13: אמירה לנוכרי בשביעית

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

אמירה לנוכרי בשביעית[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

שאלת האמירה לנכרי ב"שבת הארץ", בשנת השמיטה, יכול ותהא מושפעת מהשוואתה לדין אמירה לנוכרי בשבת. מכאן, שיש לעמוד תחילה על יסוד האיסור בשבת, ולבחון את אפשרות ההשוואה בין שני התחומים.

1. אמירה לנכרי בשבת

הראשונים מציעים ארבעה הסברים אפשריים לאיסור אמירה לנוכרי בשבת:

א."כל מלאכה לא יעשה בהם" - כדרשת המכילתא (בא, פרשה ט), "לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך". בספר היראים נקבע איסור זה מדאורייתא, ואילו הרמב"ן בפירושו על התורה (שמות יב, טז) העיר שמדובר באסמכתא בעלמא והאיסור הוא רק מדרבנן.

ב. רש"י (ע"ז טו, ע"א, ד"ה כיון): "ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר". לפי זה, האיסור חל לגבי שבת דווקא.

ג. רמב"ם הלכות שבת ו, א: "אסור לומר לנוכרי לעשות לנו מלאכה בשבת... ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן". היינו: יש כאן גזירה שמא יבוא הישראל לעשות המלאכה בעצמו.

ד. לדעת רש"י (שבת קנג, ע"א) והראבי"ה האיסור הוא מטעם שהנוכרי הוא כשלוחו של הישראל, לעשות המלאכה בשבת.

2. מהות האיסור בתחומים אחרים

סקירת הטעמים הנזכרים מראה לכאורה ששני הראשונים שייכים דווקא לשבת, ואילו שני האחרונים ניתנים, עקרונית, להחלה גם בשנת השמיטה, אלא שיש לדון האמנם גזרו על איסור אמירה לנוכרי בשביעית. בסוגיית בבא מציעא (צ, ע"א), מסתפקת הגמרא האם איסור אמשאלת האמירה לנוכרי ב"שבת הארץ", בשנת השמיטה, יכול ותהא מושפעת ירה לנוכרי חל גם על איסור בל תחסום וסירוס, והוי בעיא דלא איפשיטא. כעיקרון, מכל מקום, תפיסת הגמרא היא שניתן לאסור על אמירה לנוכרי אף בתחומים אחרים אלא שהשאלה היא האם יש לעשות כן בכל לאו שהוא או שמא רק באיסורים החמורים.

בהלכות שכירות (יג, ג) פוסק הרמב"ם: "אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה... אסור ואינו לוקה". וכן בהלכות איסורי ביאה (טז, יג): "אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו...". הרמב"ם אינו כותב שכלל זה, של איסור איסור אמירה לעכו"ם, נוהג בכל הלאוין.

3. שיטת הרמב"ם: אמירה לנוכרי מותרת בכלאי זרעים

אכן, בהלכות כלאים (א, ג) פוסק הרמב"ם ש"מותר לומר לנוכרי לזרוע לו כלאי זרעים". הראב"ד על אתר הבין שדעת הרמב"ם להתיר אמירה לנוכרי בכלאים, והשיג: "אמירה לנוכרי באיסור, לאו בעיא ולא איפשיטא? ולחומרא בבבא מציעא".

את דברי הרמב"ם ניתן להסביר בכמה פנים:

א) ה"כסף משנה", בשם המהר"י קורקוס, מנסה לצמצם את ההיתר רק למקרה בו הנוכרי זורע בשדה של נוכרי וכיוון שהזורע נוכרי והקרקע של נוכרי לא אסרו. מכאן, כפי שביקש להציע ה"כסף משנה", ניתן גם להבין את החילוק בין הלכה זו להלכה שסמוכה לה (כלאים א, ו), שם פסק הרמב"ם ש"אסור לישראל להניח לנוכרי שירכיב לו אילנות כלאים", משום שלצורך ישראל הוא.

כפי שהעיר ה"משנה למלך", טיבה של ראיה אחרונה זו מפוקפק למדי. בהלכות מלכים (י, ו) פסק הרמב"ם שבני נח אסורים בהרכבת אילן, ואם כן הלכת הרמב"ם האוסרת הרכבת כלאים באילן אינה נובעת כלל מאיסור אמירה לנוכרי אלא מטעם שהנוכרי אסור בה מחמת עצמו.

ב) ניתן להציע הסבר אחר בהבנת דברי הרמב"ם: לפום ריהטא, לדעת הרמב"ם מותרת אמירה לנוכרי בכל הלאוין - לרבות זריעת כלאים בשדה של ישראל - פרט לחריג אחד והוא איסורי לא תחסום וסירוס.

באיסור חסימה (הלכות שכירות יג, ג) מונה הרמב"ם מספר מצבים בהם חל איסור "בל תחסום", וביניהם:

I. האומר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה.

II. ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת.

III. הרביץ לה ארי מבחוץ.

IV. פרס עור על גבי הדייש כדי שלא תאכל.

בדיקת המכנה המשותף לכולם מורה שבדין "בל תחסום" נאסרו שני דברים: האחד, פעולת החסימה גופה, והשני מניעת הבהמה מלאכול. האמירה לנוכרי באיסור זה לא נאסרה איפוא בתורת שכזו, אלא מכוח היותה מונעת מאכל מפי הבהמה, בדומה להרבצת ארי.

גם באיסור סירוס נאמר לאו מיוחד (ויקרא כב, כד): "ובארצכם לא תעשו", שאינו קשור לדין אמירה לנוכרי דווקא.

אמנם, בהלכות כלאים (ח, יג) מצמצם לכאורה הרמב"ם את היתר האמירה לנוכרי לחוץ לארץ בלבד: "ואם אמר לתינוק נוכרי לזרוע לו בחוצה לארץ - מותר", ומשמע שבארץ ישראל ייאסר. תינח לשיטת הכס"מ שנכרה לעיל, שניתן להעמיד הלכה זו בכרם ישראל, שאמירה לנוכרי לגביו נאסרה. אבל להסבר השני שהצענו, ולפיו אמירה לנוכרי מותרת בכל לאוין פרט ל"בל תחסום" וסירוס, תקשה הלכה זו.

ג) לאור הקושי האמור ניתן להציע דרך שלישית בהבנת דברי הרמב"ם: הרמב"ם אכן מחלק בין אותם מקרים בהם העבירה מתבטאת רק במעשה האסור (כגון לבישת שעטנז, או חרישה בשור וחמור יחדיו), לבין מקרים בהם נוסף למעשה האסור נוצרת אף תוצאה אסורה: מעשה חסימת הבהמה יוצר כאן תוצאה של "בהמה חסומה", רעבה. בשבת - המעשה יוצר מעין תוצאה של "שבת שקדושתה מחוללת".

לפי חילוק זה, אמירה לנוכרי נאסרה רק באותם מקומות בהם נוסף למעשה האסור נוצרה גם תוצאה של איסור.

4. כלאי זרעים לעומת כלאי הכרם

לאור האמור אפשר שיש מקום לחלק בין כלאי זרעים לכלאי הכרם. בכלאי זרעים המעשה הוא-הוא האסור: "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט).

לא כן כלאי הכרם, בהם התוצאה היא האסורה: "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב, ט).

חילוק זה מתבטא אף בתוכן האיסור: תוצאת כלאי זרעים הותרה באכילה מן התורה, ואילו כלאי הכרם נאסרו בהנאה מן התורה. לכן, אסר הרמב"ם אמירה לנוכרי דווקא בכלאי הכרם אך לא בכלאי זרעים.

5. אמירה לנוכרי בשביעית

מכאן עלינו לבחון את מעמדו של איסור אמירה לנוכרי בשנה השביעית.

מחד, ניתן להשוות בינו ובין איסור אמירה לנוכרי בשבת, שהרי אף שביעית - "שבת הארץ" היא. אמנם, אפילו נתעלם מן הדמיון בשם, ייתכן שאמירה לנוכרי תיאסר, והדבר תלוי בשאלה האם בשביעית נאסרה רק הפעולה, עבודת הקרקע, או שנוצרת בה אף תוצאה אסורה.

יתר על כן: לשיטת רש"י ותוספות רי"ד (ע"ז טו, ע"ב), אסור לנוכרי לעבוד בשדהו של ישראל, ואפילו אם לא יאמר לו דבר, מאחר ולדעתם המצווה היא שה"חפצא", הקרקע עצמה, תשבות ממלאכה. לפי גישה זו, אמירה לנוכרי אסורה לא מצד עצם האמירה אלא מצד העובדה שהיא גורמת לקרקע שלא תשבות, ללא זיקה לשאלת אמירה לנוכרי בשאר לאוין בהם לא קיים איסור מיוחד זה על ה"חפצא", נשוא הפעולה.

6. נוכרי כשלוחו של ישראל

שאלה מסוג אחר לגמרי נוגעת לנסיבות המקרה בו הנוכרי משמש כשכירו של ישראל. הרמב"ם בהלכות שבת (כ, יד) פוסק שמלאכת גר תושב - שהוא שכירו ולקיטו של ישראל - אסורה מדאורייתא. במקרה זה, זיקת המעביד לעובדו הפועל היא כה גדולה עד שהמעביד עצמו נראה כפועל ועושה המלאכה האסורה בידיו-שלו.

לאבחנה זו, שבין "סתם" אמירה לבין יצירת זיקה ההופכת את האומר למעין שולח כשהפעולה מתייחסת אליו ישירות מספר השלכות מעשיות אף בתחומים אחרים (ראה, לדוגמא, כתובות מו, ע"א בשיטת ר' יהודה לעניין איסור הוצאת שם רע; ב"ק נו, ע"א בעניין שכירת עדי שקר; ועוד), ולפיה, לכאורה, ייתכן שבמקרה בו הנוכרי הוא שכירו של ישראל, תביא עבודתו לעבירה על איסור דאורייתא.

 


[1] עיקרי דברים מתוך שיעור שנאמר בישיבה. הדברים נערכו ע"י א' הכהן ולא עברו את ביקורת הרב.