16: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מח‏וקי רצונך"

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"להשכיחם תורתך ולהעבירם מח‏וקי רצונך"* / הרב אהרן ליכטנשטיין

נקודת המוצא של משבר חנוכה והנס שבעקבותיו מתוארת במטבעה של תפילה בתפילת "על הנסים":

בימי מתתיהו כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך.

כאן היה המשבר, ומכאן החל כל העניין. ויש מקום לשאול: מהי כאן ההבחנה בין "להשכיחם תורתך" (או לפי הרמב"ם: לשכחם תורתך"), לבין "להעבירם מחקי רצונך"?

יש שרצו לפרש כי מדובר באותו תהליך, אלא שנשואו הוא אחר: הביטוי הראשון מכוון כנגד תורה בכללותה, ואילו הביטוי השני מתייחס למשהו ספציפי יותר, ל"חוקים" - אותן נורמות פרובלמטיות, שקשה יותר להבינן. יש כאלה הגורסים ש"להשכיחם תורתך" פירושו השכחת הידע, ואילו ההעברה "מחוקי רצונך" - מכוונת כנגד מישור המעשה, הביצוע והקיום.

דומני שיש להבין את הדברים אחרת, ולראות את ה"שכחה" ואת ה"העברה" כתהליכים שונים במהותם, ולא רק חילוק בנשוא השכחה וההעברה. יסוד הדברים בפסוק מוכר למדי מפרשת ואתחנן (דברים ד, ט): "רק השמר לך ושמר נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך". והתורה ממשיכה ומפרטת: "יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחרב, באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי, אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה, ואת בניהם ילמדון". מדובר כאן על שני דברים: על שכחת הדברים, "אשר ראו עיניך", ועל הסרתם מהלב, "ולא יסורו מלבבך".

מהי האבחנה בין שכחת הדברים לבין הסרתם מלב?

מדובר כאן על שני תכנים, ובמקביל - על שני תהליכים. הרמב"ן עמד על פסוק זה הן מבחינה מחשבתית והן מבחינה הלכתית צרופה, הן בפירושו על התורה על אתר, והן בבואו למנות את אותן מצוות שלדעתו השמיט הרמב"ם מספר המצוות. לדעת הרמב"ן יש כאן שני ציוויים, מצוות "לא תעשה" ומצוות "עשה":

"רק השמר לך... פן תשכח את הדברים" - אז כשלא תשכחום ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים, ואם תעוותו אותם מתןך שכחה תחשבו שוטים, לשון רש"י. ואינו נכון כלל, אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה הזהיר בה מאד, כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצוות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך הקולות והלפידים, את כבודו ואת גדלו, ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם, ופירש הטעם כי ה' עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו. והנה קודם שיזכיר הדיברות שנאמרו שם [=בהמשך פרשת ואתחנן], הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירנו מלבנו לעולם. וצוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה.

הרמב"ן מסביר כי תועלת המצוה הזו גדולה מאד:

שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד,, אף על פי שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים, אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים, אבל כשמגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו רואות, אין שם אמצעי להכחיש כל חולק וכל מספק ונשקר אותו, לא יועילוהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידנו כי אנחנו היודעים בשקרותו.

לדעת הרמב"ן יש איפוא מצווה לזכור את מעמד הר סיני ולהעביר תודעה זו לדורות. התועלת היא הכחשת כל ספקן וכל מפקפק, והשרשת האמונה בתודעתנו.

לצד התועלת שהרמב"ן מציין, דומני שניתן להתייחס אף לנימוק אחר. הרמב"ן מנמק את הצורך במצווה בנימוק חשוב למדי, אבל "חיצוני": העמדת חומה בצורה נגד ספקנים ומפקפקים למיניהם, תרופה למכת המלגלגים על דברי תורה. יש כאן מעין תריס בפני השוללים והספקנים.

אמנם, למצוות זיכרון זו, של מעמד הר סיני, יש גם הבט חיובי. לא רק מניעת הפורענות, אלא חידוד, העמקת והעשרת תודעתנו התורנית, מבחינת זיקתנו לתורה ולנותן התורה. במעמד הר סיני נתאפיין בשנים: נתינת תורה, העברת מסר ותכנים, מצוות וגופי הלכות. אבל לצד זה, היה דבר נוסף. בהגדה של פסח אנו אומרים: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה - דיינו!". דיינו? וכי די בהליכה להר סיני וביציאה בידים ריקות הימנו? ללא תורה, מה תועלת יש באותו מעמד?

התשובה ברורה: גם לו ניתן היה להעלות על הדעת שהמיפגש עם השכינה במעמד הר סיני יותירנו ללא תורה ומצוות, הרי שהמעמד כשלעצמו, גילוי שכינה על כל המשתמע מכך, היה חוויה בעלת עוצמה ומשמעות מרחיקת לכת כשלעצמה, שדי היה בה כדי לקרבנו לשכינה ולהעשיר אותנו מבחינה רוחנית. אם באים אנו לזכור את מעמד הר סיני, עלינו לזכור איפוא שני דברים: את מה שקיבלנו, תורה ומצוות, אך גם את המעמד בו התקבלו הדברים. אנו מוזהרים ומצווים לזכור וללמוד את התורה שקיבחנו, אבל לחיות - מבחינה קיומית - מדי יום ולדורי דורות את היום ואת המעמד.

אם באנו לדבר על שכחה, "פן תשכח", לעומת "פן יסורו מלבבך", הסרה מלב, ניתן היה לומר ששני המושגים מתייחסים, כל אחד, לאחד משני ההבטים שנזכרו לעיל. השכחה מתייחסת לתכנים, ואותם אסור לנו לשכוח. ואילו המצווה שלא להסיר מלבנו, מתייחסת לפן הקיומי-חווייתי, למעמד עצמו, לחשך, לענן ולערפל.

אבל לאמתו של דבר, אנחנו נדרשים לשתי המשימות הן ביחס לתכנים והן ביחס לחוויה. מצד אחד אנו נדרשים לא רק למנוע הסרה מלב אלא גם למנוע שכחה של המעמד, ומצד שני, ביחס לדברי תורה עצמם, גם את התכנים, המצוות וגופי ההלכות אסור לנו להסיר מלב.

אין אנו עושים, חלילה, הפרדה בין תכנים מושגיים כשלעצמם, ערטילאיים, לבין ההבט החוויתי-קיומי, לזיקתנו אל התורה והקדוש-ברוך-הוא. ניתן לדבר על מעמד הר סיני כדו-פרצופי, אך בסופו של דבר תפישתנו היא שכל האירוע הרבגוני הזה - יחיד, מיוחד ומאוחד הוא, בו הנימה העיונית-לימודית, קבלת התכנים, קליטתם וספיגתם, הולכות שלובות זרוע עם אותה לחוויה מרהיבה של אותו מעמד נפלא ומפליא.

כאמור, ביחס לשני ההבטים שמהווים שני צדיה של אותה מטבע, אנחנו מצווים גם על "לא תשכח" וגם על "פן יסורו מלבבך". השכחה כשלעצמה - שביטוייה הם העלמת התכנים, טשטוש העובדות ועמעום השליטה המלאה בגופי תורה - היא תופעה חמורה כשלעצמה. מי שמבין ערכה של תורה, נאחז בקרנות מזבחה ומבקש לשמור על שלחיטה מלאה ורעננה בכל פינה ופינה תורה, בכל אתר ואתר שבה. אכן, שר השכחה מצוי, והתופעה היא טבעית.

ומכל מקום, מבחינת ההפסד הרוחני שבדבר, השכחה היא כאין וכאפס לעומת ההסרה מן הלב. הגמרא בשבת (קלח, ע"ב) אומרת:

תנו רבנן: כשנכנסו רבותנו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר (עמוס ח, יא): "הנה ימים באים נאם ה' אלקים, והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה',, וכתיב "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו". דבר ה' - זו הלכה, דבר ה' - זו הקץ, דבר ה' - זו נבואה. ומאי "ישוטטו לבקש את דבר ה'"? אמרו: עתידה אשה שתיטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא אם טהורה היא, ואין מבין אם טהורה היא ואם טמאה היא.

בהמשך מפרטת הגמרא את פשר השאלה ההלכתית לגבי טומאה בכלי חרס שהיוותה את שורש המבוכה בדבר כשרות אותה ככר של תרומה. למרות שבהמשך מובאים רבי שמעון בר יוחאי, האומר כי "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר 'כי לא תשכח מפי זרעו' ", נראה כי פשוטה של סוגיה מצביעה על כך שחז"ל השלימו עם העובדה כי ייתכן מצב בו, חס וחלילה, תשתכח תורה מישראל, ייעלמו גופי הלכות, ויהא טשטוש בהלכות טומאה וטהרה ובתחומים אחרים. עם כל הקושי שבדבר, מצב זה נסבל הוא כל עוד הדברים לא סרו מלב. אותה אשה המשוטטת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כשככר של תרומה בידה, שואלת רבנים ודיינים מהו גורלה של אותה ככר, ואין מי שיאמר האם שניה לטומאה היא או שמא ראשונה, האמנם טמאה היא שמא טהורה. אותה אשה שכחה את התורה, והאנשים שפנתה אליהם - אף הם שכחוה, אך האמנם סרו הדברים מלב? האם הזיקה הקיומית והקשר הנפשי למשמעות ככר של תרומה, טומאתו וטהרתו, סרו מלב? אצל אותה אשה מתגלית זיקה עמוקה לעולם של תרומה, להלכות טומאה וטהרה, עד כדי שיטוט בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שמטרתו חיפוש, שמא באיזו פינה נידחת יימצא מורה הוראה שלא שכח. אשה המשוטטת ברחובות ובשווקים למצוא את דבר ה', כשם שאחרים מחפשים אחר מים ולחם, מרגישה בעומק נשמתה את הזיקה, הקשר והצורך בדבר ה'. בשבילה אותה ככר של תרומה הוא משמעותי וקיומי. אם זהו המצב, אזי גם אם, חלילה, תשתכח תורה מישראל, עתידה הרוחני ומעמדה הקיומי של כנסת ישראל מובטח.

אם, חלילה, מגיע יום שבו הדברים סרים מלב, יום בו בתי כנסיות ובתי מדרשות מלאים וגדושים בחכמי הלכה ופוסקים הבקיאים בפרטי פרטים של הלכות כלי חרס, היודעים לענות על כל שאלה לגבי טומאת הסט, אבל האיכפתיות לגורל ככר של תרומה שמביאה אשה פשוטה המשוטטת בין בתי המדרש נחלשת - אזי כנסת ישראל נמצאת בסכנה רוחנית וקיומית של ממש. לשכוח מה שנלמד? קשה הדבר. אבל אם שוכחים "את הדברים אשר ראו עיניך", את משמעותם הקיומית והרוחנית, את כל הקשור לזיקה אל הקדוש-ברוך-הוא המלווה את מעמד הר סיני, אזי נמצאים במשבר שאחריתו מי ישורנה.

אותו משבר רוחני שפקד את כנסת ישראל בתקופת היוונים והמתיוונים מאופיין בשנים. היוונים הבינו בוודאי את משמעותה של התורה עבור כנסת ישראל, ועד כמה התורה מייחדת, מבדילה ומקדשת את כנסת ישראל. מאבק התרבות היוונית נגד מושגי עולם של קדושה, נגד עבודת ה' במישור הטרנסצנדנטלי, הסתער נגד ידיעת תורה כשלעצמה - "להשכיחם תורתך".

אבל אותם יוונים ומתיוונים הבינו שבסופו של דבר עדיין אין הם מבטיחים את עתידם ואת נצחונם. הם הבינו שמאבק נטוש לא רק במגרש בית המדרש, במישור הלימודי הצרוף, אלא שעליהם להסיר את הדברים מן הלב, להעביר את כנסת ישראל מ"חקי רצונך", לא רק מבחינת הבנת התכנים וידיעתם אלא מבחינת הזיקה והקשר. כאן, ידעה כנסת ישראל בשעתה לעמוד על שלה ולהיאבק על ציפור נפשה. נזכרה היא באותו צו שפקד עליה: "השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך". כנסת ישראל ידעה להיאבק לא רק על הידע אלא גם על הזיקה והקשר הקיומי. היא לא דאגה רק לכך שהדברים לא יישכחו, אלא הבטיחה שלא יווצר נתק, ושהאדישות ביחס לזיקה אל עבודת ה' לא תקנה לה שביתה.

בתפילת "על הנסים" הדברים מתייחסים כמובן לעבר, ולמישור הכלל. אבל משמעותם רבה ביותר בהווה, וגם במישור הפרט. כולנו זוכרים את משנת אבות (ג, ח):

רבי דוסתאי בר ינאי משום רבי מאיר אומר: כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר: "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". יכול אפילו תקפה עליו משנתו? תלמוד לומר: "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו.

מהי כוונת הדברים "עד שישב ויסירם מלבו"? וכי מדובר באדם העושה מאמץ מכוון להוציא את הדברים מלבו? להסיר מעצמו ולהתנתק במכוון ממה שלמד וספג? ברור שלא! מדובר באדם שמרוב אדישות, מחוסר מושרשות, מפאת ניתוק ודילול זיקתו הנפשית והקיומית לדברי תורה איפשר להם, קימעא-קימעא, לסור מן הלב, להתרחק מבחינה קיומית ממנו, ולהישאר אי שם באופק, אבל לא בתוך לבו. על כך - ולא על השכחה כשלעצמה - אומרת המשנה כי כמתחייב בנפשו הוא. אובדן הקשר הקיומי, דילול הזיקה הנפשית ואותה הסרה מלב - הם-הם המחייבים אותו בנפשו.

כמובן, ישנו שלב הקודם להסרה מן הלב. כדי שדברים יסורו מן הלב צריכים הם תחילה להיכנס לתוכו. רק משנקלטו ונספגו, והאדם רווי זיקה קיומית, צריך הוא לדאוג שמא זיקתו זו הולכת ומידלדלת, שמא אינו עושה די כדי לרענן אותה, שמא מתוך התעלמותו הימנה ושקיעתו בדברים אחרים הולכת הזיקה ומתעמעמת, והוא הולך ומתנתק ממנה.

כאמור, קיימת סכנה חריפה שבעתיים והיא מציאות בה מראש הדברים אינם נספגים ונקלטים לעומק, אינם ממלאים את הנשמה או מרתקים את ישותו של אדם. אכן, הוא יושב ולומד, קם בבוקר ומגיע לשיעור, אך בסופו של דבר הדברים אינם מצויים בלבו, אינם טורדים את מנוחתו. מבחינה קיומית, אין הם מושרשים בתודעתו, אלא מצויים אי שם, במקום אחר ורחוק. עושה הוא את המוטל עליו, יושב ולומד, ומה לנו כי נלין עליו במישור זה, לעתים אפילו הוא זוכר את שלמד, אבל מבחינה קיומית התורה אינה מוקד ומרכז קיומו, עבודת ה' שלו הינה מסגרת בלבד ולא מוקד ישותו. לעתים קיים פער ונתק בין מה שהאדם עושה לבין מה שהינו.

המשימה הגדולה המוטלת על בן תורה היא משימה שודאי יש לה פן לימודי מצד אחד, אך לצד פן זה שזור פן שני. פן של השרשת הדברים בלב, של דאגה לכך שאדם יהיה קשור בטבורו, בכל ישותו, לעולם של עבודת ה'. עבודה שאינה מהווה רק מסגרת אלא תוכן. או אז, יש לקוות שהדברים לא יישכחו ולא יסורו מן הלב.

לישיבה כישיבה, ולכל תלמיד כתלמיד, משימה לא קלה עמה צריך להתמודד בדבקות ובה צריך להתבונן בכנות. האמנם אני נמצא בבית המדרש מפני שזו המשימה המוטלת עלי בשהותי בישיבה, וזהו סדר יומה, האם הדברים אינם סרים מן הלב מפני שמעולם לא נכנסו אליו, או שמא אני בונה את עצמי כעובד ה', כבן תורה, שמבחינה קיומית - בתוך תוכי - אני רואה את עצמי כקשור בכל נימי ישותי ונשמתי בעולם התורה, בעבודת ה' וביראת שמים.

מבחינה מילולית אולי קל לנסח את הדברים. אבל הגשמתם וביצועם קשים למדי, ואולי קשים הם שבעתיים מפני שלעתים המבחן האמיתי הינו ב"בל יראה" כל עוד אדם מצוי בתוך הישיבה. לא פעם קיים תהליך של אחיזת עיניים: מתוך התנדנדותו של אדם שעות ארוכות ליד דף הגמרא, נדמה לרבותיו ורעיו - ועוד יותר מכך, נדמה לו עצמו - שבן תורה וישיבה לפנינו. אם לא ידאג ויטרח, על כל הבטיו הקיומיים, לקשר את עצמו ולפתוח מסילות בלבו לתורה ולעבודת ה', יבוא יום, לאחר שיעבור למסגרת אחרת ולסדר יום שונה, ויתברר כי בסך הכל היה מדובר בתפקיד. כאדם חרוץ ומסור הוא מילא את התפקיד, אך את עצמו לא מילא. או אז מתברר שהדברים שבאמת עניינו אותו היו קצת קריירה, קצת משפחה, קצת פוליטיקה, קצת מכבי תל אביב, קצת אם הבורסה עוברת את המאתיים, וכיוצא באלו.

אוי ואבוי לו לאדם כזה. "הריהו מתחייב בנפשו" כלשון המשנה, ולזה, בסופו של דבר, הוא מייעד את עצמו. מזמן לזמן אנו תוקפים את הציבור החילוני על שהוא מתקומם נגד תופעות מסויימות הנעשות על ידי מלכויות זרות ובה בעת הוא עושה בעצמו, במגרשו-שלו, דברים שאינם פחות חמורים. אנו מתקוממים, ובצדק, על כך שבעיתונות הישראלית מופיעות קריקטורות בהן מצטיירים אנשים דתיים בצורה כזאת שאילו הופיעו ב"ניו יורק טיימס" היו מקוממות את כל הקהיליה היהודית מקיר לקיר ובכל מקום בעולם. כאן, אנשים מרשים לעצמם. שם, הם יודעים, זהו חלק מגאוותה של כנסת ישראל, גם הטלית והתפלין הם חלק מהמאבק, ואילו כאן הטלית והתפלין שווים לפח האשפה.

ועם זאת, עלינו לשאול את עצמנו, בכנות ובכאב, האם לעתים גם אנחנו לא חוטאים בחטא זה. האמנם איננו מתקוממים, מחד, נגד מלכות רשעה, המשכיחה תורה ומנתקת מ"חקי רצונך", אך מאידך איננו עושים די כדי למנוע את הישכחות הדברים מעצמם, מפאת חוסר מעש ואדישות, וחמור אולי יותר - שלא יסורו מלב.

המטרה המרכזית, מבחינה אישית וישיבתית כאחד, היא הדאגה כי הדברים ייקלטו. שנדע מה לענות לאותה אשה כשתופיע וככר התרומה בידה, האמנם טהורה היא שמא טמאה, שנדע את כל פרטי טומאת כלי חרס ונבין משמעותה של טומאת הסט, שנשאף לשליטה בכל התורה כולה. אבל לצד זה עלינו להבין ששאיפה זו, על כל עושרה ועוצמתה, קשורה וכרוכה עם זיקה קיומית האמורה למלא את הלב ולהעשיר את הנשמה. עלינו לדאוג לכך שהדברים ייכנסו אל הלב, וממילא לא יסורו ממנו. עלינו לדאוג לכך שהתורה תיזכר, תיקלט, וממילא לא תישכח. מתוך כך, נוכל לקיים גם בעצמנו אותה משימה נפלאה של המשך המסורה, ולהעביר את המסר גם לדורות הבאים, "והודעתם לבניך ולבני בניך".

 


* דברים על פה שנאמרו בישיבה בחנוכה תשנ"ג. כתב וערך: אביעד הכהן. הדברים לא עברו את ביקורת הרב.