ליקוטי מוהר"ן | תורה ע"ד | רפואת הנפש (1)

ר' נחמן פותח את התורה שלו בקריאה שכל אחד יכול וצריך להצטרף אליה: "הנה כל אדם צריך לרפאות נפשו". כל אחד מאיתנו מכיר מקרוב את השחיקה מהאינטנסיביות של העולם המערבי במרדף אחר פרנסה, במילוי שעות הפנאי בבידור ושעשוע מול מסך הטלוויזיה, הקולנוע או המחשב. שטף החיים והשגרה משכיחים לא אחת מהאדם את המהות שלו ואת הנפש הפנימית שלו. מעין גזירת פרעה של הכבדת העבודה ורק שלא יתעסקו בחיים עצמם.

 

נפתח בתחילת התורה:

"רומה על השמים אלקים על כל הארץ כבודך.  הנה כל אדם צריך לרפאות נפשו, דהיינו להעלותה למקום שורשה.  ובמה – והנה ישנם שני מיני דינים: אחד דינא דמסאבא בחינת נחש הטיל נחש בחוה, ויש דינא קדישא, כמו שכתוב אשר יאהב יוכיח."

 

א. רפואת הנפש

אצל כל אחד מאיתנו יושבת אי שם בתודעה האמת הפשוטה עד כמה הנפש שלנו פצועה ועד כמה היא נדחקה עמוק לשוליים. אנו נותנים לנפש להיות אחרונה, נותנים לה להמתין בתור מכיוון שאנו יודעים שהיא תחכה לנו, יודעים שהיא לא תעזוב אותנו ובכך מועלים באמון שלה כביכול. כאשר אנו יודעים ומבינים שהנפש הייתה צריכה יותר מרחב, יותר מקום, יותר תשומת לב. לכן ר' נחמן יוצא בקריאה שכל אדם צריך לרפאות את נפשו. ולשאלה איך מרפאים את הנפש עונה ר' נחמן שצריך להעלות אותה למקום שורשה. 

אבל היכן נמצא שורש הנפש? בדרך כלל כאשר אנו מחפשים שורשים מבטינו מופנה כלפי מטה. מספר לנו ר' נחמן ששורש הנפש שלנו נמצא דווקא למעלה. אפילו העצים שהשורשים שלהם כלפי מטה, גם הם בסופו של דבר יונקים את המים, והמים מגיעים מלמעלה. טענתה של האמונה היא ששורש המציאות כולה הוא למעלה. על כן פותח ר' נחמן את התורה שלו בפסוק "רומה על השמים אלקים על כל הארץ כבודך" בקריאה להיפתח אל שמיים אלה.

אבל איך מגיעים לשמים? איך מעפילים שם למעלה? ר' נחמן מעניק לנו תשובה מפתיעה ומטלטלת: הדרך להגיע לשורש הנפש שלך בשמים היא ע"י דינים! המושג "דינים" מבטא את מכלול הקשיים והצרות שיש לאדם בחייו: מה שלא מסתדר כפי שרצית, מחלוקות, נפילות, קשיים. כל אלו ועוד אומר ר' נחמן הם, ודווקא הם, הדרך הטובה ביותר להגיע לשורש הנפש. הכיצד?

 

ב.אופייה של מידת הדין

כידוע העולם נברא במידת הדין והדינים הם שליחיה של מידה זו. ממילה ניתן להבין שמבטאים הם גם רצון חיובי, בונה ובורא ולא רק גורם מצמצם המצר צעדיו של אדם. אבל כיצד? כדי להבין זאת נרחיב קמעא את יריעת המשמעות של בריאה במידת הדין. כדי לברוא את העולם ולתת לו מקום היה צריך הקב"ה להתרחק מעולמו, הריחוק הזה בין הבורא לבריאה הוא מהותה של מידת הדין. כך גם בבית הדין, מידת הדין היא ביטוי של הריחוק ההכרחי שחייב להיות קיים בין הדיין לבין הנידון. התרחקות זו היא זו שמאפשרת את המבט האובייקטיבי. במשפט אמת אנו לא רוצים שהדיין יביע את דעתו האישית, או שיביע חמלתו ורגשותיו מכיוון שהוא לא עומד שם בתורת עצמו. תפקידו הוא לבטא את הדין, משהו שהוא אובייקטיבי, מעבר לו ומעבר לזולתו. על פי מידת הדין אין מקום להיכרות אישית ורגשית, היא לא אני ולא אתה. כשהדיין שומר על ריחוק מהנידון הוא מצליח להביט עליו בצורה אובייקטיבית, ובמובן מסוים יש בכך גם ריחוק אפילו מעצמו, כי הוא לא מדבר בשם עצמו אלא בשם החוק. כך גם במובן מסוים העולם נברא, מי שמתבונן בעולם רואה שכך העולם, אובייקטיבי, אנונימי, בעל חוק וסדר, כביכול מופיע לפנינו חסר רגש וחסר אישיות.

צריך היה הקב"ה להתרחק מהעולם כדי לתת לו את מקומו האובייקטיבי ולאפשר לו זכות עמידה עצמאית. זהו הצמצום שמופיע בקבלת האר"י הקדוש, הקב"ה היה צריך להצטמצם כדי לאפשר לעולם את מקומו. בדומה לאב שמלמד את בנו ללכת, הוא יודע שכדי שילדו ילך בכוחות עצמו עליו להרפות ולעזוב אותו, על אף שהילד עלול ליפול. לכן העולם נברא במידת הדין, שיהיה לעולם זכות עמידה, שיהיה על פי דין באמת. ומאז כביכול עזב ה' את הארץ, ומשך את ידיו מן העולם, העולם נדרש להתגבר. להיות בגבורה. ואכן שם אחר של מידת הדין הוא גבורה. מדוע גבורה? הגבורה היא אותו מקום בו אדם צריך להתגבר על מנת להתמודד לבדו ולחלץ מתוכו משהו שכביכול לא היה בו לפני כן כדי להצליח לעמוד.

אכן יש כאן בריאה חדשה, בריאה "יש מאין". אלא שלפי דברינו אנו מבינים עתה של"אין" יש תפקיד חשוב בפריצתו של ה"יש". ה"אין" הוא ההעדר המכונן את היש ונותן לו את ישותו העצמאית ומעורר אותו להתגבר ולהיות. ה"אין" מתברר כ"שורש" הבריאה ומופיע בצמצומים ובדינים המעוררים את האדם לעמוד על רגליו ולרפא את נפשו. בבחינת "את אשר יאהב ה' יוכיח" - מידת הדין מעוררת את האדם לתיקון.

ואכן אנו יודעים שככל שהאדם נמצא במקומות מצומצמים ומרגיש את הקושי, את הירידות– כך יותר הוא מחפש את השורש שלו. כגודל הדין כן גודל התעוררות החיפוש אחר השורש, אחר שאלות היסוד: "מאיפה באתי, מאיפה כל זה מגיע אלי ולמה כל זה קורה? ". אבל כפי שהסברנו שורש זה נעלם. שורש זה הוא ה"אין" עצמו שבו כביכול עזב ה' את הארץ והשאיר אותה לבדה להתמודד ולהתגבר. טענתה של האמונה, שהצגנו בתחילת דברינו, שהשורש של הדברים נמצא דווקא למעלה נשמעת עתה מורכבת הרבה יותר. השמיים הם הביטוי של הנעלמות בעולם, של הריחוק, של החלל, של האוורירי. ודווקא שם מוצא המאמין את שורש נפשו. דווקא לשם הוא פונה בשעת מצוקתו כי יודע הוא שרק ממרום נעלמותם של השמיים ישמע הוא תשובה הבוטחת בקיומו ולא מסרסת קיום זה. תרופה המעוררת אצלו את כוחות החיים שבו ולא מחליפה אותם בתלות במשהו חיצוני. מעדיף המאמין לצעוק לשמיים בעת מצוקתו מאשר להיתפש בדבר מה כאן בארץ, מכיוון שרק בידם תשובה שורשית, יסודית, החודרת לתהומות ההוויה. אך כפי שר' נחמן מלמדינו אדם לא יוכל להעפיל למקומות אילו אם לא ישמטו ממנו את הקרקע הבוטחת מתחת לרגליו. רק אז ,למצער, בדינים, יתעורר לשורשו העליון.

ג. שני מיני דינים

"דהנה יש שני מיני דינים: א) דִּינָא דִּמְסָאֳבָא, בְּחִינַת נָחָשׁ הִטִּיל זֻהֲמָא בְּחַוָּה (שַׁבָּת קמו מִשְׁלֵי ג). ב) ויש דינא קדישא כמו שכתוב ''אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה יוֹכִיחַ''. וְהַתְחָלַת הִתְקָרְבוּת הוּא הִתְרַחֲקוּת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תַּעֲנִית ח) כָּל הַמַּצְדִּיק אֶת עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, מַצְדִּיקִים עָלָיו אֶת הַדִּין מִלְּמַעְלָה"

אך אותו מקום עצמו שבו אדם מרגיש את הצמצום יכול להתברר כדינא דמסאבא - שמסאב את האדם, בו אדם מרגיש שהוא לבד, ואפילו אלוקים לא נמצא כי "עזב את הארץ" ואין שום חסד. מקום בו האדם צריך להתמודד לבדו ולמצוא פתרונות עם עולם קשה. או אז עלול ויכול האדם להתדרדר ולהתנהג כמו הנחש שעל פי המדרש הטיל זוהמה בחווה, ולהתפתל במציאות, להתנהג בה בכוחניות, באינטרסנטיות. לנסות להיות כאלהים יודעי טוב ורע, לנסות לתפוס את מקומו של אלקים ולחשוב בתוכו "כי אני  הרי פה לבדי". ערער ללא שורש, ללא גבורה וללא אמונה.

אולם מקום אחר הוא המקום של דינא קדישא. אותו דין עצמו יכול להוביל את האדם לרפאות את נפשו. לקבל את הדין כתוכחה, כהזמנה לטרנספורמציה בתפיסת החיים, בפרדיגמה, בנקודת המבט ולחפש את השורש. דווקא בעזרת הדינים אדם יכול לחפש את השורש ולהגיע לאותו מקום שהוא מחפש.

ר' נחמן לא מבאר לנו איך עוברים מדינא דמסאבא לדינא קדישא. הוא מתאר את שני סוגי הדינים כעובדה. "הנה יש שני מיני דינים..". עובדה שאפשר רק להצביע עליה - "הנה". בדיוק כמו שפתח את התורה בהצבעה על ש"הנה כל אדם צריך לרפאות את נפשו". רק בהמשך התורה ייתן לנו ר' נחמן סימן איך להבדיל ביניהם - "סימן לדבר תפילה". אך לא איך לעבור ביניהם. נדמה שלא רק ר' נחמן מסתיר את הדבר. אלא שהסתרה זו מגיעה עד ההסתרה העליונה שמקורה במידת הדין ובצמצום שבו העולם נברא. מידת הדין מציגה בפנינו את העולם כעובדה, "הנה" "יש מאין" - "יש" ו"אין" הסבר. ושוב, דווקא "אין" זה הוא המעורר את האדם לפעול מתוך עצמו, בחירות ובגבורה. או אז כשיצדיק האדם את עצמו מלמטה יצדיקו אותו מלמעלה. הדינים מביאים את האדם אל צומת של החלטה אם פניו לדינא דמסאבא או לדינא קדישא ואין אף אחד שיכול לבחור במקומו. גם למעלה מחכים רק לו-למטה.

"והתחלת התקרבות הוא התרחקות, כמו שאמרו חז"ל כל המצדיק עצמו מלמטה מצדיקים עליו הדינים מלמעלה".

אומר לנו ר' נחמן כאן ובמקומות נוספים, שתחילת ההתקרבות היא ההתרחקות. אדם שרוצה להתקרב לקב"ה בתחילה מראים לו התרחקות, למה? מה ההיגיון בריחוק המכוון הזה? לכאורה הגישה צריכה להיות הפוכה, מזמינה להתקרב ולבוא?! אלא מטרת ההרחקה כאן היא כדי שתחזור טוב יותר, שלם יותר. תלך רחוק על מנת שתחזור על הרגליים שלך ועם השורש שלך.

כל אדם שעובד עבודה כזו של ריפוי נפשו, מוכרח לדעת שחלק מעבודת הנפש היא לעבור את אותם מקומות קשים שאיני מבין כלום ויש קושי וצמצום וצרות בפנימיות, מה שנקרא "מוחין דקטנות" בשפה של ר' נחמן. בלי זה אי אפשר לרפא את הנפש, בלי לעבור במקומות אלו לא תוכל לחלץ מתוכך את אותם כוחות פנימיים שהיו חבויים בתוכך. זהו התהליך שמאפשר לך להרפות מהאחיזה הנוקשה ולהיפתח להשראה הפנימית החדשה שחבויה בך.

 

ד.שורש הגבורות בחסדים.

"והוא בחינת "אברהם הוליד את יצחק", כי אברהם הוא חסד ויצחק הוא גבורה, "פחד יצחק" וחסד זה מלובש בגבורה. הדא הוא דכתיב "בגבורות ישע ימינו", וזה שנאמר "כי גבר עלינו חסדו"."

אומר ר' נחמן שאנחנו רואים שגם יצחק שעניינו היה מידת הדין, שורשו הוא מאברהם איש החסד. זאת אומרת ששורשו של הדין הוא חסד. כלומר, הדינים באים ממקור הטוב והחסד שרוצה לחלץ את הגבורה והרפואה, את אותה תוכחה שתוכל לרפא את נפשך.  בגבורות ישע ימינו – הימין בא דרך הגבורה, דרך ההתגברות.

"והוא בא מבחינת שרה, מידת מלכות, כמו שפירש רש"י "ששרה היא על כל העולם" ו"דינא דמלכותא דינא."

ממשיך ר' נחמן ואומר מאיפה בא המקום הזה של מידת הדין ליצחק? נכון אמנם שאברהם הוליד את יצחק, וגם הוא ידע שהחסד צריך גבולות וגבורות; אך האמת היא שאברהם היה פחות טוב בעניינים של גבולות, הוא היה עם תכונות של שפע ונתינה, מי שהבין יותר טוב ממנו בהצבת גבולות זו שרה. אכן, אברהם הבין טוב את חשיבות הגבולות, אין זה מקרה שהוא התחתן עם שרה, הוא ידע שהוא צריך את מידת הדין, ושרה היא מלשון שררה, זו לשון מלכות, ומלכות זה דין. אם כך, אומר ר' נחמן מאיפה הגיעה ליצחק מידת הדין שכל כך היה אחוז בה – משרה אמנו. 

שרה במובן מסוים הבינה ביצחק קצת יותר מאברהם, כשהיא אמרה לאברהם גרש את בן האמה – "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה". היא ידעה את הגבול, אברהם ידע לעשות חסד, אבל היא ידעה לשים גבול לחסד הזה. 

"והמלכות נקרא צדק – כמו שכתוב "צדק מלכותא קדישא", "ומלכיצדק מלך שלם", וזהו בחינת קטנות. והוא בחינת "ותכהינה עיניו מראות", והוא בחינת חושך, "ולחושך קרא לילה", והוא בחינת נפש, כמו שכתוב "נפשי איויתיך בלילה"."

ר' נחמן מאפיין את המלכות ומגדירה כצדק. ומהו צדק? צדק הוא היכולת להתנהל באופן שוויוני גם במצב של צמצום. צדק הוא ביטוי למבחנים הערכיים שהצמצומים מביאים לפנינו. חלוקה צודקת, לדוגמא, לא הייתה נדרשת לו היה שפע ללא גבול. אולם משעה שחסר יש לבחון איך מתנהלים בתוך הצמצומים, בתוך הקטנות. ה"מלכות" של האדם-היא יכולת ההנהגה הפנימית שלו. מידת האצילות שלו והפנימיות שלו, נבחנים אם כן יותר בצמצומים מאשר בהרחבה. "ומלכיצדק מלך שלם, וזה בחי' קטנות".

 

ה. מקטנות לגדלות.

"וצריך כל אדם ללילך מקטנות לגדלות".

אדם צריך ללכת מקטנות לגדלות אומר ר' נחמן. אם אדם הגיע למקום הקטנות הזה שאותו תיארנו עכשיו, והוא מודע להזמנה לתיקון שנמצאת במקום הזה, מקום שבא לעורר את הנפש, מקום שבא לרפא, אם אתה זוכר את זה, אז תוכל לשמוע לעצה של ר' נחמן איך מגיעים מקטנות לגדלות. במקום לבוא ולומר "איך הגעתי לפה? מה אני עושה פה בכלל?" ולפספס את ההזדמנות לצמיחה יש באפשרותך להיות פתוח לשפה חדשה שמנחה אותך איך ללכת מקטנות לגדלות.

"וכשבא לגדלות הוא בחינת "ותיפקחנה עיני שניהם", ופירש רש"י: "על שם החכמה נאמר", וזה מה שאמר הכתוב "וירא אלקים את האור כי טוב", ואין טוב אלא תורה."

גדלות היא בחינת אור. אם עד עכשיו הרגשנו בצמצומים, שאנחנו במקום של עיוורון חלילה אנחנו נקראים עכשיו להאיר, בחינת ותיפקחנה עיני שניהם, לפקוח את העיניים ע"י החכמה. ותיפקחנה – אומר רש"י לשון פקחות, על שם החכמה נאמר, שנפקחו עיניהם. מופיעה כאן חכמה מיוחדת שהתווספה להם שהיא אור שהוא טוב והטוב הוא התורה. דהיינו האור שפקח את עיניהם הוא אור התורה.

 

ו.הושענא רבה - דיבור בלא דעה

"ושני בחינות אלו הן בחינות הושענא רבא ושמחת תורה.  שהן בחינות יצחק ויעקב, כי הושענא רבא הוא בחינת דבור בלא דעה, והוא בחינת ערבה, כי ערבה דומה לשפתיים.כדאיתא בזהר הקדוש אית מן דלעי באורייתא ומגמגם בגמגומא דלא ידע, כל מילה ומילה סלקא לעילא וקודשא בריך הוא חדי בהאי מלה. וקביל לה ונטע לה סחרנין דהאי נחלא, ותעבידו מאנון מלין אילנין רברבין, ואקרון ערבי נחל."

אומר ר' נחמן שיש כאן שתי בחינות המקבילות להושענא רבה ולשמחת תורה: בחינה אחת היא בחינת הושענא רבה, שמשמעותה היא דבור בלא דעה. על דבור בלא דעה ר' נחמן מצטט את ספר הזהר: יש כאלה שלומדים תורה ומגמגמים בגמגום של אי הבנה, וכל מילה ומילה עולה למעלה והקב"ה שמח במלים הללו, מקבל אותם ונוטע אותם סביב לנחל ויוצא מהם אילנות גבוהים שקוראים להם ערבי נחל (תרגום). זאת אומרת שגם כאשר איננו יודעים מה אנו אומרים, אדם יכול לגרוס תהילים, זוהר, או לברך "שהכול נהיה בדברו" ללא להתכוון (אף שעדיף שתתכוון) ולמרות שהמלים הן ללא דעה עדיין יש להם ערך והקב"ה שמח בהם מאד.

אכן אפשר לומר שרוב הדבורים שלנו הם בלא דעה. לדעת דבר, כפי שכבר הסברנו בעבר, איננו רק הבנה גרידא, אלא הבנה פנימית עמוקה שנולדת כתוצאה מהתנסות אמתית וממשית רצופה במאמצים ובהשתדלות פנימית החוקקת את הדעת בבשרו של אדם. לפי זה אפשר לומר שעל פי רוב איננו יודעים מה אנו אומרים, רוב דברינו הם ציטוטים. במובן מסוים הדבור שלנו הוא חזרה על דברים המוכרים לנו, סוג של הליכה בדפוסים שהתוו לנו אחרים, בין אם אנשים אחרים ובין אם הקב"ה בכבודו ובעצמו, אשר הגיש לנו את העולם כעובדה סתומה- "הנה". "יש מאין". וממילה אף ההתנהלות היומיומית שלנו בעולם היא מפגש עם הסתום ללא ידיעה אמתית של העומד מאחוריו. גם אם התרגלנו אל עובדות החיים עדיין אין זה אומר כי אנו יודעים אותם בדעת אמתית.

הדיבורים האלו, אומר ר' נחמן, הם בחינת הושענא רבא – בחינת ערבי נחל. שפתיים דובבות ללא כוונה אפילו אם זה לא חשוב, גם לדיבורים אלו יש ערך. הן עושות פעולה, לעתים בחוץ ולפעמים בפנים, אך הן עושות משהו.

 

ז.שמחת תורה - דיבור בדעה

"ושמחת תורה הוא בחינת דיבור בדעה, והוא החיות של הנפש, כמו שכתוב בזהר:זכאין אינון דידעי אורחוי דאוריתא ומשתדלי בה בארח מישור, דאינון נטעין אילנה דחיין לעילא דכלא אסוותא וכו'."

אומר הזוהר: יש דיבור שהוא דיבור גבוה יותר, שהוא דיבור בדעה. אמנם נכון שיש דיבור בלא דעה ויש לו מקום, אך מי שזוכה לדבר בדעה, הוא זכאי. מי שיודע את אורחות התורה ומשתדל בהם הוא נוטע את אילנות החיים, למעלה, שהם התרופה והרפואה. כמענה לחיפוש שלנו אחר רפואת הנפש מגלה לנו ר' נחמן עצה עמוקה והיא – דיבור בדעה. 

 

"וזה שכתוב "שמש צדקה מרפא בכנפיה", כי שמש בחינת יעקב שהוא בחינת דיבור בדעה והוא בחינת אילנה דאסותא, וזה מאמר הכתוב "שמש ומגן ה' אלוקים" כי בחינות יצחק ויעקב הן בחינות דין ורחמים. וזה פירוש "והיה אור החמה כאור הלבנה", כי הלבנה הוא בחינת יצחק והחמה הוא בחינת יעקב."

איך מרפאים את הנפש, איך מגיעים למקום של ריפוי הנפש? אומר ר' נחמן הריפוי יכול להיות ע"י בחינתו של יעקב. דיבור בדעה שהיא בחינת שמש שמאירה את חשכת הלילה של הלבנה שהיא המלכות, שהיא התורה, ע"י דיבור ודעה שמחת תורה, ע"י שיהא דבור בדעה.

לפי דברינו עד עתה אנו יכולים להבין ביתר שאת מה כוונתו של ר' נחמן בהנחותו אותנו לדבר בדעת. המפגש עם הסתימות של המציאות יכול לעורר אצלנו את הצד של ההעתרות לסתימות הזו של המציאות וקבלתה. צד זה הוא דומה ליצחק הנעתר למידת הדין וממילא דיבוריו בלי דעה, מעין ציטוטים של סמכות גבוהה שאין עליה עוררין. לקב"ה יש נחת גם ממידת ביטול זו המכוונת את עצמה אל הגבוה ממנה.

אך אותה סתימות עצמה יכולה לעורר אדם מתרדמתו, לנער אותו מסגירותו בתוך עצמו, לפתח יחס אל המציאות, ולא רק לקבלה או לדחותה. לפתח משהו שלישי מתוך הדיכוטומיה של "או אני או המציאות". משהו שלישי זה הוא דעת, כיוון שהוא מעורר יחס זוגי אל המציאות בבחי' "וידע האדם את חווה אשתו". הוא מכריח את האדם לפקוח את עיניו בבחי' "ותפקחנה עיני שניהם" ולא להישאר עם עיניים סתומות כעיני יצחק הנסגרות אל מול הסתימות שבמציאות.להיפך, שם יביט ביתר שאת כיוון שדבר ה' הוא. אצל יעקב הסתימות הופכת להיות התווך דרכו מתרחש הדיאלוג שבין הבורא לנברא. דיאלוג זה הוא תמצית התורה אשר תכליתה לרפאות את האדם, לחלץ מתוכו כוחות הטמונים בתוכו אל עבר התיקון.

לא פלא אם כן שהמבחן לדעת אם הדין הוא דינא דמסאבא או דינא קדישא הוא אם דיאלוג זה נמשך גם כשקשה.

"וסימן שידע אדם אם הוא בבחינת דינא דמסבא ואם הוא בבחינת דינא דקדישא, סימן לדבר תפילה, כשאין בו בטול תפילה. כמו שאמר חז"ל:"איזהו ייסורין של אהבה? כל שאין בו בטול תפילה" שנאמר "ברוך ה'אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאתי" ותפילה הוא בחינת פנים כמו שכתוב ויסב חזקיה פניו ויתפלל."

איך אדם יודע אם הדין שהוא נמצא בו משתייך לדינא קדישא? אם יש לו תפילה. כמו שכתוב בגמרא "איזהו ייסורים של אהבה כל שאין בו ביטול של תפילה". אם אני זוכר להתפלל למרות הדינים אזי הדין הוא דינא דקדישא. אם אני לא זוכר בכלל את התפילה מעצמת הצמצומים אז זהו דינא דמסאבא חלילה. אם אדם יכול להתמלא כולו בתפילה ומרגיש חזק מאד את הכמיהה והחיפוש אחר השורש, ושהשורש נמצא בשמים, והוא מרגיש שאכן התפילה תעזור, אז יש כאן דינא דקדישא.

"ותפילה הוא בחינת פנים כמו שנאמר ויסבר חזקיה פניו ויתפלל, וזהו שכתוב הסתרת פניך הייתי נבהל וזה מה שפירש רש"י שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, בחינת סתרא דמסאבא, והקב"ה צר קלסתר פנים של יצחק דומה לו, והיו הכל מודים שאברהם הוליד את יצחק. פירוש שהדין הוא בחינת דינא דקדישא ומסיטרא דאברהם הוליד את יצחק."

אומר ר' נחמן כשנולד יצחק היה קשה לעולם לקבל שאכן הוא בנו של אברהם. אל מול עצמת הדין של יצחק חששו שאולי יש כאן דינא דמסאבא. כביכול, לא יכול להיות שמאברהם איש החסד הנתינה והשפע יצא הטיפוס הזה שכולו דין וצמצום ודקדקנות.

אבל כשראו את הפנים של יצחק ראו שקלסתר פניו של יצחק כקלסתר פניו של אברהם. אז ראו את יצחק מתפלל, שהוא תלוי על בלימה ושכל כולו תלוי בשמים, ושבאמת כל עניינו הוא הקב"ה. וראו שהוא לא טובע בעולם הזה, שכולו דין, אלא להיפך, הכל אצלו קשור ושייך לשורש בשמיים, אז הבינו וראו שהוא אכן הבן של אברהם. יש כאן אותה שאיפה, אותן מטרות אותו שורש אך ממקום אחר והכל לטובה. 

"ובבחינת דין זה שהוא הנפש יש שתי בחינות – יעקב הוא הדיבור ובחינת עשו הוא הסיגים, והוא בחינת "נפש כי תחטא" וזה פירש רש"י:"אלה תולדות יצחק בן אברהם, יעקב ועשו. וכשבא אל בחינת יעקב הוא החכמה כמו שכתוב "ויעקבני זה פעמיים" ותרגם אונקלוס" וחכמני", אז נתרפא בחינת הנפש, כמו שכתוב שמש צדקה ומרפא בכנפיה. 

עשה את הילוכך בעולם כדיאלוג עם ה'. חפש בכל דבר רמזים מה'. התעכב עליהם "פעמיים" ותמצא בכל דבר את חכמתו יתברך. הרשה לעצמך להתרשם מן הקורה מסביב ולמד את הרישומים שהדברים עושים בנפשך. זאת הדעת שלך. השתתף בדיאלוג הזה. דבר גם אתה אליו מתוך אותה דעת ותראה איך אט אט הנפש שלך לומדת את השפה, שפת העולם, ועולמך נהיה מואר ובהיר יותר. "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

 

המשך בעז"ה בשבוע הבא.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php