פסח מצרים ופסח דורות

עפ"י תכתוב שיעור שהועבר במכללת יעקב הרצוג.

פסח מצרים ופסח דורות הינם מושגים המוכרים לנו כבר מהמשנה פסחים ט, ה, כאשר פסח מצרים מתייחס לפסח אשר נחגג על ידי בני ישראל בהיותם במצרים, ואילו פסח דורות לזה הנחגג במהלך הדורות שנה בשנה. ברצוני לבחון כאן מושגים אלו, להתחקות אחריהם ולעמוד על משמעותם לאור פשטי המקרא, תוך השוואה ועימות בין שני מקומות בתורה שבהם נזכר הפסח - שמות יב ודברים טז.

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית... ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אתו בהם. ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש... אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש... ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה... והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עלכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים. (שמות יב, א-יג)

בפסוקים אלו אנו מוצאים את הציווי על פסח מצרים, דהיינו הציווי על קרבן הפסח, אשר ניתן לראותו כקרבן הצלה מפני מכת בכורות. אמנם, מהפסוק הבא שם מיד בהמשך, משתמע שאף לדורות יש לנהוג מעין זה:

והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו חג לה' לדרתיכם חקת עולם תחגהו. (שמות יב, יד)

אכן, ניתן לכאורה לומר, שאין כוונת הפסוק כאן לעשיית קרבן הפסח כדוגמת פסח מצרים, אלא לאירוע אשר יציין את שקרה במצרים, כיום זיכרון למעשה ההצלה. אלא שעיון בפיסקה המשלימה את עניין קרבן הפסח, אשר מופיעה בסיום הפרק מורה לנו אחרת:

ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אתו אז יאכל בו. תושב ושכיר לא יאכל בו. בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו. כל עדת ישראל יעשו אתו. וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו והיה כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו. תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם. (שמות יב, מג-מט)

הקשרם של הדברים מוכיח שאין המקום והזמן המתוארים בפיסקה מתייחסים ומכוונים לבני ישראל במצרים. כיצד זה שלבני ישראל, אשר הינם עבדים בעצמם, יש עבדים ושכירים. זאת ועוד, המושג 'אזרח הארץ' אינו הולם את בן ישראל בהיותו בגלות מצרים. מסתבר, לפיכך לומר שפיסקה זו מתייחסת לפסח הנוהג לדורות, ואף בו יש לנהוג ככל חוקת קרבן הפסח אשר נחגג במצרים.

לאור פרשנות זו יובנו פיסקאות נוספות בפרק זה בצורה בהירה יותר.

ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח. ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ועבר ה' למגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף.

ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם. (שמות יב, כא-כד)

לאור דברינו ניתן לומר ש'ושמרתם' משמעו שמירת חוקת הפסח כפי שנחגג במצרים ועשייתו בפועל לדורות, ולא רק מעשה סימלי לזיכרון. מכאן שאף הקשרם של הפסוקים הבאים יהיה ברור:

והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבדה הזאת. והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם. ואמרתם זבח פבח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל... (שמות יב, כה-כז)

השימוש בניסוח "העבֹדה הזאת" ברור יותר אם הכוונה למעשה של ממש שאליו מתייחסים הבנים ולא רק לפעולות לזיכרון, ואף מובנת תמיהת הבנים - מה העבדה הזאת - היינו מהי עבודת קרבן זו שאתם עושים בבית ולא במקדש ומהי עבודת דמים מיוחדת זו. ואף התשובה הניתנת על ידי האב עניינית וקשורה באופן הדוק למעשה - "זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים". האב מצביע על קרבן הפסח - 'זבח פסח הוא' - ומבאר לבנו שנתינת הדם על המשקוף ואכילת הפסח בבית דווקא הריהי משום שכן היה במצרים, ששם שימש הדם על משקוף הבית להצלת בני ישראל, אשר באותו הבית, ממכת בכורות.

הדברים האמורים כאן מתמיהים בוודאי, שהרי כולנו מכירים את ההלכה בעניין, המורה להקריב את הפסח בירושלים דווקא ולאוכלו שם ולא בבתים. אף התורה עצמה בספר דברים מתארת את הפסח לדורות בניגוד לאמור כאן:

שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. (דברים טז, א-ב)

ננסה לעמוד על הסתירות המשמעותיות יותר:

א. זמנו של הקרבן - בפרשת הפסח שבשמות זמן הקרבת הפסח הוא בין הערביים. אך בפרשה שבדברים משתמע אחרת. שם (דברים טז, א) נאמר: "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה". לכאורה, מה משנה הדבר מתי הוציאנו ה' ממצרים - ביום או בלילה, והרי מכל מקום עלינו להביא את הקרבן ללא קשר לזמן המדויק. מסתבר שכוונת התורה להורות בכך על זיקה שבין זמן היציאה לבין זמן הקרבת הקרבן, ולפי זה זמנו של הפסח בלילה ולא בין הערביים. אף בהמשך (דברים טז, ד) נאמר מעין זה - "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב" - הזביחה בערב דווקא. זאת ועוד, התורה חוזרת ומדגישה את זמנו של הפסח (דברים טז, ו): "שם תזבח את הפסח בערב, כבא השמש מועד צאתך ממצרים". הכתוב זועק כאן זעקה משולשת - 'בערב' - לאחר ששקעה השמש או עם שקיעתה, 'כבא השמש' - לאחר ביאת השמש, 'מועד צאתך ממצרים' - דהיינו בלילה, שהרי בני ישראל יצאו ממצרים בלילה ממש.

ב. בעלי החיים הראויים כקרבן - בדברים נאמר שניתן להביא צאן ובקר, אך בשמות יב נאמר לעומת זאת - "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו" - דהיינו יש להביא דווקא בעל חיים מן הצאן.

ג. מקום הקרבן - כאמור, בשמות ראינו שמקום הקרבן הריהו בביתו של האדם דווקא, ואילו בדברים - "במקום אשר יבחר ה'" ובאופן נחרץ יותר בהמשך שם (דברים טז, ה): "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב".

ד. אופן הכנת הקרבן לאכילה - בשמות מפרשת התורה - "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש...", כלומר אסור במפורש לבשלו ואילו בדברים נאמר דווקא להיפך -"ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה'" (דברים טז, ז).

סתירות אלו אכן לא נעלמו לחלוטין מעיני המפרשים[1], אלא שאנו ננסה להראות שסתירות אלו ניתנות להכנסה לתוך מסגרת אחת וששרשרת סתירות אלו הינה שיטתית. גישת המוצא לשיטה שנציג כאן היא, שמקורה של התורה אחד הוא, מאת הקב"ה, וכי הוא הניח בה סתירות במכוון. הרעיון העומד מאחורי הסתירות הוא היכולת להציג נושא מסוים משתי זוויות מבט שונות והאפשרות להביע רעיונות שונים, אשר אמנם יכולים, בסופו של דבר, להשתקף גם באופן שיש בו סתירה. ואמנם הקיום המעשי אחד הוא ולא ניתן לחלוקה, אלא שבאה התורה שבעל פה ומיישבת מקראות סותרים, מכריעה את ההלכה לפי כיוון אחד האמור בתורה שבכתב או משלבת בין הגישות[2].

פרשות הפסח שבשמות ובדברים ניתנות להיבחן על ידי גישה זו.

קרבן הפסח האמור בשמות הוא קרבן הפסח שנעשה במצרים, ואף שבפשוטו של מקרא הוכחנו כי הוא אמור להיעשות כך אף לדורות, הרי שבבסיסו מכוון הוא לנעשה במצרים. תכליתו של הקרבן במצרים היתה חד משמעית - קרבן הצלה, ולא בא קרבן זה אלא כדי להציל את ישראל מהנגף. תפקידו של הקרבן לדורות, הוא איפוא לזיכרון המאורע, להכרת תודה לקב"ה על אשר הצילנו מהנגף. מכאן ברור מדוע צריך הקרבן להיעשות דווקא בבתים, שהרי אופיה של ההצלה היה דילוג על הבתים אשר בהם נעשה הקרבן. אף זמנו של הקרבן, בין הערביים, מובן, שכן את ההכנה להצלה יש לעשות בטרם מתחיל הנגף, והלילה כולו הוא זמן מגפה - "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה".

ספר דברים לעומת זאת מתעלם מהעובדה שאף במצרים זבחו ישראל את הפסח ואף מעלה נימוק אחר לקרבן - "ועשית פסח לה' אלהיך בי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה". כלומר, הקרבן מהווה זכר ליציאה ממצרים ואילו מכת בכורות והנגף אינם נזכרים כלל. וכך אף בהמשך שם - "שם תזבח את הפסח בערב בבא השמש מועד צאתך ממצרים".

ההתייחסות בשני המקומות הינה, איפוא, למאורעות שונים - בשמות ההתייחסות להצלה ממכת בכורות ואילו בדברים ליציאה ממצרים, ואם בשמות הקרבן במהותו קודם לאירוע, הרי שבדברים הוא בא אחריו, כפועל יוצא. לפיכך אף אין קרבן הפסח שבדברים קשור לבתים, אלא אדרבא הוא קשור לאירוע צאתם וניתוקם של ישראל מבתיהם. ישראל בצאתם ממצרים הריהם בבחינת אומה אחת המקובצת כולה במקום אחד, נטולת זיקה לבתיה שהיו המצרים, ומכאן שראוי, לפי נקודת התייחסותו של ספר דברים, לעשות את הפסח דווקא במקום אשר הוא נטול זיקה לבתים וכאשר ישראל מקובצים יחד לעשותו, דהיינו בבית המקדש. זמנו של הפסח - בלילה דווקא - כמתואר בדברים אף הוא מובן כעת, שכן המאורע שאותו הוא מציין - היציאה ממצרים, אירע בלילה. זאת ועוד, היות שהקרבן בא לאחר המאורע, הרי שהדבר מצביע על כך שאופיו הוא מעין קרבן תודה על צאתנו ממצרים, ולפיכך דיניו כקרבן תודה ושלמים, אשר יכולים להיות מובאים מצאן ובקר ואף ניתן לבשלו, כפי הנעשה בקרבנות אלו.

ההלכה, כאמור מכריעה כיצד יש לנהוג למעשה למרות שתי נקודות המבט השונות והתיאורים השונים שבתורה שבכתב. אך בהכרעה זו יש אף מן השילוב והפשרה שבין השיטות. כך למשל, על אף שמקום הקרבן הוא בבית המקדש, כנקודת מבטו של ספר דברים, הרי שעדיין סביב קרבן הפסח צריכה להימנות חבורה על מנת להביאו, פעולה אשר יש בה מן התזכורת לקרבן הנעשה בבית דווקא, כאמור בספר שמות.

 

---