תמיד בכהונתו

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

תמיד בכהונתו / הרב אהרן ליכטנשטיין[1]

פרשת אמור

פרשת השבוע פותחת בדיני טומאת הכוהנים. מיקומה של פרשה זו מעורר תמיהה מסוימת: החלק הראשון של ספר ויקרא, למעשה עד פרשת מצורע, עסק בדיני הכוהנים ובדיני המשכן שבו הם עובדים; מפרשת מצורע ואילך, עוסקת התורה בעניינים כלליים, בעלי היקף יישום רחב יותר. מדוע בחרה התורה לכלול פרשה זו, המיועדת לכוהנים בלבד, דווקא בחלק זה של ספר ויקרא, ולא בחלקו הראשון המוקדש לכוהנים בלבד?

ניתן להציע לשאלה זו, שתי תשובות שונות שישנו קשר מסוים ביניהן. ניתן לחלק בין הכוהנים שאליהם מדברת התורה בחלק הראשון של ספר ויקרא, לבין הכוהנים שהתורה מדברת אליהם בפרשת אמור. למרות שהתורה ממשיכה להתייחס אל הכוהנים כאל "בני אהרן", מסתבר לומר, שבחלק הראשון של הספר מתכוונת התורה לבני אהרן עצמם, ואילו בחלקו השני היא מתכוונת לצאצאים שלאחריהם. מדוע? לאחר המוות הטראגי של נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה לפני ה' (ויקרא י', א-ב), משה מצווה על מישאל ועל אלצפן לפנות את גופות המתים. ציווי זה זוקק ביאור: מדוע מטיל משה את מלאכת פינוי הגופות על בני הדודים של הנפטרים ולא על אחיהם- אלעזר ואיתמר?

הרמב"ן שם מסביר, שבמשך שבעת ימי המילואים היו אלעזר ואיתמר במעמד הדומה למעמד כוהן גדול, שעליו התורה אוסרת להיטמא למתים, ולכן אסור היה להם לבוא במגע עם גופות אחיהם. הרמב"ן ממשיך לטעון שאלעזר ואיתמר הוסיפו להחזיק במעמד המקביל למעמד כוהן גדול גם לאחר שבעת ימי המילואים. להוספה זו של הרמב"ן יש השלכות על השאלה שבה אנו עוסקים.

אם נקבל את טענת הרמב"ן שאלעזר ואיתמר הוסיפו להיחשב ככוהנים גדולים אף לאחר שבעת ימי המילואים, ולכן נאסרו להיטמא למתים לעולם, אל מי פונה התורה בפרשתנו בציווי "לנפש לא יטמא בעמיו"? אנו חייבים לומר שכאשר התורה אומרת בפרשתנו "אמור אל הכהנים בני אהרן", היא מתכוונת לבני שבט הכהונה ככלל, ולא אל שני בניו הביולוגיים של אהרן, שבאשר להם אנו כבר יודעים שהם אסורים להיטמא למתים. ומכיוון שעד עתה התורה עסקה בפרשיות המיוחדות רק לבני אהרן, נכתבה פרשה זו, המיועדת לכל הכוהנים בני שבט הכהונה, בחציו השני של ספר ויקרא.

ניתן להעלות על הדעת סיבה נוספת שבגללה בחרה התורה לכלול את פרשת טומאת כוהנים בחלק זה של הספר, ולא בפרשיות המוקדמות העוסקות בכוהנים בלבד. הגמרא במסכת זבחים (יז:) מניחה שהגדרת אדם מסוים ככוהן תלויה במידה רבה בעבודה שהוא עובד בפועל בבית המקדש, ולכן כוהן שעבד במקדש ללא הלבוש המתאים אינו מוגדר ככוהן. הפרשיות הקודמות בספר ויקרא עסקו בהרחבה בעניין הכוהן ותפקידיו- תיפקודיו בבית המקדש. מנגד, פרשתנו מתחילה לעסוק בקדושת כהונה במובנה הרחב יותר, וביישומה מחוץ לבית המקדש. פרשתנו משמיעה לנו שכוהן נותר בכהונתו גם מחוץ לבית המקדש. דיני טומאת הכוהן אינם מיועדים לכוהן המשמש במקדש; במקדש הוא ייתקל בדינים אלו לעתים נדירות. לכן, כשהתורה מרחיבה את מעגל ההתייחסות לכוהנים אל מעבר לבניו של אהרן, לבני שבט הכהונה ככלל, היא מוכרחת להתייחס למציאותו של הכוהן הגר בדימונה או בתל אביב. במקום לצמצם את קדושת הכהונה לתחומי בית המקדש, התורה מעדיפה לראות את קדושת הכהונה כמרכיב אורגני בכנסת ישראל. שלא כמו בפרשיות הקודמות של הספר, שבהן היו הכוהנים ישות נפרדת בתוך עם ישראל, ישות המיועדת לעבודה בבית המקדש, בפרשתנו התורה מעניקה לכהונה קדושה מורחבת המצויה בתוככי כלל ישראל. כדי להדגיש כי קדושת הכהונה אינה מצטמצמת לתחומי בית המקדש, התורה ממקמת פרשייה זו בתחילת הפרשיות העוסקות בעם ישראל ככלל.

ניתן להוכיח ממקורות שונים כי זהותם של הכוהנים מורכבת משני גורמים. הגמרא במסכת יומא (סו.) שואלת מדוע הכוהן הגדול מזכיר בשני הווידויים הראשונים ביום הכיפורים את המילים "בני אהרן עם קדושך", ואילו בווידוי השלישי הוא מזכיר רק את המילים "עמך בית ישראל" ואינו מתייחס לבני אהרן. הגמרא מתרצת שהכוהנים הם חלק מבית ישראל ולכן אינם זקוקים להזכרה נפרדת. הכוהנים אינם קיימים רק כיישות נפרדת בעלת תפקידים בבית המקדש, הם נחשבים גם כחלק מכלל ישראל.

קושי נוסף הבוקע ועולה מיד בתחילת פרשת השבוע, מעלה גם הוא את השניות שבזהותם של הכוהנים. לאחר שהתורה פירטה את דיני הטומאה של הכוהנים היא מסכמת ואומרת: "לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת" (כ"א, ה). האיסורים המנויים בפסוק זה חלים גם על בני ישראל, והתורה עצמה חוזרת ומונה איסורים אלו אף לגביהם. מדוע התורה חוזרת על האיסורים הללו פעמיים? רש"י התייחס לבעיה זו, והוא מצטט גמרא ממסכת קידושין (לו.) הדורשת חזרה זו לחידוש דינים מסוימים שלא היה אפשר לדרשם ללא הכפילות. אך עדיין יכולים אנו לשאול: מדוע לא כתבה התורה איסורים אלו בפירוש פעם אחת בלבד? אפשר, שבכך שהתורה חוזרת על דינים אלו דווקא בפרשת כהונה, היא מתכוונת לרמוז לנו על הקשר שבין הכהונה לשאר חלקי עם ישראל. הכהונה אינה משמשת רק כיישות העוסקת בבית המקדש, בניתוק מיתר חלקי העם. הכהונה נחשבת חלק מכלל ישראל.

מה שנכון לגבי הכוהן העובד במקדש, נכון גם לגבי הכוהן הרוחני שבתוכנו. לבן תורה, בדומה לכוהן, ישנה זהות כפולה. אנו מוגדרים על ידי שהייתנו בין ד' כתלי בית המדרש, וגם כשאיננו שם בפועל אנו מחויבים לשאוף למקום תורה ולהזדהות עמו. בית המדרש הוא המקדש שלנו, ואנו נוהגים בו כפי שהכוהן נוהג במקדש שלו. אולם, גם כשאנו עוזבים את בית המדרש, אנו ממשיכים לשמור על זהותנו כבני תורה. כמו כוהן המצוי בתל אביב, אף אנו ממשיכים להיות בני תורה מחוץ לבית המדרש, עם כל האחריות הכרוכה בדבר.



[1] סעודה שלישית, שבת פרשת אמור, תשנ"ז.