נשאר רק עם תסכולים, אכזבות ויאוש, ושמעתי כאן יותר מידי דברי יאוש.

יש לחזור ולבחון מחדש עניין זה, מפני שיש גם שורשים אחרים. המציאות לא יונקת כולה משורש השלמות.

אני גדלתי בחיפה ואני רוצה לומר לכם על פי מיטב שיפוטי - אין היום ריקנות גדולה יותר מאשר אז. מי שטוען שבדור האפיקורסי ההוא היה יותר יידישקייט אינו צודק כלל. ההשוואות שעורכים כאן לא מדויקות כלל - לוקחים קומץ אנשים שעלו בעלייה השניה והשלישית, ששנים נשאנו אותם על נס, אך שהיו קומץ שבקומץ מכל היהדות של מזרח אירופה, ועושים מהם את האידאליזציה של הדור ההוא, בעוד ההמונים התנכרו לכל דבר, הלכו לקצה העולם ויותר משני מליון בכלל עברו את הים. רק טיפי טיפין באו לכאן, וכעת לוקחים את טיפי הטיפין הללו ומשווים אותם למה שיש עכשיו. השוו מצויינים עם מצויינים, רבנים עם רבנים, בינוניים עם בינוניים וגרועים עם גרועים.

אני אומר באחריות מלאה - יש היום לא פחות מסירות ואידאלים מאשר אז ולא פחות יהדות ולא פחות תורה, אדרבא - יש יותר. אמת, יש גם הרבה אנשים שהם בינוניים ומטה, והם ריקנים, ומי שחושב שפעם היו מלאים - טעות בידו.

אם נגיע למצב, שגבולות הארץ שלפני ששת הימים ישתנו, אפילו באופן חלקי, זה יהיה הישג היסטורי עצום. אלא שישנו ציבור שכל הזמן בוכה, ולפיכך אני סבור שאם יתממש הישג גדול זה, הוא יתמסמס, כי האנשים יראו אותו כתבוסה.

כששאלו את סדאת, איך אתה אומר שמצרים ניצחה ביו"כ אם צה"ל הגיע למרחק של 101 ק"מ מקהיר והדרך היתה פתוחה, אמר: תלכו לת"א, שם אומרים שמצרים ניצחה. הרי זה בבחינת - "ותהי התשֻעה ביום ההוא לאבל לכל העם כי נעצב המלך על בנו". אם אצלנו יגידו שאנחנו הובסנו אז אכן נובס. הדבר תלוי רק במה שאנשים חושבים. לפי אמונתי, אם הגבולות שלפני ששת הימים ישתנו, אפילו באופן חלקי יהיה זה הישג ענק. רק שאיני יודע אם לא יהיה מי שיגיד, שמפני שזה לא שלם זה לא שווה.

שורש השלמות נעוץ בששת הימים, ודור שלם גדל על זה, והשאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן איך עוצרים ורואים את החלקיות הנורמלית. לראות הישג קטן ולדעת לברך עליו, לדעת לדבר עוד פעם על קימעא קימעא, לראות את הטובה ולא רק לקטרג. אין בעיה לראות את הדברים השליליים, אך בא נראה את הדברים החיוביים שניתן לברך עליהם ולומר עליהם הלל, מפני שמתוך ראיית הדברים השליליים דבר לא ייבנה.

מנשה וינר:

ישנו דבר שהציבור שלנו צריך לקלוט, ואני רואה בזה את ההצדקה במאבקו של הרב עמיטל, עם כל זה שאני חושב שהיישום צריך להיות קצת שונה. הציבור שלנו צריך להבין וללמוד שיש כאן דבר אמיתי - הכמיהה לשלום הינה דבר אמיתי. יצא לי לדבר הרבה מאד בפני ציבור חילוני אינטלגנטי, ומהר מאד הדברים גלשו לויכוח שבו, למעשה, אין להם מה לענות מלבד: אז מה האלטרנטיבה, מה אתם מציעים. זו השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו.

אני חושב שבעניין זה אנחנו צריכים לעלות כיתה, איננו צריכים להיות גשר אלא ראש גשר. מתוך אהבה גדולה מאד, אבל מתוך תחושת אחריות. יש לקחת את ההנהגה בידיים, לא בכח אבל מתוך עצמה חיוביות ומתוך אהבה לציבור החילוני. על הציבור שלנו לחשוב על מצב שבו נותנים לנו את המושכות של המדינה - מה אנחנו עושים? איזה שלום אנחנו מציעים לכל נוער הנרות, שוודאי שיש בו משהו אמיתי, לכל אותם אנשים שמרגישים שלקחו להם איזושהי תקווה, ומשום מה הם אינם רואים את האלטרנטיבה בציבור שלנו.

אנחנו צריכים לעבוד על זה עכשיו מבפנים ולא רק לומר: זה לא טוב וזה לא טוב. צריך לדעת להגיד הלל על הדברים הקטנים אבל גם לחשוב בגדול, שכן הציבור בישראל מעוניין בדברים גדולים. הדור הזה מחפש תשובות גדולות, ואנחנו צריכים להיות מוכנים לזה, ולהבין שזה באמת התפקיד הגדול שלנו, מתוך תורה גדולה שוודאי ינקנו כולנו כאן משני ראשי הישיבה, הגדולים כל כך, שיש לנו

התפקיד הוא שלנו, לעשות זאת בצורה כזאת שיאהבו אותנו, שלא ירגישו שאנחנו עושים זאת מתוך התנשאות אלא מתוך תחושה לאחריות גדולה.

הרב ליכטנשטיין:

ראשית ברצוני להקדים ולומר שהדברים ששמעתי, חלקם חריפים ביותר, לא מיעטו כמלוא הנימה מהתחושה והזיקה שהיו לי לפני כן לדוברים.

ברצוני להתייחס לדברים שנאמרו כאן, והעומדים על הפרק, ובייחוד לשני תחומים ולשתי בעיות - כאלו הקשורים למהות וכאלו הקשורים לתדמית, כשלעיתים התדמית והמהות הולכות ביחד. עלינו לתת את הדעת, אנו, כראשי הישיבה, והישיבה בכלל, לתדמית כפי שמצטיירת בחוץ, אם בגלל דברים שנאמרים ואם בשל דברים שלא נאמרים, ועד כמה היא משקפת את המציאות. דבר זה משמעותי לא מפני כבודנו, אלא מפני מה שזה אומר כלפי גישה מסוימת, דרך חשיבה ודרך חיים. המשמעות שיש לזה קשורה גם למה שעלה כאן, ביחס לצורך בהדגשת המכנים המשותפים, הורדת החומות ועשייה ובנייה משותפת באותם תחומים שניתן.

היושבים כאן יכולים לתרום להדגשת ולהרגשת הבסיס המשותף, ויש לזה חשיבות רבה. יש לקוות, שאם תהיה תחושה כזו מחודדת, נוכל אף יותר לקדם ולנתב את האניה כולה.

נאמרו כאן דברים שונים והערכות שונות ביחס למצבו הכללי של הציבור. אני חושב שיש להתייחס לשאלה הזו מתוך תחושה כפולה. מצד אחד, אין ספק שיש מקום לחרדה - כפי שהועלה - מפני תורת השלבים, כשיש בפירוש קבוצה כזו, שאת זה היא מחפשת. מצד שני, ודאי שאנחנו צריכים לראות בכך אתגר רוחני גדול, שבעידן שבו, כך נקווה, ההתמודדות עם בעיות חיצוניות יכולה לרדת, נראה את האתגר הגדול שלנו בהכנסת ערכים, בהחדרת תורה, בהכנסת רוחניות וערכיות. לא בכל נצליח, אך יש כאן אתגר גדול, ועלינו לעשות את שלנו כדי ללכד לשם כך את כל הכוחות בציבור הדתי לאומי, ולא רק בו, שכן עלינו לנסות ולשאוף שכל הציבור התורני יהיה מוכן למשוך ולשאת בעול זה.

בנקודה הזו יש לתת גם את הדעת לגבי מה הישיבה יכולה לעשות בהקשר זה.

ביחס למעמדה של הישיבה, הרי שלצערי יש דברים כמו אלה שנשמעו כאן, ואני מקווה שנוכל להתגבר. ייתכן, שכדי שנוכל להתגבר, עלינו לכלכל צעדינו להיות יותר רגישים בדברינו ובצורת התבטאותינו, בלי, כמובן, לוותר על המהות. מה שאכן נוגע למהות, הרי שישנו הפן הספציפי שלנו, ועליו נשמור, ומצד שני נוכל לראות אותו כמשתלב בתוך נוף יותר כללי.


* רב שיח שנערך בישיבה בכ"ו בשבט, בהשתתפות ראשי הישיבה ובוגריה, העוסקים בחינוך. השתדלנו לשמור על האיזון בין דברים שבכתב לדברים על פה, הנאמרים מטבעם במעמד שכזה, מתוך להט הרוח. הדברים לא עברו את ביקורת אומרם.