18: שיחה לאחר אסון הצונאמי

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

שיחה לאחר אסון הצונאמי* / הרב אהרן ליכטנשטיין

במהלך השבוע שחלף הגיעו שמועות שונות בקשר להיקפו של האסון שפקד נפשות רבות מאוכלוסיית העולם. ככל שחלפו הימים, התגבר, מצד אחד, הרצון להתייחס ולומר משהו שיבטא איזה מסר ותחושה, ומצד שני גובר הקושי לעשות זאת. מסיבה זו התחלנו באמירת פרקי תהילים לאחר תפילת מנחה והדבר נראה מתבקש וטבעי. אם על היחיד שנתפס לסערה בים מתפללים אפילו בשבת, ק"ו על ציבור גדול כל כך. התחנונים אינם רק בגלל הקומץ היהודי שנפגע באסון, אלא הם אמורים להיות מופנים עבור ובגין הציבור הכללי, ציבור אומות העולם, שנספה.

הדגשתי בשיחה שהעברתי לפני מספר ימים, שאנו מבני בניו של אברהם אבינו שידע לשאת תפילה עבור חברה שגם הוא ידע שהיא מושחתת עד היסוד, "רעים וחטאים לה' מאד", ושגם הוא לא תלה תקווה שיש בה אלא כמה מניינים של אנשים צדיקים. הכוונה באנשים צדיקים, מסביר ה'חפץ חיים', אינה אנשים רמי מעלה, אלא כאלו שאינם רשעים ושאינם חייבים במיתה בידי שמיים. כל ציפייתו של אברהם הייתה שאולי ישנם חמישים שכאלו, ועל עיר כזו הוא התפלמס והתווכח עד שהגיע לעשרה, שגם הם לא נמצאו. ואם כך, אם בזמן אברהם לא מדובר על תחנונים אלא על ויכוח נוקב, האם אנחנו על ציבור כה גדול לא נפנה תפילה? נזכרים אנו בתפילתו של יונה על נינוה העיר הגדולה, ואנו נדרשים לשאול: האם אנחנו לא נתפלל על 'נינוה העיר הגדולה' ועל מדינות שלמות?

בסיטואציה זו יש להזכיר את דברי חז"ל בירושלמי, שבקריעת ים סוף, שהייתה נקודת מפנה בגילוי שכינה, בא הקב"ה בטענה למלאכיו "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?". יש משהו בטביעה ששונה משאר המיתות: טביעה היא אבדון מוחלט, מחייה טוטאלית, כאילו לא היה. אותן הסיבות שבגללן הבינו חז"ל שהקב"ה השתיק את המלאכים - הפגיעה בסדרי בראשית והשינוי מהמהלך הטבעי של העולם - למרות שהיה על מה להודות ועל מה לומר שירה, דוחפות אותנו בנסיבות אלו לא לאמירת שירה אלא לאמירת בקשה ותחנונים. האם אנו לא נחוס על ציבור גדול כל כך? המודעות שצריכה להיות חלק ממורשתנו התורנית והיהודית צריכה ללוות אותנו כעת.

עד כאן הדברים ברורים - איך לא נתפלל וכיצד לא נגיב? אולם, מעבר לפנייה ולבקשה, לתפילה ולתחנונים, אנו שואלים את עצמנו מה ניתן לומר בסיטואציה כזאת.

כאן הדברים נושאים צביון אחר. נשמעים במקומותינו חיטוט ועיסוק בשאלה מדוע זה אירע, ופה ושם נשמעים קולות של חכמים שמסבירים מדוע דווקא שם ומדוע דווקא בעיתוי זה. אותם אנשים גם בנסיבות אחרות הסבירו מדוע נספים תינוקות של בית רבן ותינוקות של בית ספר וכנראה מדובר באנשים שיודעים את דרכי ההשגחה על בוריין. מתשובות רדודות ושקריות אלו אנו מתרחקים לחלוטין, זה עניין לחז"ל, ולא לאנשים כמונו. המסר שאנו מוצאים בעקבות מאורעות המאה העשרים הוא שאין לנו לחטט ב'למה', ובהקשר לשאלה זו הדבר המתבקש הוא ענווה מוחלטת.

אין להסביר או להתיימר להסביר את מה שלא ניתן להסביר. בהקשר הזה צריך להיזכר בדברי חז"ל על בלעם שחשב שידע דעת עליון, והגמרא אומרת ש"השתא דעת עליון ידע, דעת בהמתו לא ידע?!". את הפסולת הזו, פסולת מילולית מחשבתית ואמונית, אנו דוחים מכל וכל. אנו נזכרים בדברי יהודה ליוסף שבתחילה אומר "מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק?" - אין מה לומר.

אולם, דווקא לאור הדברים האלו מתעוררת שאלה שניה, שהרי בסופו של דבר יהודה אכן דיבר - "ויגש אליו יהודה". התגובה הראשונה היא שאין מה לומר, אולם בסופו של דבר יש צורך באמירה משמעותית. נפל בחלקי לבשר לאשה שבתה נפטרה מסרטן, ותגובתה הייתה "מה תוכל להגיד לאשה שאיבדה את בתה?"

מול ההלם הנורא התגובה המתבקשת היא הלם, הלם של ענווה ושל חוסר אונים, שתיקה של הלם שהיא אמירה.

ההלם בא לידי ביטוי ברמה הבסיסית במישור האמוני: שאלות עתיקות יומין כמו שאלת הרע והסבל בעולם, שאלות ותהיות שמתחת לפני השטח, ברמה של תודעה קדומה, קיימות כל העת, והן מתעוררות מרבצן בזמנים נוראים במיוחד, כגון המאורע הזה. אנו מוצאים את עצמנו במידה מסוימת קרועים בין שתי נטיות: מצד אחד, אנו שואפים לראות יד מלכות שמיים בכל מאורע, והחזון איש ביטא זאת בכך שמידת ה'בטחון' היא ההכרה שכל מה שקורה הוא התערבות ישירה מצד ההשגחה. אולם, מצד שני, כשקורים מאורעות כל כך איומים ונוראים, כשנינוה העיר הגדולה הולכת ונעלמת כליל, מעל למאה ועשרים אלף איש, אז אנו מוצאים נטיה לנתק את הקב"ה מהסבל הנורא שאירע. הנטיות הן הפוכות ומתעורר הרהור מחודש ביחס לממדי ההשגחה (בהקשר למחלוקת הרמב"ן הרמב"ם) וביחס להשגחת הקב"ה על עמי העולם. שאלות אלו מתעוררות ואנו לא מוצאים פתרון נוח וזמין. מבחינה זו הלם הוא התגובה הבסיסית שבה אנו אמורים לנקוט.

אנו יודעים שבעיתות קשות ביותר יש לומר צידוק הדין, שבו השלב הראשון הוא לומר "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך". אולם צידוק הדין, דווקא במקרה זה, קשה לנו לומר: איוב צידק את דינו לאחר שכל עולמו התמוסס, אולם לא פחות פשוט לאחרים להצדיק את דינו של אדם אחר, כפי שאנו רואים מתגובתם של רעי איוב. ככל שהמרחק בין המצדיק למי שדינו אינו מוצדק גדל, כך מבחינה מוסרית הדבר נעשה יותר קשה. בשורה התחתונה, אם כן, צידוק הדין הוא במקום, אולם ברור שהוא לא פשוט, לא רעיונית ולא רגשית. אנו נשארים, איפוא, בהלם ובשתיקה, ומקבלים את דינו של הקב"ה למרות הקושי בהבנה.

קושי אחד, הוא, אם כן, מעבר לשאלה כיצד ללטש את דברינו שיהיו מתקבלים ביותר, הוא האם בכלל יש לומר משהו.

אולם, יש פן שני, שגם לגביו אנו שואלים את עצמנו מה לומר, והוא הפן האנושי. כאן יש ללא ספק משקל להיקף וגודל האסון. ישנם שהגיבו בחריפות ובביקורת על העיסוק האובססיבי שבאמצעי התקשורת בקשר למספרים ולממדים המדויקים של האסון. מגמת התקשורת היא ברורה: יש אנשים שעבורם ידיעת המספרים נותנת להם אפשרות להתייחס, להתמודד ולשים את הגבול - למרות שיש הרבה נפגעים יש גבול ואפשר לספור אותו. למרות זאת, אכן הייתה בכך אובססיה מסוימת בקנה מידה עולמי. אנו אמונים על השקפת עולם שבה המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא - העולם המלא, שנחרב והלך לו, קיים גם באחד. אכן, ישנה אמת מסוימת בהאדרת היחיד והפרט, אולם מצד שני אנו יודעים שבחז"ל יש התייחסות דווקא לצד הכמות: בגזרת תעניות וכדומה ישנה מכת יחיד ומכת ציבור, ויש הכרה במספרים ובכמויות גם כאשר מדובר על מוות של בני אדם. יש מושג בהלכה של מכת מדינה, וכשמדובר על מכת מדינות רבות, על אחת כמה וכמה.

ברובד האנושי הקושי הוא להתייחס ולהתייחד עם המון כזה. מבהיל לתרגם את הסבל הציבורי לרמה של הרבה יחידים. למרות זאת, אנו מרגישים שאנו חייבים לעשות זאת. גם כאשר האבל המדובר הוא ברמה המונית, יש לשאוף לכך שהאיכות תהיה כאבל על יחיד, למרות שבים כזה של נפשות שירדו לאבדון זה קשה מאד. אם כן מתבקשת מידה של הלם בשתי הבחינות: ברמה האמונית נדרש הלם של ענווה, המסר שמונע מאתנו לדבר דברי שטות, ומצד שני ברמה האנושית נדרש הלם כשאנו עומדים בפני הסבל הקולקטיבי ומתקשים להתייחס ולהתייחד.

אני לא בטוח שלבעיות שהעלנו יש פתרון נוח או פתרון בכלל, אולם כיוונים מסויימים בכל זאת מתבקשים. לא הכל דיבורים ולא הכל מלל אלא יש גם מעשה. המעשה עצמו הוא משני סוגים: יש מעשה בפועל, וישנו מעשה מבחינת התחושה וההרגשה. מעשה בפועל הוא ברמה הפשוטה ביותר והאלמנטרית של גמילות חסד ועשיית צדקה. נעשה מאמץ כלל עולמי, בקנה מידה שמשקף איזו תודעה, שאולי קשה לתהות על קנקנה, שמדובר כאן בטרגדיה שונה מאלו שאירעו באיראן או בסין. נראה לי שהתודעה העולמית היא שכאן יש מימד של צדקה. לא כאן המקום להיכנס לניתוח שורשי הצדקה ביחס לבן נח, אולם אומר רק על קצה המזלג שחז"ל תוהים האם בני נח מצווים על צדקה. יש מהראשונים שמוכיחים שצדקה שייכת בבן נח ממדרש חז"ל על סדום: חז"ל אומרים שסדום נענשה בגלל שלא נתנו צדקה - "וזה היה עוון סדום אחותך... ויד עני ואביון לא החזיקה" - והראשונים הבינו שאם על כך הם נענשו כנראה שהם מחויבים בכך.

בתקופת האינתיפאדה הגעתי לארה"ב ושאלו אותי, מה הם יכולים לעשות כדי לעזור לאנשים בארץ, במצב הקשה שאליו נקלענו - האם אפשר לתת צדקה ולעזור.

הגמרא בתענית (יא, ע"ב) אומרת:

בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן עליו הכתוב אומר (ישעיהו כב, יג) 'והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחט צאן אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות'. מה כתיב בתריה, 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון'.

חז"ל ראו במי שלא משתתף בצרת ציבור תפיסה הדוניסטית חמורה ביותר. כנגד זה הם מציגים את מודל של משה רבינו:

שכן מצינו במשה רבינו, שציער עצמו עם הצבור שנאמר (שמות יז, יב): 'וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה', וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה, הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער. וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור.

בין אם משה רבינו יושב על אבן או על האדמה, על כסא או על כורסא זה לא עוזר כלל לאלו שנלחמים בעמלק, ולמרות זאת משה רבינו לא מעלה בדעתו להתעלם בזמן שישראל שרויים בצער במלחמת עמלק.

ניתן להוסיף שברמה מסוימת יכול להיות שהשתתפות זו עוזרת: היא עוזרת למצטער מבחינת רמתו המוסרית, וזה עוזר למי שבצערו אתה משתתף. כשאדם נמצא בצער וסבל הוא רוצה לחשוב שלמישהו אכפת, אולי מבחינה גשמית הצער של אחרים לא עוזר, אולם מבחינה נפשית יש לעזרה כזו משמעות רבה מאד. חז"ל לימדו אותנו שלעיתים יש לעשות גם מעשים קטנים בשביל להשאיר דברים בתודעה. כאשר הם דיברו על זכר החורבן, הם אמרו שכל אדם שעושה סעודה לאורחים יחסר ממנה מעט לזכר החורבן. בהקשר אחר נפסק להלכה בשו"ע שבתקופה של תעניות ממעטין במשא ומתן, בשמחה, באירוסין ובנישואין.

נשאל את עצמנו באיזו מידה משפיעים על אורחות חיינו ועל רגישותנו הדברים המתרחשים בעולם, והאם במצב הפוך לא היינו תמהים מדוע העולם שותק. כמובן שכוונתנו אינה לשתיקה כלפי חוץ אלא לשתיקה כלפי פנים.

דיברתי לפני כן על מעשה בשתי רמות: מעשה בפועל - צדקה וגמילות חסדים, וסוג אחר של מעשה, מבחינת התחושה וההרגשה, ולו במישור הסמלי, שמשקף כלפי חוץ מה שאנו מרגישים כלפי פנים. האם כל זה יפתור את הטרגדיות - אי אפשר לדעת, אולם אנו לא רק בונים על הצלחות מעשיות ועל תוצאות בשטח, אלא על תחושה פנימית ליצור רגישות אנושית. מתוך כך אנו עומדים כאן במידה מסוימת במבחן אישי וציבורי. הקשיים הם קשיים אמיתיים ואין טעם לטייח אותם, אולם אנו מאמינים בני מאמינים, צריכים לראות את עצמנו, גם בשעות ובימים קשים, כיכולים להתמודד מבחינה נפשית, ובצורה חלקית אף מבחינה מעשית, גם כשההבנה רחוקה מלהיות מלאה.

צריכים אנו לשאוף להגיע לפחות לרמה שבה נרגיש רגישות אנושית ברמה אוניברסאלית במוות של ציבור כל כך גדול. יש להבין שזה מצד אחד סיוע לאדם הנפגע ומצד שני חלק ממה שמתבקש מאיתנו וחלק מעבודת ה' שלנו. מתוך כך ההבנה צריכה להיות שאין כאן רק דרישה ביחסים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, אלא בין אדם לעצמו.

 


* פורסם בדף קשר 992. השיחה סוכמה על ידי שאול ברט ולא עברה את ביקורת הרב.