06: "בית א-להים" ו"שער השמים"

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"בית א-להים" ו"שער השמים"* / הרב אהרן ליכטנשטיין

ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית א-להים וזה שער השמים.

הרמב"ן מבאר כי יעקב מדבר כאן על שני מקומות שונים: בית א-להים מחד, ושער השמים מאידך (או שהאחד הוא באר שבע והשני ירושלים, או שהאחד ירושלים והשני בית-אל).

אולם, ראשונים אחרים מבארים כי מדובר כאן על מקום אחד שמהווה הן בית א-להים והן שער השמים. כך אומר רש"י: "הוא בית המקדש שהוא שער לעלות משם התפילות והקרבנות". כך מבאר גם ראב"ע.

ואכן, יש לחקור מהו אותו 'שער השמים' - האם הוא מהווה ישות עצמאית, נפרדת העומדת בפני עצמה, מנותקת מ'בית', או שמא קשורה היא קשר הדוק עם הבית.

חקירה זו מזכירה את מצוות מזוזה, בה נאמר: "וכתבתם על מזֻזות ביתך ובשעריך" - מצד אחד בית, ומצד שני שער! ואכן, נחלקו ראשונים האם יש חובה להקים מזוזה על שער, כשאיננו מהווה חלק מ'בית' (כגון שער חצר שאין בה בית) או שמא דווקא בשער הבית קיימת המצווה. בכל אופן, לדעת הכל, יש קשר הדוק בין השער לבית עצמו, וכשקובעים מזוזה בשער הבית היא חייבת להיות בתוך הבית, בכניסה אליו ולא מחוץ לבית בשער החיצוני לבית.

משמעות הדברים איננה הלכתית גרידא - יש כאן רעיון מחשבתי עמוק ועקרוני. ישנן תפיסות פילוסופיות המבינות את המציאות הא-להית כדבר 'טראנסנדנטאלי', מרוחק מאוד - הקב"ה הינו שוכן ב'שמים' ואין לו שום קשר עם הארץ, החומרית הגשמית והמאוסה יחסית לעולמות העליונים. מאידך, ישנן תפיסות פילוסופיות התופסות את א-להים כדבר 'אימננטי', קרוב ביותר, כמו חברותא של האדם - הקב"ה נמצא בעולם והעולם הוא הקב"ה. תפיסה זו מזהה את הא-להים עם הטבע.

היהדות שוללת לחלוטין שתי גישות אלו. אנו סוברים כי "הקב"ה מקומו של עולם, ואין העולם מקומו", ועם כל זאת הקב"ה קרוב אלינו ומשגיח עלינו כל רגע ושעה.

השמים אינם מנותקים מהארץ: "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ"! וכן "שמע ישראל ה' אל-הינו ה' אחד" - אין ניתוק בין ה' בארץ לבין ה' בשמים - כולו אחד. היחס בין א-להי השמים וא-להי הארץ הוא יחס הסותר עצמו. מצד אחד, אי אפשר לתפוס כלל את הקב"ה שמלוא כל הארץ כבודו ומשכנו בשמים מעל ועל הארץ מתחת. ומצד שני, אנו מתפללים אל בית המקדש - בית בו שכינתו של הקב"ה שורה בו, בארץ בלבד!

סתירה זו בולטת בתפילת שלמה: "האומנם ישב א-להים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלֻך אף כי הבית הזה אשר בניתי!" (מלכים א ח, כז). ועם כל זאת, פותח שלמה: "בנֹה בניתי בית זבֻל לך, מכון לשבתך עולמים".

המפתח ליישוב הסתירה נעוץ בפרשתנו - "אין זה כי אם בית א-להים, וזה שער השמים!". אכן, אותו מקום מהווה מצד אחד צמצום נוראי של הקב"ה - בית א-להים - הקב"ה האימננטי נמצא בארץ, 'מוגבל' בבית, ומצד שני "שער השמים". אותו הבית עצמו הוא שער לא-להים הטראנסנדנטאלי, הבלתי נתפס, "אשר בשמים מעל...".

כך גם יש להבין את מצוות מזוזה - כשאנו נכנסים לבית אין להתנתק מהמציאות הא-להית בטבע בחוץ. עם הכניסה לבית, בשער, אנו מקיימים את מצוות המזוזה, המורה על מציאות א-להים, משכן ה' בתוך הבית פנימה.

תפיסה זו איננה מוגבלת למצוה זו או אחרת, אלא מהווה ראייה כללית של העולם כולו וכאימרת חז"ל: "עולם הזה דומה לפרוזדור, עולם הבא דומה לטרקלין. התקן עצמך לפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין" (אבות ד, א).

אך לא רק בית המקדש מהווה בית א-להים ושער השמים בחדא מחתא, העולם כולו מהווה בעצם בית בפני עצמו - "ויפה שעה אחת של דברי תורה בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", ועם כל זאת אינו אלא שער - פרוזדור, לעוה"ב.

מהאמור כאן, צריכים אנו להסיק לגבי חיי היום יום שלנו. הכתוב מנחה אותנו להתנהג באופן פרדוכסלי - מחד, יש לראות בעולמנו את הקב"ה, להתפעל מן הטבע - מה רבו מעשיך ה', להרגיש את המציאות הא-להית בחיינו כאן בכל מקום ובכל זמן - התפיסה האימננטית - זה "בית א-להים".

עם כל זאת, בל נשכח שעולמנו הינו רק אשנב ופתח בלבד, לעולם אחר, כאן נמצאים אנו רק ב"שער השמים" - עולם השמים ה'טראנסנדנטאלי', מרוחק מאיתנו, והקב"ה - "לית מחשבא דתפיסא ביה כלל!".

 


* סיכום שיחה שנאמרה בשבת פרשת ויצא, תש"ן. סוכם ע"י דוד טי.