02: "נחפשה דרכינו ונחקורה"

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"נחפשה דרכינו ונחקורה"[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

אני ניגש היום לשיחה בתחושה מעורבת. מצד אחד, היו שנגשו אלי ואמרו שחשוב שהישר מן המטוס, במקום להיכנס ולהעביר שיעור בערב ועבד כנעני, אקפוץ ישר לבית המדרש להעביר שיחה בנידון, בנושא הבוער של היום. מאידך, יש אחרים שמשדרים תחושה שכבר שבוע ימים ולמעלה, נמצאים עמוק מדי במרקחה שמסביב, הציבור כבר תשוש ועייף מעצם הפרשה הנוראה ומכל מה שאפף אותה ומחפשים דרך לחזור לאיזושהי שיגרה. מבחינה זו, לאור העובדה שהאירועים הטראגיים תפסו אותי מעבר לים, הרי שבעצם כבר איחרתי את הרכבת ולא שייך לבוא ולדבר.

ואף על פי כן, למרות התחושה המעורבת, ואולי מפני שאני חושב שזה טוב לציבור, ובודאי מפני שזה טוב לעצמי, אני רוצה להתייחס לאירועים.

בהיותי בארצות הברית, התקיימה כמעט בכל קהילה שכיבדה את עצמה עצרת זיכרון ברמה זו או אחרת. בקהילה אחת, סמוכה לניו-יורק, ניגשתי לדבר והרחבתי את הדיבור על שני צדדים. פתחתי בהתייחסות לפסוק שנקרא השבוע: "ויבא אברהם לספֹד לשרה ולבכותה". אמרתי שיש הבחנה בין מספד לבין בכי; עניין ההספד הוא בעיקר הערכת אדם, אישיותו ופועלו, והוא מתייחס בעיקר לעבר. ואילו הבכי מתייחס לשברון הלב שקשור לפטירתו. מתוך כך, שמתי לי שם לנגד עיני מגמה כפולה. מחד - לתאר, עד מקום שהיכרותי הדלה הגיעה, את אופיו ואת דרכו של ראש הממשלה זכרונו לברכה, ומאידך - להתייחס לפן של החסר והשבר שבעקבות הרצח, על כל מרכיביו.

ואילו כאן, בתוך ציבור שההיכרות שלו הרבה יותר עמוקה, במקום שוודאי ישנם אנשים, הרב עמיטל ואחרים, שהכירו את ראש הממשלה הרבה יותר מכפי שאני הכרתי אותו, הרי שאל הפן הראשון, אין ברצוני להתייחס. אני רוצה בעיקר להתייחס להיבט השני, על מרכיביו השונים, כולל הטרגדיה כשלעצמה ומה שהתגלגל בעקבותיה.

כשבאים לבַכות ולבכות, ישנם רבדים ומרכיבים שונים. בראש ובראשונה, יש כמובן פן אישי. יגון של משפחה שכולה, אלמנה, ילדים ונכדים, וודאי שאת הפן הזה אסור לאבד, תוך כדי ההמולה הציבורית והלאומית. אבל נקודה זאת, על אף שהיא נקודה שאסור למעט בה, כשמדובר באישיות מפורסמת, כשנופל שר וגדול, בדרך הטבע מעיבות עליה נקודות אחרות, ייחודיות למקרה שכזה. במצב כזה, כשמדובר באישיות כזו, בדרך הטבע ההתייחסות הציבורית היא בעיקר לפן הציבורי.

כאן ללא ספק ישנה אבידה קשה, מקור לבכי, לבכות את החסר בהווה ואת החסר והשבר הפוטנציאליים בעתיד. לא בכל שנה עולה על הבמה הלאומית מנהיג בעל שיעור קומה כפי שהיה יצחק רבין.

אדם עם רקע וכישורים אישיים, מצד עצמו וגם מבחינת מה שחווה בחייו, אשר מתוך הצירוף הזה יכול היה, במציאות המורכבת שבתוכה אנו חיים, לנווט כקברניט את האנייה הלאומית ולנתבה בימים קשים, כשמצד אחד עמד לנגד עיניו, ולנגד האומה כולה, המאמץ להגיע לחוף מבטחים, ומצד שני החשש מסערות, כשאולי החוף איננו כל כך בטוח, ודאי אפף רבים.

הצירוף של קריירה בטחונית של למעלה מעשרים שנה, מצד אחד, ותקופה שניה, שוב למעלה מעשרים שנה, של פעילות מדינית - הצירוף הזה, כשמדובר בהכרעות קשות וגורליות, שבהן הפן המדיני והפן הבטחוני אחוזים כאש בשלהבת, היכולת להעריך אל נכון את הדברים כשלעצמם, היכולת להקרין סמכות ולהשרות מנהיגות בתוך הציבור ביחס לשני התחומים, כל אחד בנפרד ושניהם ביחד, הקומבינציה הזו ודאי שאינה שכיחה. קשה לחשוב למעשה על עוד אדם שבו צירוף הכישורים, צירוף הרקע בשני התחומים, השתזרו באותה מידה ובאותה רמה. זוהי אבידה קשה מבחינה לאומית, ואמנם אוי לה לספינה שאבד קברניטה.

מעבר לחרדה שצריכה למלא את האומה כולה באבדן הקברניט, יש דאגה מיוחדת לאלה שעניין ההתיישבות בארץ ישראל קרוב לליבם. לכמה זה יישמע קצת מוגזם ומשונה, שהרי ההתנגדות, דווקא מצד אלה שרואים עצמם כנושאי דגל ההתיישבות, לדרכו ולאישיותו היתה כל כך עזה ונמרצת. אבל בראייה אובייקטיבית, הרי שדווקא הציבור הזה, במידה שהכיר שהולך ונרקם בכל אופן מהלך מסוים לנגד עיניו, ולו יהי למגינת ליבו, בתוך כל המערכת הזאת - מי שיותר מכל ניתן היה לסמוך עליו שעושה כמיטב יכולתו לדאוג לפן הבטחוני, וממילא לשמירה על חלקי ההתיישבות ביש"ע, היה ראש הממשלה. לפיכך, דווקא להם ולנו הוא חסר.

אך לא רק זאת. מבחינתנו, כל תהליך השלום, על כל הקרבנות הקשורים בו, אינו רק תהליך מדיני. תהליך השלום הוא תהליך שקשור בהיבטים ערכיים ורוחניים, אשר לא רק התוצאה המעשית בשטח - מה לא מחזירים, מה מחזירים ואם מחזירים - לא רק היא בעלת המשמעות היחידה, אלא גם כיצד מחזירים, באיזו רוח ובאיזו תחושה, גם לכך יש משמעות ערכית. האם מדובר בתהליך של ויתור, אקט של שמחה שנפטרים מאיזה עול כבד, או בנכונות לפשרה על כל הכואב והכאוב שבה. האם ישנה מידה של ששון להחזיר ולוותר, או ישנה הכרה שבכורח הנסיבות הדבר צריך להיעשות, לדעת מי שחושב כך, אבל בלב כבד ומתוך זיקה לארץ ישראל של ברית בין הבתרים ההסטורית.

וכאן, דומני כי מי שמסוגל להביט בצורה אובייקטיבית ולהתגבר על ההתנגדות לעצם המדיניות, יווכח כי מתוך כל אותה פמליא שעסקה ועוסקת בתהליך המדיני, זה שיותר מכל חש - אולי לא במידה שהיינו רוצים - אך חש משהו מתחושת הכאב, החזיר אדמות מולדת, אבל באגרוף קמוץ ולא ביד נדיבה - היה ראש הממשלה זכרונו לברכה.

היו לו, לצערנו, בזמן האחרון כמה התבטאויות של זלזול בשלמות הארץ ובמקורות לאותה שלמות, אשר מן הסתם התחרט עליהן לאחר מעשה, אבל בראייה כוללת, מעבר למה שנאמר בעידנא דריתחא, ברור למי שעקב אחרי התהליך הזה, שהנימה הזו, שכאמור היא משמעותית מבחינה רוחנית וערכית, אפיינה אותו ודאי יותר מאחרים שעסקו בכך. וממילא ככל שהתהליך מתקדם - וחשוב לא רק האם הוא מתקדם אלא גם כיצד הוא מתקדם - לנו, ליושבי בית המדרש היושבים באהלה של תורה, בין אלה הדוגלים בפשרה ובין אלה המתנגדים לה נמרצות - לנו גם בנקודה הזאת הוא חסר, ועל דא קא בכינא.

חסרונו של יצחק רבין שהלך לעולמו היה נכון גם לו היה נפטר מיתה טבעית, לו היה מת בשנתו. אבל לא כך היו הדברים. ולכן, לכל אזרח במדינה, מעבר לאובדן הקברניט כשלעצמו, הרי שהנסיבות האיומות והנוראות והדרך בה נרצח בדם קר, צריכות להוות מקור כאב וצער עמוק ביותר על שלכך הגענו.

הייתי ביום שלישי שעבר בניו-יורק, ונכנסתי לראות את מורי ורבי ר' אהרן סולובייצ'יק. אני מתאר לעצמי שיש כאן בתוך הציבור כאלה שיודעים היטב כמה עזה התנגדותו לכל תהליך השלום. הוא מתבטא בצורה חדה וחריפה בכל הזדמנות, ולמרות הקושי הפיזי שיש לו להתנועע, הוא בא ארצה במיוחד לתת ביטוי לכך. קשה למצוא אדם שיותר מתנגד. נכנסתי אליו, ועוד לפני שפתחתי את הפה, רק אמרתי "שלום עליכם", חזר פעם אחר פעם "A badge of shame, a badge of shame". אות קלון. שני לילות לא עצם עין מתוך תחושה של בושה וכלימה.

התחושה הזאת, שלכך מדינתנו, בבת עיננו, אומתנו, הידרדרה, שברמה הזאת, שעד כה חשבנו שנמצאת רק מעבר לים, "אשר חלק ה' אלקיך להם", שלרמה הזו של "יישוב" סכסוכים פוליטיים ומחלוקות ומריבות פנימיות, הידרדרנו, הבושה הזאת צריכה לאפוף כל אחד ואחד, ימין ושמאל, דתי וחילוני. במידה שיהודי מרגיש, כפי שצריך להרגיש, משהו מאחדותה ושלמותה של כנסת ישראל, אז גם אם מדובר באיזה איבר אחר, צריך להרגיש איזו שהיא תחושה של כלימה, על שכך נראה פרצופה של החברה שלנו כיום, שבדרכי אלימות - האלימות החריפה והחמורה ביותר - מתיישבים סכסוכים, או נדמה שמתיישבים סכסוכים.

אבל כמובן, שתחושת הכלימה והבושה, אופפת וחייבת לאפוף אותנו, את הציבור שלנו, במיוחד. מפני שעד כמה שכל אחד מישראל הוא עצם מעצמינו ובשר מבשרינו, במקרה הזה הדבר נכון לגבי מה שנקרא "הציבור הדתי לאומי", שאנו גאים להיות חלק ממנו, במיוחד ובמישרין.

מדובר באדם שטופח במיטב מוסדותינו. לפני עשרה ימים היינו מציינים אותו כסמל להצלחה, כסיפור שכולנו היינו מתגאים בו. הוא בא ממשפחה ספרדית, מרובת ילדים, משכבה פחות מבוססת יחסית, והצליח לטפס. משפחה טובה, אבא סופר ואמא גננת, למד בישיבה תיכונית, למד באחת מבכירות ישיבות ההסדר, הגיע לפקולטה המבוקשת ביותר באוניברסיטת בר-אילן, תלמיד חרוץ ב"כולל". לפני עשרה ימים, מי שהיה מציין אותו - "ראו איזה גידולים גידלנו" - היינו רצים לחילוניים ואומרים להם: "חבר'ה, תראו איך אתם נראים, היכן מבלים הצעירים שלכם, איזו תרבות או תת-תרבות או חוסר תרבות, ואצלנו - תראו!". במשנה בכתובות כתוב, שסוקלים נערה מאורסה על פתח בית אביה: "ראו גידולים שגידלתם".

עתה הם אומרים לנו "מה זה 'גידלתם', אנחנו גידלנו? חס וחלילה! איזה עשב שוטה, פרח בר, אחד שגדל שם בשולי החבית, מהמנודים והמוחרמים, אנחנו גידלנו?!" אבל לא ייתכן שמי שמוכן לקחת קרדיט כשהשמש זורחת, יתנער פתאום כשמתחיל לרדת גשם. אם לפני עשרה ימים היינו מנפנפים בגאווה בצעיר - "ראו גידולים שגידלנו", עלינו לדעת גם היום לומר "ראו גידולים שגידלנו".

אחרי פרשת המחתרת, לפני כ12- שנה, פרסמתי מאמר ב"מעריב" תחת הכותרת "היכן שגינו?". תמצית המאמר - קריאה לחשבון נפש אחרי הדברים שהיו, והדגשת העובדה שלא מדובר באחד שבא מהשוליים, אלא שכל אותה קבוצה של אנשים הם מטובינו - מטובי הבחורים ושלא נשלה את עצמנו לחשוב שאמנם יש כאן משהו שולי בפריפריה, שניתן להתנער ממנו, אלא שיש לערוך בדק בית אמיתי ורציני, לראות לא רק את הענפים, אלא גם את השורשים.

אם כך אז, הרי שהיום על אחת כמה וכמה. פה ושם נשמעים קולות של התנערות, "עשב שוטה" וכדומה, אולם עלינו לראות את הדברים לא כמתנצלים ומתגוננים, אלא בפרספקטיבה של חז"ל. בפרספקטיבה של חז"ל יש כאן דברים איומים ונוראים. אני כמעט מפחד להוציא אותם מהפה. אינני אומר, חס וחלילה ליישם דברים כמשמעם, אך עלינו להבין מאיזו זווית ומאיזו תחושה חז"ל ניגשו למקרים כל כך חמורים. אחרי פרשת המולך, בפרשת קדושים, נאמר בפסוק שאם הציבור לא ידאג לבער את הנגע, להקיא את הרע מקרבו ולהעניש את החוטא, אז "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו" (ויקרא כ, ה). שואלת הגמרא: "אמר ר' שמעון: אם הוא חטא משפחתו מה חטאת? לומר לך אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין, ושיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו" (שבועות לט, ע"א). בל נשלה את עצמנו. במידה רבה ואמיתית - אנחנו המשפחה.

ישנם שני סוגים של חיפוי. יש בגמרא התייחסות לחיפוי בו שומרים עליו שלא יתגלה, שלא תופעלנה סנקציות נגדו. במובן הזה חיפוי הוא לאחר מעשה. אבל אנחנו מכירים בהלכה גם חיפוי שהוא טרום-מעשה, חיפוי שמאפשר את הגידול ואת ההתפתחות: "המחפה בכלאיים - לוקה" (מכות כא, ע"ב). וכאן במידה מסוימת, לצערנו הרב, אבל אם לא נצטער לא נעמוד על האמת, לצערנו הרב יש מידה של חיפוי שאיפשרה ואף טיפחה את הגידול. הלוואי שיכולנו לומר שמה שנעשה, נעשה כל כולו לא "בגין" הדרך שבה עבר הבחור או "בגלל" החינוך שקיבל, אלא "למרות" הכל. עלינו לשאול את עצמנו "האמנם?!". אם קם אדם ואומר: "נו, מה אני יכול לעשות? אני אמנם ראש ישיבה, מחנך, מורה או רב, ומתוך עדתי יוצאים גם בחורים מחללי שבת, אז אני אחראי לחילול השבת שלהם?" התשובה היא - חס וחלילה. בוולוז'ין היו ראשי ישיבה יותר ממולחים ממה שיש לכם, וגם משם יצאו לא אחד ולא שניים, ולא מניין ולא שניים, של פורקי עול לחלוטין. אבל שם היה ברור, וכך גם כיום, שאם יוצא בחור מחלל שבת מאיזו ישיבה תיכונית או ישיבה גבוהה, מקרים אלו הם למרות החינוך. כאן נשאל את עצמנו האם הכל "למרות" או שמא, לפחות בחלק, גם "בגלל".

מופיע בגמרא, בירושלמי, בתוספתא ובספרי:

תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהם לתוך ארבע אמות של חברו, נטל סכין ותקע לו בליבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל שמעו, הרי הוא אומר: 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך'. אנו על מי להביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, עדיין בני מפרפר ולא נטמאת סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר: 'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים מפה לפה'. (יומא כג, ע"א)

בהמשך שואלת הגמרא מדוע להביא עגלה ערופה. הלוא עגלה ערופה מביאים כשלא יודעים מי הרוצח, אבל כאן הלא כולם ראו - באמצע ככר מלכי ישראל. שואלת הגמרא איזו מן עגלה ערופה היתה כאן, שהרי גם ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה? "ועוד - 'ולא נודע מי הכהו' כתיב, והלא נודע מי הכהו?! - אלא, כדי להרבות בבכייה". נשאלת השאלה מהו "כדי להרבות בבכיה", האם באים לגלות פנים בתורה שלא כהלכה? היעמוד רבי צדוק באולם ויסלף, ידבר על עגלה ערופה? זה הרי לא שייך!

התשובה ברורה למדי: היה כאן מסר. מהי פרשת עגלה ערופה? פרשה זו היא פרשה של אשמה ואחריות קולקטיבית. מזקני בית דין ועד אחרון המשרתים. אמנם במישור הפלילי, במישור הענישה, אם נודע מי היכהו, האשמה מתנקזת לאותו מכה והקולר תלוי בצווארו. אך אם לא נודע מי הכהו - אזי גם במישור הביצוע, האחריות מתפזרת ומתפשטת לכל הציבור כולו, וזקני העיר, כנציגי העיר כולה, מביאים עגלה ערופה. לא בבחינת התנערות מאחריות אישית.

ישנם בעולם המודרני ליברלים גדולים שיודעים לדבר על כך שבעצם אשם פלוני ואשם אלמוני, המשפחה אשמה והחברה אשמה והסבתא אשמה. השקפת היהדות מחריפה במלוא העוצמה את נימת האחריות האישית. אדם אחראי לגורלו ואחראי למעשיו, וחס ושלום שהבלטת אשמה קולקטיבית, איזו נימה שכולנו אשמים, תקהה את תחושת האחריות האישית. התחושה של אחריות קולקטיבית מעבר לאחריות האישית, זהו המסר של פרשת עגלה ערופה. וכאן, הדגיש רבי צדוק בשעתו, היו שני כהנים רצים, ובסך הכל לקח אחד ותקע סכין בלב חברו, מה יאמרו הזקנים והעם העומדים בעזרה? יאמרו "נו, עשב שוטה, פרח בר, אחד שנכנס לו ג'וק בראש ותקע סכין בלב חברו כדי לבצע את העבודה". ואז כולם מתנערים מאחריות והולכים הביתה ומפטירים כדאשתקד....

ר' צדוק הבין שאותה תקיעת סכין בלב היא לא סתם פרי פרח בר, לא חרף החינוך שקיבל, אלא במידה מסוימת בגללו. מה הביא את אותו כהן לתקוע סכין בליבו של חברו? האם התמרד נגד עולם של מקדש וקדשיו? וכי זלזל בעבודה ובכל מה שהמקדש מייצג? הרי להיפך! מתוך התלהבות, מתוך להט, מתוך דביקות בעבודה ומתוך רצון להיות הראשון, מתוך כך הגיע לכך. זה מה שהמריץ ודירבן אותו!

כמובן, אין לומר שרבותיו, מדריכיו, הוריו ומוריו הם שלימדוהו והורוהו כי כדי להיות ראשון בעבודה מותר לתקוע סכין בלב חברך. חס וחלילה! אבל מבחינת גורמים ומרכיבים שנכנסו לתודעתו ולאישיותו והביאו אותו לאותו מעשה איום ונורא - ודאי שכן. דאגו לכך ש"קנאת סופרים תרבה חכמה", ושכחו שהיא גם מרבה קנאה. הבליטו את חשיבות העבודה, ולא הבליטו מספיק את חשיבות הדאגה לזולת, את תחושת החברות, את הצורך להשקפת עולם ולאורחות חיים מאוזנים, שבהם הדאגה לחיי הזולת הולכת בד בבד עם החרדה לעבודה במקדש ועם הרצון הכן, האמיתי, הטוב, היפה, הנשגב והקדוש, לעבוד.

בהמשך הגמרא יש ספק מה הייתה הקונסטלציה הזאת, מה בדיוק קרה שם? הגמרא מבינה שהיה פה אובדן שיווי משקל. ככל שהעבודה במקדש היא חשובה וקדושה יותר, הרי שאסור חס ושלום שתהיה מעורה בשפיכות דמים. מה היה פה הכשל החינוכי? הסכין עדיין תקוע בלב אותו בחור, בא אביו ודואג: "הוא עדיין מפרפר, תוציאו את הסכין שלא יטמא!" - ללמדך שטהרת כלים חשובה להם משפיכות דמים. שואלת הגמרא מה היה כאן? "שפיכות דמים הוא דזל, אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא, או דילמא שפיכות דמים כדקיימא קיימא, אבל טהרת כלים היא דחמירא". איפה היה פה הכשלון? האם מבחינת תשומת הלב שצריך לתת לטהרת כלים, זו היתה הרמה המתבקשת, הנורמלית, האידיאלית, אבל היה זלזול לגבי שפיכות דמים, וממילא שפיכות דמים הפכה להיות נחותה יותר מטהרת כלים. או שמא בתחום שפיכות דמים קיבלו את החינוך המתבקש והנורמלי, אבל היה כאן איזה עודף, הגזמה, לגבי טהרת כלים, וזה מה שהביא לחורבן הזה.

כך או כך הבחור מת, וקם רבי צדוק ואמר להם: "רבותי, חינכנו לערכים טובים ויפים, אבל בשורה התחתונה יש כאן שפיכות דמים". "ואל נשלה את עצמנו שבסך הכל מדובר באיזה פרח בר", אמר להם ר' צדוק, "אל נאמר כי כיון שנודע ההורג, הכל הוא ורק הוא. אין מאחוריו ואין מצידו ואין מעליו, הוא ורק הוא, מה לנו ולעגלה ערופה? דעו לכם שאמנם מבחינה הלכתית מעשית, היות שהתנאי של 'ולא נודע מי הכהו' איננו קיים כאן, נודע מי הכהו והאחריות הכבדה, הראשונית והבסיסית רובצת על שכמו, ולא תיפול שערה אחת מהאחריות המתבקשת עקב העובדה שיש אחרים מצידו ומעליו, ואף על פי כן, מיסודו יש כאן מקום לעגלה ערופה". מפני שמשהו - ומי יודע כמה, ומי יודע אם מפני זלזול בשפיכות דמים או מפני העדפה חמירא בערכים אחרים - משהו מזה הוא ינק, משהו מזה הושרה עליו, וכעת אותו תינוק, אותו בחור, אותו כהן שהתחרה איתו, נקטל.

ואז, התעוררה אצל רבי צדוק שאלה איומה ונוראה, שאלה שעליה לא ידע הציבור לתת מענה, והמענה היחידי היה: "געו כולם בבכיה". שאלתו היתה מי יביא עגלה ערופה, מי חייב, על מי נטיל את זה, על העיר או על העזרות?

מה פירוש על העיר או על העזרות? אותו בחור, אותו רוצח, אותו פושע ינק משתי מסגרות ומשני מעגלים. ישנו מעגל אחד רחב - העיר, התרבות הכללית, הלכי הרוח במדינה, אלימות מילולית בכנסת ורצח נשים בבתיהן, חוסר סובלנות ותחושה של התנשאות. יש משהו בעיר, בחברה הרחבה. אולי עליה להביא עגלה ערופה. אבל מאידך, היתה ברבי צדוק האמת והמוסריות להרגיש, שאולי יש כאן מקום לעגלה ערופה לאו דווקא מהעיר אלא מהעזרות. דווקא עולם של מקדש, דווקא עולם של קדושה, דווקא כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם. אולי על העזרות צריך להביא את העגלה הערופה. אולי דוקא שם ליקוי המאורות, דווקא שם שורש הפשע.

מדוע געו כולם בבכייה? לא מפני שלא ידעו לענות 'עיר או עזרות', אלא מפני שהבינו אינסטינקטיבית ואינטואיטיבית שהתשובה האמיתית לשאלתו של ר' צדוק, היא שצריך להביא עגלה ערופה - הן על העיר והן על העזרות. הן על העיר להתנער והן על העזרות להתנער. אדם עומד בפני הכרה שכשבחור שוכב מוטל בעזרה עצמה ליד המזבח, הן העיר שהוא שייך אליה, והן העזרות שהוא מזדהה עמהן - על שתיהן רובצת חובה של עגלה ערופה.

אנחנו, כר' צדוק בשעתו, יכולים לשאול את עצמנו, לא רק לגבי הנרצח הזה, אבל בוודאי גם לגבי הנרצח הזה, על מי להביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות?! ובתוך תוכנו, אם רוח תורה ורוח אהבת ישראל מפעימה אותנו, הרי שהתשובה האיומה והנוראה היא "על העיר ועל העזרות".

יש מי שמרגיש, שהעיר זה "הם", העיר זה הטלויזיה, העיר זה אביב גפן, והעזרות זה אנחנו. במידה מסויימת ודאי שזה נכון. ישנה תרבות כללית המנוגדת לרוח ישראל סבא, הרואה את עצמה - והיום יותר מתמיד - במאבק לשרש מן היסוד כל דבר של קדושה. יש מחנה של עזרות, של שומרי החומות ושל שומרי מה שבתוך החומות. אבל חס וחלילה, בל נשלה את עצמנו ואל נשאף לכך שנראה את העזרות כמנותקות לחלוטין מן העיר. בכמה הזדמנויות,עולה הדם לראש מדְבָרים ששומעים ומדברים שקוראים. אנשים שרואים את עצמם כמחנכים בישראל ששים ושמחים על כל גילוי של שחיתות והפקרות, של אובדן דרך, של פשיטת רגל מוסרית בציבור הכללי. כשמוצאים אצלהם זנות וסמים, גזל ורצח, זה מאפשר לנו להתהלך בקומה זקופה, להרים את הדגל, ולקרוא בקול רם "ראו מה בין בני לבין חמי!". תראו את התרבות הקלוקלת ההיא, חבורת דיזנגוף וכדומה, כיצד הם נראים - עגלה ריקה ללא ערכים, "תראו את הסטטיסטיקה!" כמה רצחו, כמה הרגו, איך נראית משפחה אצלם, תראו את החינוך שלהם.

"מה בין בני לבין חמי" - נאמר במדרשים על משפחת עשיו. אך מי הם אותם שמסתובבים במבואות האפלים? אלו אחינו ואחיותינו, בשר מבשרנו ועצם מעצמנו, לטוב ולרע. גם אנחנו, הננו וחייבים להיות, חלק מאותה עיר, וממילא מה שקורה באותה עיר צריך להכאיב לנו. ועד שפה ושם אנחנו מגלים גילויי שמחה - "אנחנו אחרים, אנחנו שונים, אנחנו על הסוס" - עלינו להרגיש עמוק עמוק את הצער ואת הכאב שאמנם, לצערנו הרב, למגינת ליבנו ולדאבת נפשנו, חלק גדול מעמנו נראה כפי שהוא נראה, עם פרצוף מוסרי מושחת, עם חוסר ערכים, עם חוסר זהות יהודית - עלינו לבכות על זה! אם אמנם, ואני חושב שאמנם, חלק ממה שקרה, איום ונורא, פרי תרבות העיר, עלינו לדעת שזה גם כן חלק מעירנו, חלק ממה שצריך להכאיב לנו, וגם אנחנו שותפים לאותה עגלה ערופה.

אבל כמובן, יש בכל זאת הבדל משמעותי, בין העיר והעזרות. אנו רואים את עצמנו, ושואפים להיות - ובצדק, כתושבי העזרות. ובתור שכאלה, מעבר לאחריותנו כתושבי העיר, יש לנו אחריות מיוחדת כתושבי העזרות. אני חוזר ומדגיש, שחלק מאותה ריצה של הכהן קדימה לקראת המזבח באה מפני שהוא תושב העזרות ולא "למרות". מפני שהוא שואף לעבודה, מפני שהוא רוצה להיות ראשון המקריבים. ואם כך, יש על העזרות חובת עגלה ערופה מיוחדת - מעבר לעיר. מה הפלא אם כך, שגעו כל העם בבכיה.

נשאל את עצמנו, מהי הבעייה שלנו בתור תושבי העזרות? מהן הבעיות שלנו? הרי אנחנו מחנכים, משתדלים לחנך לדברים של קדושה, לזיקה לארץ ישראל, לעם ישראל ולתורת ישראל. למורשת העבר וחזון העתיד - אלה המסרים שלנו. יש כאן משהו פגום, פסול? משהו שנרצה לבטל אותו? חס ושלום! לא נוותר לא על עזרת ישראל ולא על עזרת נשים, ובודאי לא על היכל ולא על קדשי קודשים. אנחנו שואפים למקדש כולו, על כל רבדיו ומרכיביו: מקדש, הר הבית, ירושלים - כל עשר קדושות של ארץ ישראל. אולם שאלת התמונה הכוללת היא המתבקשת. האם דאגנו מספיק שהמכלול המקיף יהיה לנגד עינינו, או שמא לא.

ושמא, כאותה גמרא נוראה, אפילו אם שפיכות דמים כדקיימא קיימא, המודעות הזאת במקומה, ישנו חוסר איזון וחוסר פרופורציה בין שפיכות דמים לבין טהרת כלים. שמא על האיזון, על הפרופורציות, גם מתוך העזרות וחינוך לדבקות בעזרות, שמא זה חסר?!

ויש מרכיבים אחדים שניתן להתייחס אליהם.

ראשית, אותו בטחון עצמי, שמצד אחד נובע מדברים של קדושה, מדביקות בעולם של נצח, מהתמסרות לערכים של אמונה ועבודת ה', אך לעיתים קיבל מימדים מדאיגים ומדהימים. מתוך תחושה של "אנחנו נטורי קרתא", "אנחנו שומרי העזרות", בין כשהעזרה היא דברים שבקדושה, בבחינת תורת ישראל, ובין כשהעזרה היא ארץ ישראל. לעיתים הגענו והגיעו חניכינו למצבים שבהם הוודאות המוחלטת הפכה להיות תחושה של התנשאות, אשר הביאה לראות את עצמינו כמי שאינם אחראים לציבורים אחרים, ולעיתים גם לא מספיק אחראים לערכים אחרים. זכורני לפני עשר שנים, הייתי חבר מטעם המפד"ל לצורך בדיקה פנימית והופיעו כל מיני אנשים להעיד. הגיע אדם שתופס מקום נכבד בתוך הציבור שלנו. הוא אמר, שהציבור שאותו הוא מייצג, שיושב במקומות שהוא יושב בהם, הוא כל כך נפלא - אין ציבור כמותו בעולם - שבעצם אין בכלל מי שראוי להיות מושלו ושליטו. יצאתי מזועזע. במשך העשור החולף, לעיתים הנימה הזאת של "אנחנו והם", אנחנו הטובים, אנחנו הדואגים, אנחנו בעלי הערכים, לצערי רק הולכת וגוברת.

שנית, לעיתים חינכנו לפשטנות באורח החשיבה. פשטנות, שמצד אחד היה בה כדי לשלהב ולהלהיב. כשאתה בא לאדם עם מסר חד וברור, פורט רק על נימה אחת וצועק "אחרי", הסיכוי שאמנם ירוץ הוא יותר גדול, מאשר אם אתה בא ואומר לו "תחשוב, תשקול, תבדוק, תחקור", ישנן בעיות קשות מורכבות ומסועפות, אינטרסים רוחניים נוגדים, אינטרסים לאומיים נוגדים. לא פעם במאמץ היונק משורשים שבקדושה, להריץ את הבחורים ואת הבחורות שירוצו לקראת המזבח לעשות את העבודה, לא פעם העברנו, לא רק מסרים פשטניים, אלא גם אורח חשיבה פשטני, הרגל פשטני. והפשטנות הזאת באה לידי ביטוי, לעיתים בצורת החשיבה ולעיתים בהתנערות מתכנים ומשיקולים. מזועזע עד עומק נשמתי יצאתי פעם, לפני 20-15 שנה, כמה שנים אחרי שעלינו ארצה, ממפגש רמי"ם של ישיבות תיכוניות. דיברו על חינוך, כיצד לחנך את הדור ולקדם אותו. קם ר"מ אחד על רגליו ואמר: "אמנם אנחנו יודעים שיש מחלוקת בין הרמב"ן לבין הרמב"ם לגבי ארץ ישראל - כן מצווה, לא מצווה וכדומה, אבל זה סוד כמוס שאותו נשמור אצלנו. לתלמידים אסור לספר את זה". מפני שאם הם ישמעו - משהו מהלהט, מההתלהבות, משהו ממה שהיה בוער בעצמות, משהו מזה ידעך, הגחלים יהפכו להיות רק לוחשות, עוממות. כאן כבר לא שמים פס על דיזנגוף - כאן שמים פס על הרמב"ם!

שלישית, לא פעם חינכנו, לפחות חלק גדול מהציבור שלנו, ושוב אולי מתוך כוונות טובות, להתייחסות מזלזלת, ויותר מזה - חשדנית עד הסוף, כלפי אחרים. מי שלא חושב כמותנו, מי שלא פועל כמותנו, אינו מוצג כשוגה, כטועה, אלא כאיש זדון. אם הייתה הזדמנות לייחס לאישיות ציבורית או לציבור שלם כוונה טובה או כוונה פסולה, הקו האינסטינקטיבי - לא תמיד, כמובן - היה לייחס לו את הדבר הזדוני. לא שיגיון אלא רשעות. לא טעות בשיקול הדעת, אלא ניכור. במקום אותה סיסמא המקובלת מדור דור - "כבדהו וחשדהו", רבים חרטו על דגלם: "חשדהו, חשדהו וחשדהו". ולא רק חשדהו, הלוא חשדהו זה ספק, אלא בוודאות - ודאי שכך!

מאורחות חשיבה כאלה, ניתן לעיתים להגיע לדברים איומים ונוראים. מתוך כך שמסרים מסויימים מעבירים, ולצד זה מסרים אחרים לא מעבירים, או בכל אופן לא מספיק מעבירים. "מכאן אתה אומר", אומר הספרי בשני מקומות - גם בכי תצא וגם בשופטים, "עבר אדם על מצווה קלה, סופו לעבור על מצווה חמורה. עבר אדם על: 'ואהבת לרעך כמוך', סופו לעבור על: 'לא תקום ולא תטור' ועל: 'לא תשנא את אחיך', 'ואהבת לרעך כמוך', 'וחי אחיך עמך', עד שבא לידי שפיכות דמים".

אז ודאי, יש הרבה מן הטוב והנפלא, וחס וחלילה להכתים את המערכת כולה, אבל לחשוב שהכל נובע מפרח בר ועשב פרא ושלעזרות אין שום אחריות, שאם אדם תקע סכין בליבו של חבירו, זה אך ורק "למרות" העזרות - חוששני שאת זאת לא ניתן לומר.

השאלה הקשה והנוראה שמתבקשת היא כמובן, אם כך, האם לסגור את העזרות, לפרק את המערכת, לוותר על ערכים? במטוס, בדרך לארץ, פגשתי יהודי בשם הרב אייכלר. הוא שאל אותי, האם בעצם אינני חושב שמה שקרה הוא פרי חינוך שבו מחנכים אנשים שיש דברים שהם למעלה מחיי אדם. אמרתי לו, שקיומם של ערכים למעלה מחיי אדם זה לא עניין של זרם זה או אחר - זה בחז"ל ובשלחן ערוך. אם יש הלכה של 'יהרג ואל יעבור', זה אומר שישנם ערכים שעומדים למעלה מחיי אדם.

אבל השאלה היא, כמובן, כיצד מיישמים. מהו האיזון ומהי ההנחיה ההלכתית, ההשקפתית, הערכית והמוסרית, לדעת מתי חיי האדם נמצאים בפסגה ומתי ערכים אחרים. אם הנקודה הזאת היא דביקות בדברים שבקדושה, הערכתם והערצתם, ודאי שאין לנו להתבייש ואל לנו להיכלם, ואל לנו למחוק ולו אות אחת קטנה מספר תורתינו. מבחינה זאת, לא נוותר לשום עיר, ולא נמחק שום סעיף במה שנוגע לעולם של אמונות ודעות, במה שנוגע לדבקות בתורה ובמה שנוגע לעבודת ה'. במה שנוגע לייעודנו כנושאי הדגלים האלה - חס וחלילה שנוותר או נהלך חפויי ראש. הערכים הם תורת נצח, חס וחלילה שנוותר או נמחוק. אבל במה שנוגע ליישום ולאיזון, ראיית תמונה כוללת, פיתוח כושר חשיבה ענייני, בבחינה כיצד לקחת את אותה תורה נפלאה, על כל ערכיה ורבדיה וליישם אותה, פה ודאי שיש צורך בחשיבה מחודשת ומעמיקה. יכול להיות שישנם דברים אשר בהם נצטרך לעשות חושבים מבחינת סדר העדיפויות.

במשנה ביומא (דף כב, ע"א) מסופר:

מעשה ששניהם שווים ורצים ועולים בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו. וכיוון שראו בית דין שבאים לידי סכנה, התקינו שלא יהיו תורמין את המזבח אלא בפייס.

הגמרא מספרת שהיו שני סיפורים שונים: זה של התוספתא והירושלמי, על תקיעת סכין בליבו של חברו, וזה של המשנה. הגמרא דנה איזה סיפור קדם ומסבירה מתי היה המעבר לשיטת הפיס. כשהיה הסיפור הראשון, טהרת כלים הייתה חמורה משפיכות דמים. אבל אז, למרות אזהרתו של רבי צדוק ולמרות הגעיה בבכיה, אחרי כמה ימים אמרו שהיה זה מקרה חריג, ואחרי מקרה חריג להתחיל ולשנות סדרי בראשית? להפוך את המקובל מדור דור בעבודת המקדש? "מעיקרא סברו אקראי בעלמא", אז השאירו את המצב על כנו. "כיוון דחזי דאפילו ממילא אתי לידי סכנה", ראו שיש משהו רקוב בשיטה הזאת, שאפילו בלי מעשה יזום של אדם שלוקח סכין ותוקע בלב חברו נפגעים אנשים, אז "תקינו רבנן פייס".

למה לא התקינו פייס תיכף ומיד? התשובה ברורה. מבחינה אידיאלית מה עדיף, שאנשים יעשו את העבודה ויתפסו את תורם בשיטה הראשונה או השניה? השיטה הראשונה הייתה שיטה שבנתה על אמביציה אישית, על מאמץ אישי, על כך שאדם רץ, מתקדם ושואף. היא טיפחה דביקות בערכים ודביקות בעבודה. זו היתה השיטה הראשונה. ואילו הפיס זו שיטה מכאנית. יושב בחור ומתקתק במחשב, מוציא רשימות ותולה אותם על הקיר, וכך אתה עושה את העבודה.

מה עדיף, שאנשים יעבדו מתוך הזדהות, מתוך שאיפה, מתוך קנאת סופרים שתרבה עבודה, או מפני שאיזה מקליד קבע להם מתי להיות בשמירה ומתי במטבח? התשובה היא ברורה. אם רואים רצח אחד ומרגישים ש"ממילא אתו לידי סכנה", אז אפילו כשמדובר במחיר חינוכי - והוא לא מבוטל - שינו חז"ל ועברו משיטת הדירבון והתמריץ האישי, על כל עדיפותה, לשיטת הפייס.

אינני יודע מה אקויולנטי אצלנו למעבר מסוג זה. אבל ברור שצריך לעשות מה שחז"ל עשו:

א. לגעות בבכיה.

ב. ל'עשות חושבים' על העיר ועל העזרות ועל שיטת העזרות.

בזה אין צל של ספק, לפחות לגבי המישור הציבורי. ודאי שבעולם של אמונות ודעות, לא נוותר על שום דבר, (לגבי צורת החשיבה והחילוק צריך לתת את הדעת, כאמור), אבל במה שנוגע להערכת המציאות במישור הציבורי והחברתי, ודאי שצריך לפתח כלים וגישה בצורה שונה מכפי שנעשה.

ב - 1978 הגיע שמעון פרס לישיבה. ישבנו כאן בחדר, והוא שאל מהי השיטה הפוליטית של הישיבה. אמרתי לו, שלישיבה אין משנה פוליטית מוצהרת ומכוונת שכופים על הבחורים בתור שכזו. אנו משתדלים לחנך את תלמידינו לשלשה דברים:

א. שחרף העובדה שהם יושבי בית המדרש, ואנו רוצים שהם יהיו יושבי בית המדרש, שיבינו שיש חשיבות למתרחש מחוץ לכתלי בית המדרש. שתהיה מודעות ורגישות לבעיות לאומיות.

ב. שיתרגלו לחשוב על הבעיות האלה בצורה עניינית ומעמיקה. לא להיסחף, לא להיגרר, לא לחשוב בסיסמאות ובקלישאות, אלא בצורה עניינית.

ג. שלמרות הדביקות, האמיתית והערכית, בתפיסת עולמנו, שידעו לכבד גם דעות שונות וחשיבה אחרת.

זה המינימום אליו צריך לשאוף ולחנך.

כאמור, השאלה כאן היא, לא רק תוכן זה או אחר, אם כי גם זה טעון ליבון. השאלה היא באיזה משקפיים מסתכלים, באילו עינים רואים. משורר אנגלי, בלייק, טבע פעם את הביטוי - "אדם לא רואה עם העיניים, אלא דרך העיניים". אדם רואה עם הגוף.

דיברנו עד כה על העזרות, על המערכת, אבל ישנן כמובן גם שאלות קשות ונוקבות לגבי הובלת המערכת ומנהיגותה. אני לא רוצה להיכנס כאן לשאלות שיסיטו את כל הדיון, את כל חשבון הנפש, מהמסלול המתבקש. שאלות כמו "מה אמר פלוני", "מה אמר אלמוני".

אבל גם אם נתעלם מהרובד הזה, הרי שצריכה לנקר בתודעתנו אותה נקודה שמופיעה בחז"ל בכמה וכמה הקשרים, ובצורה החדה והברורה ביותר בגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו" (שבת נד, ע"ב). עד כמה מי שהיה בידו למחות, מיחה או לא מיחה, יחשוב כל אחד לעצמו, יעשה את החשבון האישי. אבל דומני שלא אחטא אם אומר - ואני כולל את עצמי בכלל - שדבר אחד ברור, שלא הייתה מידת המחאה שנתבקשה. מכל מיני סיבות. חלק לא מחו מפני שלא הבינו את חומרת המצב וכמו הגמרא ביומא "סברו אקראי בעלמא", פעם אחת קרה והיתה מחתרת. חלק לא מחו, היות ואנחנו אמנם נמצאים במאבק לא קל עם העיר, עם התרבות הכללית, לא רצינו להכפיש את שמנו ולהכתים את עצמנו, ומתוך כך העדפנו לעבוד במידה של שתיקה או של מחאה רופפת, גם על תופעות שהרגשנו שהן אמנם חמורות.

מעבר למה שקשור למערכת כולה ולאחריות מנהיגותית כמובילים מערכת, על הנקודה הזאת כשלעצמה, שהיה בידם למחות, ודאי שישנה אחריות מיוחדת, מעבר לעיר, ואולי מעבר לעזרות.

היום אנחנו נמצאים במצב קשה למדי, והקושי הוא מכמה וכמה כיוונים. בחלקו קושי מעשי ובחלקו קושי שנראה לנו ערכי, כמעט מטפיזי.

במישור המעשי כמובן שמעמדנו, קרננו, של כל הציבור שלנו, בתוך המדינה ובתוכנו - ספג מכה קשה ואין הבחנה בין פלוני לאלמוני. יש לצערנו פסילה קולקטיבית, והדבר הזה כשלעצמו קשה. בתוך תוכנו נכנסה אוירה מזעזעת. היו כאן כמה תלמידים שהגיעו ביום ראשון, והזדעזעו. מסתובבים כאן שוטרים חמושים מחשש שמא מישהו ייפגע. הגיעו איומים על חייו של ר' יואל, ויש לו שומרי ראש. באמת איום ונורא! בתוך ישיבה זה מה שמתבקש? אנשים אמרו: "מה, אנחנו חשודים?", "תפקיד נשק", "תשים פה", "תשים שם"? ואמנם כך.

דיברנו לפני כן על בכי בגמרא ביומא, ניזכר גם בגמרא אחרת, המספרת על כהן גדול בימי בית שני שהיה חשוד שאינו עושה את העבודה כהוגן, ועושה אותה כדרכם של צדוקים. המשנה אומרת: "היו משביעין אותו במי ששיכן שמו בבית הזה, שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך, הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין" (יומא יח, ע"ב). הוא פורש ובוכה על שנחשד, והם פורשים ובוכים שחיים בעולם כזה שצריך לחשוד, שלא מובן מאליו שדבר כזה לא יעלה על הדעת. המעבר מחברה בריאה, אורגנית, הבנויה על בסיס של אמון, מחברה בתוך העזרות, לחברה שחלילה משוסה ונחשדת - הוא מעבר איום ונורא.

מעבר לזה יש פן נוסף. בפרשת המולך כתוב: "ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אתו מקרב עמו, כי מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי" (ויקרא כ, ג). מסביר הרמב"ן בפרשת 'אחרי מות':

והנה הזכיר הכתוב כי העברת הזרע למולך היא חילול השם, ובפרשה האחרת מוסיף 'למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי'... והזכיר בו חילול ה', כי כאשר ישמעו הגוים שכיבד את המולך בזרעו ויקריב מבהמתו קרבן לה', הוא חילול ה'.

יש כאן טומאה, אומר הרמב"ן, וחילול שמו הגדול. והחילול הוא כפול. יש חילול השם חיצוני, כיצד הדברים מצטיירים בעיני אחרים, מה תגובתם. מניותיו, כביכול, של הקב"ה יורדות בעיר. אבל יש גם חילול השם מהותי, שכביכול אין השם שלם ואין הכסא שלם אם יש שפיכות דמים בישראל.

מעבר לאותה פגיעה ציבורית, והיא קשה ומרה כשלעצמה, יש טומאת מקדש, טומאת עם מקודש, ויש חילול ה' בשני הרבדים.

אנחנו נדרשים היום, מתוך המצוקה, לאתגר רוחני, ערכי וחינוכי. אנחנו נדרשים להתמודד עם שאלת המפתח. יבוא אדם ויאמר: "רבותי, אתה בעצמך, ראש ישיבה, אומר שמתוך עזרות יכולה לצמוח שפיכות דמים. תסגרו את העזרות! תטשו מקדש!". אנחנו בשום פנים ואופן לא סוגרים, ולו לשכה אחת, אם בחול ואם בקודש! אבל האתגר שלנו הוא, האם אנחנו אמנם מסוגלים, להלהיב ולשלהב, להעריץ ולהמריץ לאהבה ולדבקות בדברים שבקדושה. לא להשאיר אנשים, חלילה, באדישות. לעורר אותם שיבינו את צו השעה, שיבינו את משמעות המדינה, שיבינו מהם התהליכים ההסטוריים שבתוכם אנו עומדים, אבל שידעו לעשות זאת, תוך כדי שמירה על איזונם הערכי, בלי אובדן שיווי משקל מוסרי, בלי אובדן שיקול דעת רוחני. עלינו להבין שכדי לטהר את העזרות, אנו צריכים להתמסר ולהתמודד, לא לטייח ולא לטשטש, אלא לזהות את הבעייה העומדת לפנינו ולפעול בהתאם. לטהר ליבנו לעבדו באמת ולטהר את מחנינו לעובדו באמת.

אחרי פרשת המחתרת, העברתי כאן שיחה בליל שבת. השיחה התייחסה לתפקידם של לויים במקדש, וביחס למקדש. ללויים יש בעצם תפקיד כפול. מצד אחד הם אמורים לעורר את לב העם לשאיפה ולזיקה אל המקדש, ולשאיפה לרוץ קדימה, להיות דבקים במלכות שמיים. "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" - תפקידם מלכתחילה להיות הסנהדרין. הם אמורים לפתוח את הראש ולעורר את הלב לשאיפה, לעבודת ה' ולהתלהבות הקשורה בכך. מצד שני, הם המופקדים על שמירת המקדש, לוודא שאותם זרים, שעל פי הלכות מקדש אין מקומם פנימה - ישארו בחוץ. "והזר הקרב יומת". מצד אחד מלהיבים אותו שירצה לעבוד, ומצד שני אומרים לו: "אדוני, פה יש הלכה, וההלכה אומרת: 'והזר הקרב יומת'". זהו תפקיד כפול, מורכב וקשה. זהו התפקיד המוטל על הלויים, ועל עולם התורה כמייצגים את הלויים. על ראשי הלווים ועל הלויים הפשוטים.

בשעה זו, אין מקום לומר אני צפיתי, אני אמרתי ואני כתבתי, ואתם שתקתם. את כל החשבונות ואת כל הקטנוניוּת הזאת צריך לשים בצד. עם מבט קדימה צריך לנסות לבנות בסיס רחב ואיתן, שבו אותם הלויים, הדבקים בעיר ובעזרות כאחד, יוכלו להצטרף למאמץ הגדול לדאוג לכך שהעזרות ייטהרו וישרו גם על העיר. זוהי מלאכה קשה, קשה מאוד. קשה היום שבעתיים בגלל כל מה שהתרחש ומתרחש בשבוע וחצי האחרון. אבל פחות מזה יהיה בבחינת מעילה בזכותנו, בחובתנו, בשעה קדושה זו.

שנדע לטהר את ליבנו, שנדע לטהר את מחנינו, ומתוך מאמץ רוחני, תורני, נשאף עד כמה שניתן לטהר ולקדש את עירנו.


[1] שיחה שנאמרה בישיבה, ביום כ' מרחשון תשנ"ו, כעשרה ימים לאחר רצח רה"מ יצחק רבין ז"ל. ערך אביעד בילר. השיחה לא עברה את ביקורת הרב.