ליקוטי מוהר"ן | תורה י' | חזרה ליהדות הבית | 3

בשני השיעורים האחרונים ראינו כיצד ר' נחמן משרטט לפנינו את אותה יהדות "ביתית" אליה קורא הוא לחזור. לחזור ליהדות פשוטה, חיה שמדברת בשפה פשוטה שיורדת אל האדם כפי שהוא ומדברת אליו בשפתו. יהדות של "ריקודים ומחיאת כף". ר' נחמן טרח גם לרדת אל סגור ליבנו, לראות מה מונע מהלב להיפתח אל אותה ביתיות ואל השלכת היהב שבאמון ללא סייג שזו דורשת ובתחושת היחד הלא מותנית שבבסיסה. דמותו של אבימלך צפה לפנינו, זה שכשמו אובה את המלוכה ושבדקי דקויות מופיע בתוך ליבנו גם בתפילה ואשר גם שם, אפילו שם, רוצה למלוך ועל כן לא מוכן לחלוק את תפילתו עם אחרים ולמסור את תפילתו לצדיק. ניסינו לעמוד על המעלה שבמסירה שכזו ולהבין לעומק מה מונע מאבימלך, זה שבתוכנו, לעשות כן. בשיעור היום, האחרון על תורה זו, יורד עמנו ר' נחמן עוד קצת לתוך צפונות ליבו של אבימלך, לתוך צפונות ליבנו, לנסות לפתוח אותו.

א.

והנה, תיאורו של ר' נחמן של אותם אנשים שאינם מוכנים למסור את התפילה שלהם לצדיקים, מפתיע:

אֲבָל אֵלּוּ הַבַּעֲלֵי-גַּאֲוָה מְעַכְּבִים תַּאֲוָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם מְבַקְשִׁים מִצַּדִּיקִים שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עֲלֵיהֶם, כִּי חוֹשְׁבִים שֶׁהִתְעַנּוּ וְסִגְּפוּ אֶת עַצְמָם, וּבָזֶה הֵם צַדִּיקִים.

לתומנו חשבנו שדמותו של אבימלך היא דמות רשע והנה מתברר שנראה הוא כצדיק המתענה מסתגף ומתעטף באצטלה של צדיק. מתברר, כך ראינו גם בשבוע שעבר, שהמלוכה אותה אובה אבימלך יכולה להיות אפילו המלוכה בדברים קדושים וטהורים כמו התפילה. וברצותנו אותם באמת, מתגנב אבימלך זה אל תוך ליבנו, ללמדנו כיצד, לדעתו, כדאי להשיגם. 'חטוף אותם בכוח כמו שאני חטפתי את שרה'  ילחש הוא לנו 'דברים טובים חוטפים ומהר-גם צידקות!'. מלוכה פרדוכסלית שכזו המולכת במה שאין בו מלוכה אלא מלכות ה', המנסה להתייפות במעלות שאין לה, מוצאת את עצמה נוגשת בעצמה על מנת להוריד מעל עצמה את הלא טוב והלא ראוי. זאת אומרת לא לתקן אותו אלא להימנע ממנו. בסיגוף מביע אבימלך את שלטונו האחרון, השלטון בעצמו. שלטון ריכוזי כזה, שאיננו מוכן למסור את תפילתו לצדיק, מוכרח הוא בעצמו להיות כצדיק כתחליף לכך. הסיגוף מתפרש בעיניו כאיון עצמי, דמות הביטול אל האין, אלא שכאן אין הוא מתבטל כלפי אף אחד, אין הוא מסוגל לכך, וכתחליף מבטל ומאיין את עצמו בסיגופיו. גם הצדקות יכולה להיות חצר מלוכה רודנית, אפילו אם יש בה רק נתין אחד, והוא המלך בעצמו. לא פלא שאי אפשר להרגיש שם "בבית". 'ראו לאן הובלתם את היהדות בצדקותכם' מבקר בחריפות ר' נחמן את בני דורו. 'עתה אין ליהדות בית, אין היא "מושב בני אדם" '. אולם חמור מכך גם אם נראים אתם בעיני עצמכם כצדיקים לא תקנתם כלום. ההימנעות איננה תיקון של הרע אלא רק הימנעות ממנו. ולשם הסבר ממשיל על כך ר' נחמן משל יפה :

אֲבָל הָאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן, כִּי כָּל הַתַּעֲנִיתִים שֶׁהִתְעַנּוּ, אֵין זֶה אֶלָּא כְּמוֹ שַׂק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חוֹרִים הַרְבֵּה, וּכְשֶׁמְּרִיקִים אֶת הַשַּׂק, אַף-עַל-פִּי-כֵן נִשְׁאֲרוּ בּוֹ הַחוֹרִים וְהַגּוּף נִקְרָא שַׂק, כְּמַאֲמַר הַתַּנָּא: שִׁינְנָא, שְׁרֵי שַׂקָּךְ (שַׁבָּת קנב) וְאִם הִתְבּוֹנְנוּ בְּעַצְמָן הָיוּ רוֹאִים, אַחַר כָּל הַתַּעֲנֵיתִים עֲדַיִן נִשְׁאֲרוּ אֶצְלָם כָּל תַּאֲוָתָם קְשׁוּרִים בְּשַׂקָּם, הַיְנוּ בְּגוּפָם; וְלא תַּאֲוָתָם בִּלְבַד נִשְׁאַר קָשׁוּר בְּגוּפָם, כִּי אִם גַּם תַּאֲוַת אֲבִיהֶם שֶׁיֵּשׁ אֶצְלָם מִשְּׁעַת הַהוֹלָדָה, מֵחֲמַת שֶׁלּא נִתְקַדֵּשׁ אָבִיו בִּשְׁעַת זִוּוּג, גַּם זֶה קָשׁוּר בְּגוּפָם עֲדַיִן וּבְוַדַּאי אִלּוּ הָיוּ רוֹאִים אֶת כָּל זֶה, חֲרָדָה גְּדוֹלָה הָיָה נוֹפֵל עֲלֵיהֶם, כִּי הָיוּ רוֹאִים אֵיךְ הֵם עוֹמְדִים בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה וּשְׁפָלָה וְזֶה פֵּרוּשׁ (בְּרֵאשִׁית מב): וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקוֹ - אַחַר כָּל הַתַּעֲנִיתִים, שֶׁהוּא הֲרָקַת הַשַּׂק, בְּחִינַת הַגּוּף, עֲדַיִן – וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ – שֶׁקָּשׁוּר וְצָרוּר כַּסְפּוֹ וְתַאֲוָתוֹ בְּשַׂקּוֹ וְגוּפוֹ; וַיִּרְאוּ אֶת צְררוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם -הַיְנוּ, לא דַּי צְרוֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם, שֶׁהוּא תַּאֲווֹת עַצְמָן, כִּי אִם גַּם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם, הַיְנוּ הַתַּאֲווֹת שֶׁל אֲבִיהֶם, גַּם הֵמָּה לא נָפְלוּ מֵהֶם וַיִּירָאוּ-כִּי חֲרָדָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם, וַאֲזַי לא הָיוּ רוֹצִים לְהִשְׂתָּרֵר וְלִמְלךְ:

 

כל העינויים והסיגופים הללו הם כמו שק עם חורים. השק משול לגוף והחורים להימנעות המסתגפת. כל מה שישים אדם בשק הזה ייפול דרך החורים. אז מה עושה האיש עם שקו כדי שהדברים לא יפלו מהשק? מוציא את התכולה מחוץ לשק וחושב שבזה תיפתר הבעיה, אם השק יהיה ריק, כביכול אין חורים. אך ר' נחמן אומר לנו שזו אינה הדרך, ההימנעות איננה ביטול הבעיה, ההימנעות היא התחמקות והתעלמות מהמצב. חור נשאר חור. ההימנעות כמו החור הינה שלילה, אבל השלילה כשלעצמה נשארת ריקה. אמנם אין לבטל אף אדם שמתענה ומסתגף, אולם התכלית נמצאת במישור אחר – בבית. כל הבחינה של יעקב, כפי שהסברנו אותה– בחינת הבית – באה לומר שהתיקון בא ממקום אחר, התיקון נובע מההתמודדות של אדם שנמצא בתוך הקליפות, נמצא בתוך הקושי, ושם למרות כל המצב הוא מתעלה על עצמו ומתקן. בחינתו של יעקב יודעת שלא לוותר על המציאות אלא להתמודד מולה. לא לטייח, לא להתיפייף. בנאדם כזה בא אל הקב"ה עם החורים שלו, עם הפגמים שלו ואומר לה' – 'ה' תעזור אפוא שאני נמצא, אני רוצה לעשות לך דירה בתחתונים, לפנות לך מקום להיות בו שאפשר להרגיש בו בבית'. כל עניינו של יעקב הוא לתפור את החורים בשק, ההימנעות היא הצטדקות שכביכול היא נותנת לאדם הרגשה של צדקות, אבל למעשה היא רחוקה מזה. כשיבוא לו ניסיון אמתי לא יוכל לעמוד בזה.

"וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקוֹ". ר' נחמן משווה את עניין השק לספור של יוסף ואחיו כאשר השק הוא משל לגוף. אחרי שהאחים יצאו ממצרים בפעם הראשונה הם גילו ש"והנה איש צרור כספו בשקו", שכל הכסף, הנמשל כאן לתאוות, עדיין נמצאות בגוף. ולא סתם תאוות שלהם בלבד אלא "המה ואביהם", מונחות בשק, זאת אומרת גם תאוות ש"קבלו בירושה מאביהם" נמצאות בשק. כאומרות לאדם 'לא רק שאתה קמצן, כעסן, רברבן וכו' אלא שנולדת כך, ירושה מאבותיך'. בעיני רוחם של האחים כביכול נאמר להם 'האם אתם חושבים שאם תרוקנו את השק יהיה זה תיקונו??! האם ההימנעות היא תיקון? כמו שהכסף חזר גם התאוות תחזורנה ללא תיקון אמתי. חור נשאר חור! והאחים ידעו טוב מאוד בליבם ממה הם נמנעים לדבר, להזכיר, להיזכר... הם הרגישו שסודם הכמוס, ממנו כל כך ניסו להימנע, חוזר אליהם גם מבלי שירצו בכך.

 

ב.

וְזֶה פֵּרוּשׁ: וַיּאמֶר לָהֶם יַעֲקב אֲבִיהֶם אתִי שִׁכַּלְתֶּם, יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְכוּ' – זֶה רֶמֶז עַל תּוֹכַחַת הַשֵּׂכֶל, כִּי הַשֵּׂכֶל מוֹכִיחַ אֶת הַבַּעֲלֵי-גַּאֲוָה הָרוֹצִים לְהִתְגַּדֵּל יַעֲקב הוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל, כְּמוֹ שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס (בְּרֵאשִׁית כז): "וַיַּעְקְבֵנִי"- 'וְחַכְּמַנִי' אֲבִיהֶם, כִּי אָב בְּחָכְמָה (מגילה י"ג), וְהַיְנוּ שֶׁהַשֵּׂכֶל מוֹכִיחָם וְאוֹמֵר לָהֶם: אתִי שִׁכַּלְתֶּם, כִּי 'כָּל הַמִּתְגָּאֶה – חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ' (פְּסָחִים סו:) יוֹסֵף אֵינֶנּוּ-זֶה בְּחִינַת תִּקּוּן הַמְעֻוָּת, הַיְנוּ עֲדַיִן לא תִּקַּנְתֶּם הַמְעֻוָּת שֶׁהוּא לְחֶרְפָּה וּלְקָלוֹן, וְיֵשׁ לָכֶם לְהִתְבַּיֵּשׁ מֵחֲמָתוֹ, כִּי תִּקּוּן הַמְעֻוָּת הוּא בְּחִינַת יוֹסֵף, עַל שֵׁם (בְּרֵאשִׁית ל): "אָסַף אֱלקִים אֶת חֶרְפָּתִי" וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ- הַיְנוּ, עַל-יְדֵי שֶׁאֵין לְךָ בְּחִינַת יוֹסֵף, אֵין לְךָ בְּחִינוֹת שִׁמְעוֹן; וְשִׁמְעוֹן הוּא בְּחִינַת (שָׁם כ"ט): "כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנכִי", כִּי אַתָּה אֵינְךָ שָׂנוּא, כִּי מֵחֲמַת שֶׁלּא תִּקַּנְתָּ אֶת עַצְמְךָ, בְּוַדַּאי אֵינְךָ יָכוֹל לְהוֹכִיחַ אֲחֵרִים, כִּי יאמְרוּ לְךָ קְשׁט עַצְמְךָ תְּחִלָּה כוּ' (ב"מ קז:); וְעַל כֵּן אֵינְךָ שָׂנוּא, כִּי הַמּוֹכִיחַ הוּא שָׂנוּא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כְּתֻבּוֹת קה:): 'הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דִּמְרַחֲמֵי לֵהּ בְּנֵי מָתָא, לָאו מִשּׁוּם דְּמַעֲלֵי טְפֵי, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מוֹכַח לְהוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁמַיָּא'. נִמְצָא שֶׁהַמּוֹכִיחַ הוּא שָׂנוּא. [תרגום: אלו תלמידי חכמים שמרחמים עליהם בני המקום לא משום שהם טובים יותר אלא משום דלא מוכיחים אותם במלים של שמים, לא מוכיחים אותם בדברי שמים, נמצא שהמוכיח הוא שנוא]. 

 

וְאֶת בִּנְיָמִין תִּקָּחוּ – זֶה מוֹרֶה עַל גַּדְלוּת, כִּי פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י (בראשית לה): בִּנְיָמִין, עַל שֵׁם אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, בֶּן יָמִין, וְאֶרֶץ- יִשְׂרָאֵל הוּא גָּבוֹהַּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת (זְבָחִים נד:) וְהַיְנוּ, לא דַּי שֶׁאֵין לָכֶם כָּל הַבְּחִינוֹת הַלָּלוּ, עִם כָּל זֶה-וְאֶת בִּנְיָמִין תִּקָּחוּ, שֶׁאַתֶּם לוֹקְחִים לְעַצְמְכֶם גַּדְלוּת וְהַיְנוּ דְּסִיֵּם הַשֵּׂכֶל הַמּוֹכִיחַ אוֹתָם: עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה – כִּי הַכּל נוֹפֵל עָלַי, כִּי כָּל הַמִּתְגָּאֶה- חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ:

 

אומר יעקב לבניו: "יוסף איננו, ושמעון איננו ובנימין תקחו, עלי היו כולנה". טוען יעקב 'למה הכול עלי?' יעקב שהוא בחינת חכמה, שנאמר "ויעקבני" ומתרגם האונקלוס "וחכמני", מייצג את שאלת השכל: 'תגידו לי, הכול נופל עלי? הכול בראש? בשכל? ככה בונים יהדות, רק בראש? רק בבית מדרש? רק במלים, רק בדבורים, זה היהדות? וכי היהדות מתמצת בעולם אינטלקטואלי של מלל בלבד?' אם כל המבחן של היהדות נעוץ בשאלה אם הבנתי או לא הבנתי, אם הסכמתי או לא הסכמתי, אם דברתי או לא דברתי, אם הכול מתמקד רק בראש, למעשה זהו כמו אותו שק שיש בו חורים. מי שנשאר רק ברובד האינטלקטואלי של הקיום ולא מוכן להפשיל שרוולים ולצאת לחיים עצמם הוא נמצא בהימנעות אחת גדולה. האינטלקט הוא מקום של שק ריק, שלא מתמודד, הראש רק מדבר, ולדבר זה קל. כשיש רק שכל, כשיהדות מבוססת על השכל ועל הדבורים – נדמה הדבר כאילו יש פה צדקות, משהו טהור ונשגב, אבל בשעת מבחן יתגלו כל אותם חורים בשק.  אי אפשר לתקן את השק רק בדבורים.

וממשיך כביכול יעקב וטוען 'אתם יודעים למה עלי היו כולנה? כי יוסף איננו'. מהי בחינת יוסף? יוסף מסמל את הצדקות, האדם שממש תיקן את עצמו. אם אין את המקום של יוסף, משמעותו שאין את המקום של התיקון השלם שבו אני באמת מזדהה עם הדברים, שזה באמת אני. ממשיך ומיצר יעקב, לפחות לו היה את כוחו של שמעון שאף שאיננו דמות של צדיק, כפי שאנו יודעים את האמביוולנטיות של יעקב כלפי מעשהו של שמעון בשכם, בכל זאת יש בו כוח להילחם על עקרונותיו. 'לו לפחות היה בך את הכוח להתאמץ למען תיקונך ולהיאבק עליו, כמו מנהיג אמתי שיודע להיאבק על חזונו אפילו במחיר שישנאו אותו על כך. לו לפחות היה כך, לא הכול היה נופל עלי' - טוען השכל. "אותי שכלתם"- שכל שכזה, שיודע רק את עצמו, שחושב שהוא חזות הכול, הוא "שכל" "שכול", שבניו מתים עליו, שפירותיו יבשים, טוען ר' נחמן ומשווה בין המילים הדומות. כיוון שלשכל כזה אין זוג, אין "אחר", רק הוא, ממילא אין גם ילדים. שכל כזה יש בו גאווה וממילא אפילו חכמתו זו מסתלקת ממנו .

שכל טוב, אומר ר' נחמן, יודע לסמוך לא רק על עצמו. חלק מחכמת השכל היא בזה שהוא לא סומך רק על עצמו, לא עלי היו כולנה. התיקון של השכל הוא תיקון קטן מאד, אמנם יש לו כוח ויכולת הבחנה והתבוננות, אך הוא איננו חזות הכול. לכן די במעט ענווה בלבד כדי לשבור את הטוטאליות שבה הוא שרוי. לו רק היה יודע לא לסמוך רק על עצמו ולהתייעץ ולהיעזר בגדולים ומנוסים ממנו היה מבין שצריך את הצדיק, שצריך את יוסף.

 

ג.

אבל את יוסף הצדיק מכרנו, ומדוע? כי חשבנו שהוא מתגאה ובשם השוויון מכרנו אותו. בשם המקום השוויוני שמוחק את ההבדלים בין בני אדם, שטוען שבהגדרה אין הבדל בין איש לרעהו, ולכן אין אחד שהוא צדיק באמת. אם מישהו רק העז לומר 'אני, אני', כבר חשדוהו בגאווה. במקום השוויוני אין צדיק, כי בעצם אין זכות להוויה ולעצם הקיום באשר הוא. כביכול טוענים נגדו "מדוע אתה חושב שיש בך משהו מיוחד? אתה בדיוק כמו כולם מורכב מאותם החומרים!". אבל יוסף לימד אותם לקח, מה הוא עשה? שם להם את הכסף בתוך השקים. כרוצה להגיד להם 'אני לא צריך את הכסף שלכם, אני לא תלוי בזה, אני עשיר יותר מזה, אני 'אני' ולכן אני מלך'. אני עשיר בגלל המוכנות שלי להיות "עני" שבה אני מבטא את העיקשות שלי להישאר "אני". שכן באופן עמוק ה"אני" הוא תמיד "עני", כיוון שאין הוא אלא עצמו ומי שמוכן להיות כך הרי שמקבל מלכות.

כל העניות של האדם באה אליו בגלל קלקול הברית, פגם הברית, מהתאווה. העניות באה מהתאוות, מכיוון שרק בגללם האדם מרגיש שהוא תלוי בעולם. וברגע שאדם תלוי הוא כבר לא עצמו, ברגע שהוא כבר לא עצמו אז הוא מוכר את עצמו, ברגע שהוא מוכר את עצמו מה הוא מקבל בתמורה? כסף! הרי שהכסף הנו הגלגול של אותם תאוות שהיו לו בראשונה. הכסף הוא התמורה של כל התאוות, ביטוי לאני שמוכן אפילו להיות 'לא אני' כדי להיות עשיר. אבל המלכות האמיתית היא כשאני מוכן להיות אני. כשאדם מוכן להיות מה שהוא, זה בחינת יוסף וזו מידת המלכות שלו. יוסף התאמץ כדי להיות חופשי מתאוות, כדי להיות הוא עצמו. ולבסוף אל האיש הזה באים כדי לבקש עבודה ופרנסה. אלא שבכדי להגיע למעלה כזו צריך לסבול 22 שנה, להיות מוכן להיות בבור, להיות מוכן לעבור את כל המבחנים האלו שעבר יוסף. יוסף מייצג את החרות להיות, את הדבקות בחלום של האני הפנימי, במימוש העצמי של מי שאני, ובמוכנות לשלם על זה מחיר, לחכות ולהמתין עד שיבואו ויקראו לו. ולבסוף פרעה קרא לו, ופרעה איננו אלא אותם גויים (המופיעים בתחילת מאמרנו – תורה י' חלק א') שבבואם אל עם ישראל מרחוק, כמו יתרו, הרי ש"גדול ה' ומהולל מאד". ויוסף חיכה עד שיבואו אליו, ולבסוף באו!

 

ד.

אך איך זוכים לומר כך בפשטות 'אני' ולהישאר 'עני' ולא ליפול לגאווה:

 

וְהָעֵצָה הַיְּעוּצָה לְבַטֵּל (י"ג לבעל, ועיין באהל"ק במהד"ב) הַגַּאֲוָה, שֶׁהִיא הָעֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ט"ז): "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סוֹטָה ד:), הָעִקָּר הוּא עַל-יְדֵי הִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיקִים, כַּמּוּבָא בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן כא מ"ח:) 'בִּתְרוּעָה דְּאִיהוּ רוּחָא, אִתְעֲבִיר אֵל אַחֵר'; וְצַדִּיק הוּא בְּחִינַת רוּחָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּמִדְבַּר כ"ז): "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ", וְעַל-יָדוֹ נִכְנָע רוּחַ גָּבוֹהַּ, אֵל אַחֵר, וְנַעֲשֶׂה מֵאַחֵר, אֶחָד, כִּי הוּא קוֹצָא דְּאוֹת ד' (תִּקּוּן כא נ"ה:), שֶׁמִּמֶּנּוּ אַרְבַּע רוּחוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל ל"ז): "כּה אָמַר ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּאִי הָרוּחַ" וְזֶה לְשׁוֹן תְּרוּעָה, לְשׁוֹן (תְּהִלִּים ב): "תְּרעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל" (תִּקּוּן י"ח וְתקּוּן כ"א), כִּי הוּא מְשַׁבֵּר רוּחַ גָּבוֹהַּ, אֵל אַחֵר, כְּפִירוֹת:

 

הצדיק הופך את האל ה"אחר" לאל "אחד". ומסתבר שדי בקוצה של יו"ד קטנה לעבור מזה לזה. הצדיק הוא אותו קוצו של יו"ד. אל אחר הוא אל שמשאיר מקום בעולם שהינו "אחר" וזר למקום שבו אני נמצא. "אחרים לעובדיהם" (רש"י שמות כ' ,ג'). אל אחד לא מביא אותי למקום "אחר" מהמקום שבו אני נמצא, אלא מראה שגם שם ה' נמצא עימי, ה' אחד. ומתברר שכיוון שלא זזתי ממקומי שני התיאורים הללו, של אל אחר ושל אל אחד דומים זה לזה, ורק קוצו הקטן של היו"ד הוא שמבדיל ביניהם. רק מי שמסוגל לעמוד על 'קצה בהונות ההוויה' של ה'אני' ללא תלות, מסוגל לעמוד על קוצה של יו"ד זו. רק הוויה פשוטה כזו יכולה  להיות בכל מקום ולהצהיר משם 'ה' אחד'. בעוד כל הדברים כולם מסתדרים סביב ובהתאם לקואורדינאטות של ד' רוחות, הרי שהוא, הצדיק, מרכז של כיווניות משל עצמו, ממקומו מתחיל כיוון חדש, רוח חדשה שקוצו של היוד הוא מרכזה. זהו "איש אשר רוח בו" ולא איש שהוא מתבדר ב"רוח" של אחרים. יוסף הוא דוגמא טובה לכך. בכל מקום ובכל מצב ה' אתו, ה' אחד. כאומר לה' 'ה' תבוא אלי היכן שאני, אני פה, תעזור לי במקום שבו אני נמצא'.

 

ר' נחמן מגלה לנו את הדרך להחזיר את האל האחר שנמצא בנו – הגאווה –  למקום של אחדות לא-ל אחד. אם אנו לוקחים קצה קטן של האות יו"ד ומוסיפים אותה לאות רי"ש, אנו מקבלים את האות דל"ת. ונבאר: מי שהוא אדם חופשי כמו אותו יוסף כמו אותו צדיק שדברנו עליו, אז אין לו אל אחר, מכיוון שהוא אותו קצה של האות יו"ד. הוא לא מתפצל לד' רוחות מכיוון שהרוח נמצאת בו, הכיווניות מתחילה ממנו, הוא מייצר תרבות ומחשבה, והכול מכוונים אליו. בכל כיוון אליו יפנה ה' נמצא, בכל ד' רוחות. אומר ר' נחמן שהצדיק הוא אותו מקום כמו קוצו של ד', שהופך את ה' לאחד, אין אל אחר, אין מקום שהוא זר לי, שה' לא נמצא בו; או לחילופין אין איזה מקום שאני משועבד אליו, שיהיה בצורה מאד מסוימת, כמו פסל שאז אני סוגד לו. אל אחד הוא בכל מקום, בכל מצב, תמיד. זו הבחינה של יוסף. מי יכול לזכות להיות במרכז העולם במקום הזה? מי שמוכן להיות בכל מקרה בכל מצב ולא לוותר על הווייתו הפנימית, מי שיורד לקליפות ומבקש מהקב"ה גם שם 'ה' תבוא אלי אפוא שאני, אני פה תעזור לי, אני רוצה אותך'.

 

ה.

וְזֶה בְּחִינַת רִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף כִּי רִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף נִמְשָׁכִין מִבְּחִינַת הָרוּחַ שֶׁבַּלֵּב, כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ, כִּי עַל-יְדֵי שִׂמְחַת הַלֵּב הוּא מְרַקֵּד וּמַכֶּה כַּף אֶל כַּף.

עכשיו חזרנו לתחילת התורה. כדי לזכות להיות במקום הזה, של האחד, של הקצה של הד', לזכות להיות במקום הזה שבו הכיווניות מתחילה והרוח משם נושבת, זוכים בזה ע"י ריקודים. נדמה שהרוקד מחפש את אותה נקודה אחת החורזת את כל הכיוונים וכל התנועות לאחת.  כל מי שרוקד שם לב שבעצם הריקוד מנסה לצאת מארבעת הרוחות המסודרות של המציאות ומן הכיווניות הרגילה שלהם, ולמצוא את המקום שממנו הכיווניות שלי מתחילה. לנער את הגוף, לחפש, לזוז ולמצוא את המקום שבו ה"אני" מתחיל להתכוון, וממנו הרוח שלי נושבת, שהכול בו אחד, שאני זז לפה ולשם בסיבוב מעגלי שכל מקום שאהיה בו, שם הרוח נושבת. ריקוד כזה לא עושים לבד, צריך שניים בשביל ריקוד כמו שאומר הפתגם. אכן צריך לדעת לחלוק את הריקוד הזה עם אחרים, וכמו שלמדנו בתפילה, להשליך את היהב ליחד מסוג אחר שבו עצם ההוויה ביחד קודם לכל תוכן. כך הווייתו של הצדיק משולה לריקוד עם ה', כך גם תפילתו. ריקוד אשר סוחף אל תוך מעגלו גם את החולק עימו את תפילתו ואת חייו.

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php