ביצה | שני ימים טובים של ראש השנה | 1

 

 

בשני השיעורים הקרובים נעסוק בנושא זה. בשיעור השבוע נעסוק בשאלות אלו לאור סוגיית הגמרא ומחלוקות הגאונים והראשונים בנושא, ונעיין במשמעות מעמד היום ויחסו ליו"ט שני של גלויות. בשיעור בשבוע הבא נשלים את התמונה בעיון בפסיקת ההלכה בנושא והקשר אל שיטות הראשונים, וכן נעסוק בעולם המחשבתי של היום השני.

 

סוגיית הגמרא

"אתמר, שני ימים טובים של ראש השנה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: נולדה בזה אסורה בזה. דתנן: בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום (כולו), פעם אחת נשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלוים בשיר. התקינו שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה - נוהגין אותו היום קדש, ולמחר קדש"        (ד:).

לגבי יו"ט שני של גלויות, ראינו כי למסקנת הגמרא יש לשני הימים שתי קדושות שונות. רב ושמואל סוברים כי לראש השנה דין שונה, היות וגם במקדש הייתה מציאות שבה שני הימים היו קודש. בתחילה מציאות זו נוצרה אם לא באו עדים ביום הראשון, ולאחר שנתקלקלו הלויים בשיר אם לא הגיעו עדים עד זמן המנחה הוגדרו שני הימים כקודש. לאור כך רש"י מסביר את מעמד היום:

"שהם ודאי חוק קבוע להיות כיום ארוך מדרבנן"

                                                  (ד"ה אסורה בזה).

רבה חולק על גישה זו ומסביר כי המציאות השתנתה לאחר החורבן:

"אמר רבה: מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת. דתנן: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום".

לאחר החורבן לא הייתה בעיה שיתקלקלו הלויים בשיר, ולכן רבן יוחנן בן זכאי החזיר את ההלכה לעיקרה שמקבלים את העדים כל היום ולא רק עד המנחה. רבה מסביר שבעקבות החזרת ההלכה לעיקרה, הרי שאין קדושה אחת לשני הימים של ראש השנה ויסוד הדין מחמת הספק. גם בארץ ישראל לא ידעו האם הגיעו עדים לבית המקדש ולכן בכל מקום המרוחק מירושלים נהגו שני ימים מספק:

 

"והרי הן כשאר יום טוב של גליות, וביצה שנולדה בזה מותרת בזה ממה נפשך, דחד מינייהו חול"

                                               (רש"י ד"ה אמר רבה).

רבה הביא ראיה לדבריו מכך שרבן יוחנן בן זכאי החזיר את הדין לעיקרו, אם כן כיצד רב ושמואל אסרו את הביצה ביום השני של ראש השנה:

"אמר ליה אביי: והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו ביצה אסורה! - אמר ליה: אמינא לך אנא רבן יוחנן בן זכאי ואת אמרת לי רב ושמואל? - ולרב ושמואל קשיא מתניתין! - לא קשיא, הא לן, והא להו. ורב יוסף אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. מאי טעמא? הוי דבר שבמנין, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו".

אביי מסביר שיש הבדל בין אנשי ארץ ישראל ובין תושבי הגלות. עבור תושבי הגלות שני הימים של ראש השנה נשארו קדושה אחת, ורבן יוחנן החזיר את הדין לעיקרו רק עבור אנשי ארץ ישראל. עבור תושבי הגלות נשארה התקנה הראשונה עבור היום השני, והוא נקבע שלא מחמת הספק. רב יוסף חולק על אביי וסובר שלכו"ע הדין לא התשנה - אמנם ריב"ז החזיר את הדין לעיקרו בנוגע לקידוש החודש אך גזירת ביצה לא השתנתה בגלל הכלל שצריך לבטול גזירה/תקנה במנין. מכיוון שחכמים לא נמנו להתיר את הביצה הרי שהיא נשארה באיסורה.

שיטה רביעית מופיעה בהמשך סוגיית הגמרא^[1]:

"רבא אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש?!"                        (ה:).

רבא מסביר שגם לפי ריב"ז יכולה להיווצר מציאות שגם בארץ ישראל יהיו שני ימים שהם קודש, ולכן ביצה עדיין אסורה ונוהגים יומיים יום טוב.

בסוגיית הגמרא אנו מוצאים ארבע גישות שונות בנוגע לתוקף יום שני של ראש השנה בימינו:

1. רבה- כאשר יש וודאות בזמן קידוש החודש אין צורך לשמור יום שני של ראש השנה:

"נמצא שאין בית דין עושין שני ימים, והרחוקים העושים שני ימים - אינו אלא מספק, שאין יודעין אם נתקדש ביום שלשים אם בשלשים ואחד, והרי הן כשאר יום טוב של גליות, וביצה שנולדה בזה מותרת בזה ממה נפשך, דחד מינייהו חול"         (רש"י).

2. אביי- אנשי ארץ ישראל נוהגים יום שני של ראש השנה מחמת הספק ולכן ביצה מותרת. אנשי חו"ל שומרים על יום זה מחמת התקנה ולכן ביצה אסורה אצלם גם ביום השני.
3. רב יוסף- חכמים נמנו וגמרו ששני הימים הם קדושה אחת ומדובר על כעין תקנת חכמים בין בארץ ישראל ובין בחו"ל (ולכן הביצה אסורה).
4. רבא- גם אחרי ביטול התקנה על ידי ריב"ז יתכן וגם בבית הועד ינהגו את היום השני כראש השנה. נראה כי ניתן להבין את דבריו בשני דרכים: 1. ולכן התקנה בנוגע ליו"ט שני לא נעקרה ממקומה ולכן בפועל שיטתו כמו רב יוסף וגם בכל ארץ ישראל נוהגים יומיים (כך עולה מרש"י ד"ה מי לא). 2. היום השני חזר להיות בגדר ספק ורק במקרה של אי וודאות נוהגים יום שני של ראש השנה.

כפי שנראה בהמשך השיעור שתי ההבנות בשיטת רבא היו בסיס למחלוקת גדולה בתקופת הגאונים והראשונים.

מחלוקת הגאונים

בשאלת חכמי קירואן לרב האי גאון^[2] מופיעה עדות מעניינת:

"ועוד עשו לו רבותינו מעלה ואמרו שני ימים של ראש השנה קדושה אחת, ואמר אדוננו כי בני ארץ ישראל תופסין ראש השנה שני ימים ואנו רואין עד עתה אין תופסין אלא יום אחד. יפרש לנו אדוננו ברוב חכמתו כל אלו הספקות".

חכמי קירואן מכירים את השיטה המקובלת שלשני הימים של ראש השנה קדושה אחת וגם בארץ ישראל יש לנהוג כך. אך מצד שני בימיהם אנשי ארץ ישראל שמרו רק יום אחד של ראש השנה. בעקבות כך הם שואלים את רב האי מה ההלכה כלפי אנשי ארץ ישראל ואיך עליהם לנהוג.

יתכן ועדות לכך עולה גם בדברי ספר החילוקים:

"אנשי מזרח עושין שני ימים טובים, ובני ארץ ישראל יום אחד, כמצות התורה"            (סימן מא).

החילוק בין אנשי מזרח (בבל) ואנשי ארץ ישראל נוגע לכל המועדים ויתכן ובתקופה הראשונה בארץ ישראל שמרו גם את ראש השנה כיום אחד. רב האי גאון מאריך בתשובתו ומסביר שעל אנשי ארץ ישראל לשמור יומיים ראש השנה וזהו המנהג הנכון.

פסיקת הראשונים

הראשונים נחלקו כיצד לפסוק בשאלת ראש השנה עבור אנשי ארץ ישראל- האם עליהם לשמור יום אחד או שניים. הרי"ף מביא את שיטות האמוראים ומסכם את מסקנת הסוגיה:

"ואסיקנא רבא אמר... שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש אלמא קדושה אחת היא וביצה אסורה בתרוייהו ושמעינן מיהא דבני ארץ ישראל צריכי למעבד שני ימים טובים של ר"ה"     (ג,א)

הרי"ף מבין שמסקנת רבא שיש קדושה אחת לשני הימים גם בארץ ישראל, ולכן גם אנשי ארץ ישראל צריכים לנהוג שני ימים טובים. בעל המאור מתנגד לגישה זו:

"ואין לנו שום ראיה מדברי רבא על מה שכתב שלא נאמרו דברי רבא אלא בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה אבל בדורות הללו מאחר שהותקן סדר העיבור ע"פ המנהג שנהוג בידינו הרי חזרה כל א"י להיות כבית הועד שאין להם ספק בקדושת היום ואינן חייבין לשמור כ"א יום אחד בין בר"ה בין בשאר ימים טובים וכן נהגו לעשות בא"י כל הדורות שהיו לפנינו עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציאה והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר"ה על פי הלכות הרי"ף ז"ל וכן כתב ה"ר אפרים ז"ל כמו שכתבנו אנו...".

הרז"ה מבין שדברי רבא נאמרו על התקופה שקידשו בה על פי הראייה. כאשר מקדשים את החודש לפי החשבון אין כלל ספק ולכן בארץ ישראל אין סיבה לנהוג יומיים. כשיטה זו סובר רבינו אפרים וכך היה המנהג הקדום עד שהשפעת הרי"ף גברה על אנשי ארץ ישראל. ההסבר העומד בבסיס שיטות רבינו אפרים היא שהמנהג של יומיים יסודו גם בארץ ישראל מחמת הספק, וגם אם אומרים שיש קדושה אחת היא מחמת הספק בלבד ולא תקנה מיוחדת.

הרמב"ן מגן על שיטת הרי"ף במלחמות ה' (ג.) וטוען כנגד דברי הרז"ה שיש לשני הימים תוקף של קדושה אחת ולא מחמת הספק אלא כך התקנה. הרמב"ן מוכיח הסבר זה בסוגיית הגמרא ומסכם שלכן יש לחגוג יומיים בכל מקום וגם בארץ ישראל וגם במקום הוועד. לאחר מכן הרמב"ן מתייחס לדברי הרז"ה שהמנהג המקובל בארץ ישראל היה לשמור יום אחד. הרמב"ן אומר שאין לסמוך על מנהג זה הואיל ובימי הגלות לא נשארו בארץ ישראל ואינם אלא מעטים שאינם בני תורה. לכן יתכן והם התבלבלו ואין למנהג זה כלל תוקף, והמנהג האמיתי הוא כדברי רב האי ויש לשמור יומיים חג^[3].

הרא"ש מביא את שיטות הרי"ף והרז"ה ומסכם להלכה:

"...ונראה לי כדברי הרב אלפס דמדביצה אסורה גם צריכין לעשות שני ימים דראש השנה דחד טעמא לתרוייהו... וא"ת כיון דבקיאינן בסוד העיבור לעולם לא יארע לנו דבר זה שנצטרך לעשות שני ימים טובים ר"ה. כי אנו בקיאין בסוד העיבור וקובעין ר"ה על פי החשבון ביום שהעדים ראויין לבא. א"כ מהאי טעמא תהא ביצה מותרת. אלא ודאי מדאסר רבא ביצה לבני דורו שהיו בקיאין בסוד עיבור אלמא טעמא דידיה מדביצה אסורה בזמן שמקדשין על פי הראיה מטעמא דקאמר גם בזמן שאין מקדשין נמי אסורה. כדאמרינן בשני ימים טובים של גליות הזהרו במנהג אבותינו דלמא גזרי גזירה ואתי לקלקולי. וזה הטעם עצמו שייך למימר בשני ימים טובים של ר"ה בארץ ישראל"                                                    (א', ד).

כשיטת הרי"ף נפסק להלכה גם בדברי השו"ע שבארץ ישראל עושים יומיים ראש השנה וביצה שנולדה ביום הראשון אסורה ביום השני היות ולשני הימים קדושה אחת (או"ח תט"ז, א; תקי"ג, ה; תקט"ו, א; ת"ר, א)^[4].

מעמד היום

הרמב"ם פוסק להלכה כשיטת הרי"ף, ובהלכות קידוש החודש הוא מסביר את יסוד תקנת שני ימים טובים של ראש השנה, לאחר הסברו על שני ימים טובים של גלויות:

"יום טוב של ראש השנה - בזמן שהיו קובעין על הראייה היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים טובים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החדש שאין השלוחין יוצאין ביום טוב.

ולא עוד אלא אפילו בירושלם עצמה שהוא מקום בית דין פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים טובים, שאם לא באו עדים כל יום שלשים נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קדש ולמחר קדש, והואיל והיו עושין אותו שני ימים ואפילו בזמן הראייה התקינו שיהו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים בזמן הזה שקובעין על החשבון, הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים"     (פ"ה, הלכות ז-ח).

הרמב"ם מסביר שהיות ובזמן הבית היו לעיתים חוגגים את ראש השנה במשך יומיים, התקינו לעשות אותו תמיד בארץ ישראל יומיים. הרמב"ם מתנסח בלשון של דברי סופרים ותקנה, ולא בלשון מנהג.

בהלכה זו אנו מוצאים את הסברו של הרמב"ם לדברי רבא בגמרא. היות וגם בזמן הבית היו נוהגים לעיתים יומיים ראש השנה במקדש חכמים תקנו שראש השנה יהיה יומיים גם בארץ ישראל ולשני הימים יש מעמד של קדושה אחת. הרמב"ם מבחין בין יו"ט שני של גלויות ובין שני ימים טובים של ראש השנה (ראה גם הל' שביתת יו"ט א,כד; פירוש המשנה ערובין ג,ז).

ישנם מספר השלכות לשוני שבין יומיים ראש השנה ובין יו"ט שני של גלויות, כפי שמופיע בהלכות עירובין:

"המערב לשני ימים טובים של גליות או לשבת ויום טוב אע"פ שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל ראשון ובליל שני כל בין השמשות... מפני שהן שתי קדושות ואינן כיום אחד כדי שנאמר מליל ראשון קנה העירוב לשני ימים.

השגת הראב"ד- א"א טעה בזה שאפילו בשני ימים טובים של ר"ה אע"פ שהן קדושה אחת צריך שיהא העירוב קיים בליל שני ובמקומו דלחומרא אמרינן שהן קדושה אחת אבל לקולא לא אמרינן" (פ"ח, הלכה ח).

שיטת הרמב"ם שרק ביו"ט שני שסמוך לשבת העירוב צריך להיות קיים גם בערב השני היות והם שתי קדושות. אך אם מדובר בראש השנה אין צורך הואיל ומדובר בקדושה אחת וכיום אחד (ראה גם בהלכה ה ובהלכה טו). הראב"ד חולק וסובר שהסברה של קדושה אחת לשני הימים בראש השנה נאמרה רק לחומרא ולא לקולא ולכן גם בר"ה העירוב צריך להיות קיים בערב היום השני.

האור שמח מסביר שנקודת המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד נעוצה בהבנה שונה של המציאות בימי ריב"ז:

"דעת הראב"ד דכי אמרינן דב' ימים של ראש השנה קדושה [אחת] היא לחומרא... וטעמו נראה, דמפני מה אמרו דהם קדושה אחת, משום שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש (ר"ה ל:), ובזה כיון שלא קבלו העדים בראשון הרי יום טוב הוא דבר תורה בשני, ויום ראשון הוי דדבריהם. ואם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בשני, ה"ה לאחר תקנת ריב"ז, דמפני זה אנו עושים אותם קדושה אחת, אם נאכל בראשון אינו יוצא עליו בשני, אולם לפירוש רש"י ז"ל בריש ביצה בטעמא דרבא דאמר... ופירש"י ז"ל אף על גב דתקן לקבל עדים כל היום להיות מנין המועדות מן הראשון כו', אבל מלעשות יו"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה, הרי כיון דאסרת מטעם זה אז הוי יו"ט ראשון עיקר דבר תורה, ובזה אם נאכל בראשון יוצא עליו בשני, ותו השתא נמי, ועדיפא מיני' סבר רבינו בהלכות אבל, דיום ב' של ראש השנה איני מתאבל אף אבילות יום ראשון, דקדושה אחת הן לגמרי יעו"ש, ויש להאריך בזה ואכ"מ"                                                              (שם).

הראב"ד הבין שגם בימי הבית לשני ימי ראש השנה לא היה מעמד של קדושה אחת- גם אז היה רק יום אחד שקדוש אליבא דאמת. לפי הסבר זה, הראב"ד לא מחמיר לכך שיש שתי קדושות אלא שיטתו נובעת מהבנת המציאות בימי הבית. לעומת זאת, שיטת רש"י והרמב"ם שלשני הימים יש קדושה אחת לגמרי וגם בימי הבית לשני הימים היה מעמד שווה ולא רק אחד היה קדוש.

ניתן להוסיף הסבר בדעת הרמב"ם שהתקנה הראשונה של חכמים הייתה ששני הימים קודש. אופי תקנת חכמים בשני ימים של ראש השנה שונה מהתקנה/מנהג ביו"ט שני של גלויות. התקנה בזמן הבית הייתה בעלת אופי של קדושה אחת וכך נשאר הנוהג לדורות. שיטת הראב"ד דומה לסברה שראינו לעיל בדברי רבינו אפרים- אופי התקנה במקור היה מחמת הספק ולכן חוגגים בארץ ישראל רק יום אחד הואיל ואין ספק בימינו. הראב"ד אינו מקבל זאת ומבין שהתקנה שייכת גם בימינו אך אופיה נותר מחמת הספק ולכן חוגגים יומיים אך לגבי העירוב הימים נפרדים בדומה ליו"ט שני שלח גלויות.

הרב טיקוצ'ינסקי עסק בהרחבה בספרו עיר הקודש והמקדש בשמירת יום שני של ראש השנה בירושלים (פרק יח שני ימי ר"ה בירושלים)^[5]. בסיום הפרק מסכם הרב טיקוצינסקי שראש השנה שונה בשאר יו"ט שני גלויות שהינו תקנה מדברי סופרים ומעמדו כשתי קדושות:

"לא כן ימי ר"ה שתקנתן נתקנה מסנהדרין בזמן הבית ומקום הועד... לא משום ספיקא דיומא אלא משום תקנה ולכן קדושה אחת הן... וכן ראיתי אח"כ בספר ציץ הקדש... אבל ב' ימי ר"ה תקנו סנהדרי גדולה שבזמן הבית והוי כניתנו מהר סיני והם לא קבעו משום ספק ולכן היא קדושה אחת"                           (עמוד רל"ח).

לפי הרבה מהראשונים, פסק השו"ע וכפי שמסכם הרב טיקוצ'ינסקי יום השני של ר"ה שונה במהותו מיו"ט שני של גלויות. בראש השנה מדובר ביום אחד ארוך שיסודו בתקנה חכמים שאינה נובעת מחמת הספק אלא שכך תיקנו גם בארץ ישראל עוד בימי הבית מפני האירוע של השליחים. מצאנו גישות שונות בקרב האמוראים, גאונים וכן בראשונים אך הגישה המקובלת מסבירה שמדובר על תקנת חכמים שמאחדת בין שני הימים.

.

.