01: תבונה ורגש בתורה ובתפילה

  • הרב יהודה עמיטל

תבונה ורגש בתורה ובתפילה* / הרב יהודה עמיטל

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. (ויקרא א, א)

רש"י פותח את פירושו לספר ויקרא בדברי רבותינו בתורת כהנים:

לכל דברות וכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה של חיבה… יכול אף להפסקות היתה קריאה, ת"ל: 'וידבר' - לדיבור היתה קריאה ולא להפסקות. ומה היו ההפסקות משמשות - ליתן רווח בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, ק"ו להדיוט הלמד מן הדיוט.

דומה שקל וחומר זה נכון ביתר תוקף ביחס לקריאה של חיבה, שמן הראוי להקדימה לכל דיבור ואמירה של תורה, גם בעולמנו עולם של הדיוטות. אם הקב"ה מצא לנכון להקדים למשה רבנו קריאה של חיבה, לאמור: 'משה משה', הרי וודאי שכשאנו, ההדיוטות, נפגשים עם אותם דברים וציוויים, זקוקים אנו לאותן חוויות ורגשות של התעלות, תוך התייחסות אישית, שקריאה של חיבה מעניקה.

נראה שחז"ל ובעקבותיהם רש"י התכוונו למסור לדורות את חשיבותן של אותן רגשות שקריאה של חיבה מעוררת, ומכאן אותה אריכות בתורת כהנים, שבאה להוכיח מדיוקים בפסוקים שונים שאכן קדמה קריאה הן לדברים, הן לאמירות והן לציוויים, וכן שקריאה של חיבה היתה בכל מקום - בסנה, בסיני, ובאהל מועד.

חשיבותן של קריאות חיבה אלו, עם הרגשות וחוויות, המתעוררות בעקבותיהן, שהן מביאות לקליטת הדיבורים והציוויים. אמנם, אם אין בעקבותיהן אמירות וציוויים, אזי הופכות אותן רגשות וחוויות, מטרה כשלעצמה וקיימת סכנה שאותן רגשות ישמשו תחליף לתכנים עצמם.

חז"ל (שבת י, ע"א) קוראים לתורה חיי עולם ולתפלה חיי שעה:

רבא חזייה לרב המנונא דקא מאמריך בצלותי' אמר מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה.

בעקבות מאמר חז"ל זה כתב הרב זצ"ל בהתייחסות למעמדו הרוחני של הציבור בזמנו בדורו:

כשהעבודה מיוסדת על יסוד הרגש והתפילה, דואגים תמיד מנפילה, כי תפילה חיי שעה היא, והרגש משתנה לרגעים. אבל כשהיא מיוסדת בעקרה על השגת השכל והתורה, אז האדם בטוח יותר מנפילה, כי תורה היא חיי עולם, ודומה לאור המאיר תמיד. ואף על פי שעם כל זה אשרי אדם מפחד תמיד כתיב, מכל מקום הרבה ערבון ובטחון נמצא על ידי התורה. על כן צריכה הכרעת התורה להיות מרובה בארחות העבודה, כדי לתן בלב אומץ ובטחה. ומכל מקום ידע, שאין אדם בזמן הזה יכול למצא מעמד, אם לא יכין גם כן את הרגשותיו על ידי תפילה. ועם זה יתקן את סביבתו המציאותית, ויהיה תמיד בין תקוה ופחד, עד יערה עליו רוח ממרום, ואומץ ד' ישגבהו, עד שלא ישפיע עליו פחדו כי אם טוב ועדינות, ולא שום חולשה ורפיון.

הרב מדבר על דאגת נפילה כאשר עבודת השם מבוססת על יסוד הרגש המתעצם עם התפילה. "הרגש משתנה לרגעים" אך ההגיון לעומת זה, אינו תלוי לא בזמן ולא במקום ועל כן ההכרעה השכלית תקפה בכל זמן. היא אינה משתנה ואינה תלויה במצבי רוח מתחלפים. הרגש, גם זה הנעלה ביותר, הוא טוב וחשוב בעת שחשים בו, אך אין כל בטחון שהוא יתעורר גם בזמנים אחרים ובנסיבות אחרות. רגש יש והופך להתרגשות שמלווה בתחושה של רוחניות, של התעלות. התרגשות זאת שאדם חש בה בעצמתה, הולכת ונשחקת עם הזמן החולף ויש צורך בגרויים רגשיים חדשים מידי פעם, גרויים המביאים לידי התרגשות, אך לא תמיד הם מצויים בהישג יד ולב.

העצה הנכונה לפי הרב היא שעבודת השם תהיה מיוסדת בעיקרה על השגה שכלית דרך התורה, עם דגש מתאים על הרגש והתפילה. זה הדבר אשר מהווה ערובה ובטחון מחשש נפילה ממדרגתו הרוחנית של האדם, כלומר מן הראוי להדגיש ביתר שאת את חשיבותה של ההכרעה השכלית על פי התורה, שהרי התורה היא חיי עולם בעוד התפילה היא חיי שעה.

הרב בהתייחס לדורו וזמנו מוסיף ואומר: "ומ"מ ידע שאין אדם בזמן הזה יכול למצוא מעמד אם לא יכין גם כן את הרגשותיו על ידי תפלה". מהתייחסותו למושג ה"זמן הזה" ניתן להסיק שאל לדברים להיות מנותקים מ"עכשיו" ומ"כאן". עצם קביעתו החד משמעית שללא טיפוח היסוד הרגשי עם התפילה לא יוכל אדם למצוא מעמד, תקפה היום שבעתיים, לאור כל השינויים שנעשו בעולם בכלל ובעולמנו היהודי בפרט, מאז שבעים או שמונים שנה שהדברים נכתבו.

הדרישה להדגשת היסוד הרגשי בתפילה, עד כדי התרגשות והתלהבות, באה לידי בטוי בימינו בנהירה למנייני "קרליבך", ההולכים ותופסים תאוצה. באשר לתופעה זו, דומה שיש להתייחס אליה, ובהקשר זה כדאי להזכיר בראשונה את דבריו של ריה"ל (מאמר ב אות נ):

כשם שה'תחנונים' צריכים מחשבה וכונה, כך גם השמחה בדבר האלוה ובמצותו צריכה מחשבה וכונה, למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצוה עליה ותכיר מה מאד היטיב לך בה - וכאלו באת לביתו כקרוא אל שלחנו ומנעמיו - ותן שבח על כך בפיך ובלבך. ואם תעלה עליזותך במצוות אל מדרגת הזמר והרקוד, יהיו לך גם אלה עבודת האלהים, ואף על ידם תדבק בענין האלוהי.

וברוח זו גם דבריו של הרמב"ם בסוף הלכות לולב:

השמחה, שישמח אדם בעשית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן - עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב'. וכל המגס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו - חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר: 'על תתהדר לפני מלך'. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו - הוא הגדול המכבד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר: 'ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני', ואין הגדלה והכבוד אלא לשמח לפני ה', שנאמר: 'והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' '.

לעומת גישה קלסית זו, בא ר' נחמן מברסלב, אשר ביקש להעלות את רמת עבודת השם בקרב היהודים הפשוטים והטיף כל ימיו להתאמץ בשמחה, בשירה ובריקוד, לא כביטוי לדבקות, ברוח הגישה הקלסית, אלא כאמצעי, שעל ידו אדם יגיע לדבקות.

שתי הגישות הללו מזכירות לנו את דברי המדרש במדרש תהלים (פרק כד סימן ג):

וכל מקום שנאמר 'מזמור לדוד' היה מנגן ואח"כ היתה שורה עליו רוח הקדש, 'לדוד מזמור' היתה שורה עליו רוח הקדש ואח"כ היה מנגן.

אנחנו כמובן רחוקים ביותר מניגונו של דוד המלך ומרוח הקודש ששרתה עליו. עם כל זה, בתנאים מסוימים, יכולים דברי מדרש אלו לשמש מקור השראה גם לנאחזים בגישה האחרונה.

אם וכאשר השירה והרקוד יביאו את האדם לפתיחת ליבו בתפילה, להעמקת התחושה של עמידה לפניו יתברך, השומע תפילת כל פה, ליכולת לשפוך שיח ממעמקי הלב, וכתוצאה מכך יוסיף שמחה בלבו, כנאמר "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'", אם רגשות אלו תהיינה תוצאות השירה והרקוד, הרי שבצדק יוכלו דברי רבותינו ז"ל, בעניין מזמור לדוד, לשמש מקור השראה להולכים בעקבותיו של רבי נחמן בעניין זה.

אמנם, אין לזלזל גם בשאיפה כנה כשלעצמה, אף אם לא השיגה את התוצאות - כשם שאין הקב"ה מקפח שכר שיחה נאה כך אנו מאמינים שאין הקב"ה מקפח שכר שאיפה נאה. ללא שאיפה נאה זו, לכל הפחות, קשה להשלים עם נוסח מנינים חדשים אלה, אשר יש בהם מן החידוש לעומת סדרי התפילה המסורתיים ואפילו הנוסח החסידי.

יחד עם זה, יש להיזהר מאותן תחושות של דבקות וריגושים אשר מקור השראתם בדתות המזרחיות, המתפארות בעוצמתן של חוויותיהן הדתיות. נושאי דגל חוויות אלה אדישים לכל הבעיות האנושיות הסוציאליות ואין להם עניין בתיקון עולם, בשאיפת צדק ומשפט. החוויות הדתיות הן כל עולמן, הן מטרה לעצמה ואינן מובילות לדבר.

"הדבקות הדמיונית הזרה שיש בעצמיותה ניגוד לתורה ולמצוות, להשכלה, לדרך ארץ, לשלום הבריות, ולישוב העולם - הרי היא יונקת מטומאת עבודה זרה" גם אם "נדמה לאדם שהוא מתקרב אל הקודש, שהוא מתלהב, שהוא טועם טעם של דבקות אלוקית" (כתבי הראיה, קובץ ז קיז). עלינו להפעיל, איפוא, יתר שיקול דעת ולהבחין היטב בין חוויות שמקור השראתן בקודש ובין אלה היונקות ממקורות זרים.

כדאי להזכיר את רגישותו המיוחדת של הראיה ז"ל בתחום זה. לעיתים נדמה לנו שהפריז על מידותיו. כך למשל אנו קוראים שם באותו קובץ:

אותה ההפרדה שיש בתכונת הנפש ובמצב הפנימי המורגש, בין הדבקות האלוקית ובין התורה והחכמה, באה מתוך נפילה, מתוך שמץ עבודה זרה שמחשיך עיני הבריות וגורם חושך לעולם.

אם נשאל את עצמנו מהו הסוד שדווקא בזמן האחרון זכו גישתו של ר' נחמן מברסלב ותופעת המניינים הללו לעדנה, הרי שכמה תשובות אפשריות ובודאי שאין לנתק תופעה זו מכלל התופעה העולמית, של נטישת הרציו והבריחה למיסטיקה, סוגיה דתית, תרבותית וחברתית הדורשת דיון בפני עצמה ולא כאן המקום.

באותו עניין אני מבקש להצביע על נקודה משמעותית, שלדעתי מאפיינת היום את הדור ובעיקר את הדור הצעיר. הרשיתי לעצמי להשתמש במונח "דור", אע"פ שאני רחוק מהכללה, מכיוון שמדובר בתופעה רחבה למדי.

לפנינו תופעה של דור שאינו יודע לשאול, ולא סתם אינו יודע לשאול אלא אינו יודע לשאול לכתחילה, פרי אידיאולוגיה חינוכית. "אינו יודע לשאול" הפך להיות אידיאל חינוכי ברמות חינוכיות שונות. הרובד שהיה אחראי לחינוך הדור הצעיר בקהילת הציונות הדתית ראה במודע ושלא במודע בטיפוח האידיאל של אינו יודע לשאול ערובה בטוחה להמשך דרכה התורנית והציונית בקרב הנוער.

נוער, שמעצם טבעו יודע לשאול, למד להסתפק בשאלות בתחומים מצומצמים למדי, תחומים בהם השאלות הן לא משמעותיות והן בעיקר טכניות ופורמליות וודאי לא שאלות קיומיות. מעבר לתחומים הללו הפנים הנוער את המסר החינוכי שהשאלות, אם לא ממש אסורות, ודאי שאינן רצויות, וכך נוצר תהליך בקרב חלק נכבד מבני הנוער שחדל לשאול, לא משום שחושש לשאול אלא פשוט אינו יודע לשאול.

במשא ומתן הלכתי בבית מדרש מקובל שתהליך השאלות והתשובות אינו מסתיים עם התשובה הראשונה. אחרי התשובה באות פרכות ושוב תשובות, עד שהדברים מתלבנים, אם על ידי מציאת התשובה הנכונה ואם ע"י קביעת "צריך עיון". לא כן, למשל, בתחומים הנוגעים לדרכי ההשגחה האלהית בתקופתנו אחרי השואה, בתקומת מדינת ישראל, במאבקיה ובמלחמותיה המתמשכים. איני מדבר על השואה, שהדחקתה מן התודעה שלנו היא פרשה בפני עצמה שלא כאן המקום לדון עליה. בתחומים אלה גם אם נעשה נסיון לפתוח פתח כל שהוא לשאלות מציקות, כל תשובה סתמית סיסמתית סוגרת מיד את הפתח ולא נשאר מקום אפילו ל"צריך עיון".

אנחנו מאמינים שלתורתנו הקדושה יש מסרים רלוונטיים בכל דור. ואם תאמר - הייתכן, והרי התורה היא נצחית ולא משתנית, בעוד הדורות עוברים שינויים ללא הרף. על כך באה תשובתו של בעל חדושי הרי"ם: "'בינו שנות דור ודור' - בכל דור ובכל תקופה באה הבנה חדשה בתורה מן השמים שהיא מתאימה לדור וצדיקי כל דור מבינים בתורה כפי מה שדרוש ללמד את בני הדורות". דור דור ודורשיו, כל דור צדיקיו, מוריו ורבותיו. בכדי שאלה יתאמצו ויתעמקו עד שיגלו את ההבנה החדשה הדרושה לדור, יש צורך שיתמודדו עם שאלות הדור ובעיותיו, שאלות הנשאלות מתוך כנות. רק שאלות מצמיחות תשובה. דור שאינו יודע לשאול, גם צדיקיו אינם יודעים להשיב.

אין להכחיש שגישה חינוכית זו הראתה בהתחלה סימני הצלחה ובכך אפשר היה אולי להצדיק אותה, אך בזמן האחרון אפשר להבחין בסדקים הולכים ונפערים בגישה זו. אך לא על הסדקים ברצוני לעמוד כאן אלא דווקא על הנוער ההולך בתלם. רבים מבני הנוער הזה מגלים באחרונה עניין מיוחד בכתבי הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, "הם מחפשים לגיטימציה לשאלות" כפי שאמר לי ראש ישיבה אחד. זה בודאי נכון אבל הם מחפשים דבר נוסף והוא - מה יש ליהדות לומר למודרנה בימינו. הצבור הציוני דתי פתוח היום, לטוב ולרע, לכל אשר קורה בעולם מבחינה תרבותית, סוציאלית, מדעית ותקשורתית. במצב כזה ספק גדול אם אידיאל חינוכי של אינו יודע לשאול יכול להחזיק מעמד זמן רב.

ודאי הוא שמאז הנביאים ישנן שאלות רבות שאין לנו תשובות עליהן. ישנן אף שאלות שהתשובות להן מורכבות וקשה לאוזן שהתרגלה לסיסמאות לעכל אותן. אך יש לדעת שעצם האפשרות לשאול והאומץ לשאול, גם כאשר השאלה נשארת ללא תשובה, יש בה משום חצי מענה, בבחינת שאלת חכם חצי תשובה. השאלות, גם הקשות ביותר, עושות את עבודת השם למשמעותית יותר וקיומית יותר, את היחס לתורה ולמצוות איכפתית יותר ועל ידי כך מקבלת עבודת השם מימד של עומק. לעומת זה, החנקת האפשרות לשאול גורמת לרדידות במכלול המימד של עבודת השם.

הסכנה במצוות אנשים מלומדה אורבת לאדם בכל הזמנים, אבל בדור שאינו יודע לשאול, אשר חסר לו העומק בעבודת השם, הסכנה מוחשית יותר. קיימת סכנה של מצב בו פנימיות בעבודת השם נחלשת והדגש כולו עובר לרובד המעשי החיצוני, משקלם של חובות האברים כהגדרת בעל חובת הלבבות מתגבר ללא כל יחס לחובות הלבבות. קיימת סכנה שהמצוות הופכות להיות יבשות ללא לחלוחית של רוחניות, של תחושת התעלות, של התלהבות.

על הפסוק ביחזקאל העצמות היבשות "שמעו דבר ה'" נאמר בגמרא, "ר' ירמיה בר אבא אמר אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה, שנאמר העצמות היבשות שמעו דבר ה' " (סנהדרין צב, ע"ב). בעקבות תחושת היובש בא הצימאון למשהו רוחני, לעניין מרגש ומלהיב ומכאן הנהירה למניינים בהם השירה והרקוד הופכים להיות יסוד מרכזי בתפילה, תוך ציפיה שדבר זה יעניק תחושה מסויימת של התעלות.

ר' נחמן ביקש להפוך את התורות שלו לתפילות ואכן תלמידו ר' נתן מילא את בקשתו בעשרות תורות שהפך אותן לתפילות. דומה שהגיע הזמן לחשוב איך להפוך את התפילות לתורות.

 


* דברים שנאמרו בשבת פרשת זכור תש"ס.