שיעור 6 - `ויצו ה' א-להים על האדם` - חיים של מִצווה (א)

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

כבני אנוש, מחויבים אנו לשאוף לחיים של "לעָבדה ולשָמרה" - חיים של עמל ויגיעה, שעומדים בניגוד מוחלט לחיי נהנתנות של התמכרות לתענוגות וסיפוק צרכי ה"אני". בדברים הבאים, ברצוני להסב את תשומת הלב למדרגה נוספת של אחריות שמחייבת אותנו: לא מה שמצופה מאתנו כבני אנוש, אלא באופן ספציפי יותר, מה שמאפיין אותנו כחברים בכנסת ישראל.

אין בכוונתי להידרש כאן לפרטים. רצוני להתמקד ביסוד שעומד בבסיס קיומנו כיהודים. על אף שחלק מן הדברים שאומר כאן ישימים גם במישור האוניברסלי, יש להם משמעות שונה ומשקל שונה עבור אדם מישראל. דבריי יעסקו ביסוד העומד במרכז הקיום היהודי, אשר מובע בתמציתיות בפסוק המופיע מיד לאחר הציווי של "לעָבדה ולשָמרה": "ויצו ה' א-להים על האדם" (בראשית ב', טז). במילה אחת: מִצווה. היהודי מוגדר על ידי היותו מְצֻוֶה.

א. מימוש עצמי

אנו חיים בעולם שבו אידאל המימוש העצמי נראה מובן מאליו. לעתים, לובש הוא צורה שהיא בבירור שלילית, דוגמת האידאל של חיפוש אחר הנאות החיים. אמנם, לעתים הרעיון הזה מופיע לעינינו עטור באדרת מוסרית נאצלת: לכל אדם הזכות והחובה לפתח ולטפח את יכולותיו המוּלָדוֹת.

עמדה זו נטועה כה עמוק בתרבות בת ימינו, עד שלעתים אין מכירים עד כמה היא חדשה, באופן יחסי, על מפת האידאלים האנושית. מטרה זו, של מימוש עצמי, הועלתה על נס במיוחד על ידי התנועה הרומנטית. במובן זה, העולם בן ימינו עדיין מוקסם מהאידאל הרומנטי.

בתחום האמנות, התמורה שחלה באידאל באה לידי ביטוי ברור. בעולם הקלסי, מטרתו של האמן הייתה, בראש ובראשונה, לבטא, לתאר או לחקות את המציאות הריאלית, בין אם מדובר במציאות טבעית, היסטורית, חברתית או פסיכולוגית. מנגד, התנועה הרומנטית סברה שתפקיד האמנות הוא לאפשר לאמן, בראש ובראשונה, לבטא את עצמו. אדם צריך לתת ביטוי לתחושותיו ולחוויותיו האישיות במעשה האמנות, ועל ידי כך למצוא סיפוק ומימוש עצמי. מוקד האמנות הוסט מה'חוץ' פנימה. בעבר, מטרת מעשה האמנות הייתה לתת ביטוי למה שנמצא בחוץ, ועל ידי כך להגביר את רגישותו ומודעותו של האדם, תוך השגת תובנה עמוקה יותר על הקיום. המטרה הזו נזנחה. עם שינוי מטרתו של מעשה האמנות, חל שינוי גם בנושאו. האמנות לא התמקדה עוד בסדר החיצוני, האובייקטיבי, אלא יותר בעולמו הפנימי, הסובייקטיבי, של האמן היוצר.

שינוי זה שחל בתפישת האמנות משקף רק פן אחד של שינוי רדיקלי הרבה יותר במודעותו של האדם. הגורם הסובייקטיבי, והתחושה שמה שאדם שואף אליו בחייו הוא המימוש העצמי, התרחבו הרבה אל מעבר לעולם האמנות, והפכו לאידאל אפילו עבור אנשים שלא היה להם שמץ מושג על עולם האמנות.

אם תשאלו כיום אנשים לאיזו מטרה הם חותרים, וכוונתי לאנשים רציניים, התשובה הנפוצה ביותר תהיה, קרוב לוודאי, שהם מחפשים אחר המימוש העצמי והביטוי העצמי שלהם. כאשר לימדתי באוניברסיטה בארצות הברית קורס ב'אומנות הכתיבה למתחילים', תשובה זו הייתה הנפוצה ביותר, כמעט ללא יוצא מן הכלל, בשיחותיי עם הסטודנטים. בשבילם, המטרה המרכזית של הכתיבה הייתה הבעת תחושותיהם.

לרבים, אין אולי דרך אחרת לראות דברים. לדידם, זה אפילו מפתיע שמטרה זו מוטלת בספק. ועם זאת, אין ספק שהיהדות מתייחסת לקיום האנושי באופן שונה: "ויצו ה' א-להים על האדם". לפי תפישתנו, האיש והאישה נבראו, בראש ובראשונה, כמצווים, כקרואים למלא ייעוד מסוים, כמי שדרישות מסוימות מופנות אליהם. מילוי חובות אלה עשוי להלום את המימוש העצמי, אך עשוי גם שלא לעלות בקנה אחד עמו.

ב. "גדול המְצֻוֶה ועושה"

כלל הלכתי מפורסם, שעשוי להיתפש גם כהשקפת עולם פילוסופית, קובע ש"גדול המְצֻוֶה ועושה ממי שאינו מְצֻוֶה ועושה". הגמרא (בבא קמא פז ע"א) מספרת שרב יוסף, שהיה סגי-נהור, שמח בתחילה כששמע את האומר שהלכה כרבי יהודה, שסומא פטור מן המצוות, ורצה לערוך סעודה לכבודו. מדוע? "שהרי איני מצווה ובכל זאת עושה [= מקיים את המצוות]". במילים אחרות, האינסטינקט הראשוני שלו היה דומה לזה שלנו: אדם שמתנדב לעשות מצוות זכאי להערכה רבה יותר ממי שמצווה לעשותן. בדרך כלל, נוטים אנו לומר שאדם שעושה משהו בהתנדבות מזדהה יותר עם המטרה, ולפיכך ראוי להערכה יתרה.

אכן, לאחר ששמע רב יוסף את מאמרו של רבי חנינא, שלפיו "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", היה רב יוסף "עושה יום טוב" למי שאמר לו שאין הלכה כרבי יהודה, שהרי אם הוא מצווה - שכרו רב יותר.

קרוב לוודאי, שמי ש"אינו מצווה" ובכל זאת "עושה", פועל בהתאם לנטיית לבו האישית, וממילא מגיע למימוש עצמי גבוה יותר, מזה שעושה רק מפני שנצטווה "עשה זאת!". אף אחד אינו שואל את היחיד המְצֻוֶה האם אוהב הוא את מה שהוא עושה. ולמרות זאת, אמרו חז"ל "גדול המצווה ועושה", מאמר שמעמיד במרכז, או, אם תרצו, בשיא מאוויינו הרוחניים, את תחושת ה"מצווה ועושה", את המחויבות למלא אחר הצו. זהו אופיו של הקיום הדתי בכלל, ושל היהדות בפרט.

אין צריך לומר שלתפישת עולם זו יש השלכות רחבות היקף. כך, לדוגמה, לגבי השאלה האם על אדם לתור אחר קריירה שבה יוכל להרגיש כי מיצה את עצמו, שבה יוכל לעשות מה שלבו חפץ, או שמא עליו לבחור במקצוע שבו חש שהוא נענה לקריאה וממלא את חובתו. אדם שמגיב בחיוב ל'קריאה' ולחובה עשוי לחוש שהרגע ההיסטורי דוחף אותו להגשמת יעד כלשהו, הגם שלעתים אין הוא עולה בקנה אחד עם מאווייו האישיים או עם מימושו העצמי.

ג. משמעותה הכפולה של מצווה

במידה רבה, רואה היהדות את האדם כ'מְצֻוֶה'. לו נתבקשתי למנות מאפיין אחד שעומד במוקד היהדות, הייתי מונה ללא ספק את ה            'מִצווה'. למונח זה כמה היבטים שונים זה מזה, אך לא בהכרח נוגדים זה את זה.

המִצווה מניחה מראש שבאמצעותה מתקיים מפגש בין המְצַוֶה לבין המְצֻוֶה. זוהי משמעות אחת של המונח 'מצווה': מעשה וחוויה שבהם הקב"ה מצווה את האדם והאדם נענה לצו.

בלשון המדוברת, יש ל'מצווה' משמעות נוספת: מעשה טוב. למשל: "כל הכבוד ששטפת כלים, עשית מצווה גדולה". אנו נוטים לזהות את ה'מצווה' בו-זמנית הן כצו כופה, והן כערך. יש בכך, מיניה וביה, כדי להצביע עד כמה טבוע רעיון המצווה במחשבתנו כיהודים. שוו בנפשכם לרגע שלא-יהודי יאמר: "הו, זהו מעשה נפלא. זהו ציווי גדול". נשמע מגוחך, הלא כן? העובדה שאנו מדברים בשפה זו משקפת את מלוא היקפה של כריכתם יחדיו של המחויבות למילוי מצוות ה' יתברך עם קיומנו הרוחני. מצד אחד, פירושו של דבר הוא שאנו מניחים כי דבר שבא בתורת ציווי הוא טוב; ומצד שני, אנו יכולים גם לנמק ולהסביר שהטוב הוא-הוא הַמְצֻוֶה עלינו.

ד. לבחור ולברור

במידה מסוימת, לחיות חיים של מצווה, פירושו לשעבד ולהכניע את רצונותינו ותאוותינו. המְצֻוֶה נוטה יותר לחיים תיאוצנטריים, שהקב"ה במרכזם, מאשר לחיים אנתרופוצנטריים, שהאדם במרכזם. האדם הַמְצֻוֶה מונחה על ידי רצון ה', לא על ידי תאוותיו והעדפותיו שלו. "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות פ"ב מ"ד), זה כלל גדול בתורת היהדות. אפילו בתוך עולמה הפנימי של עבודת ה', צריך אדם להישמר שלא לשים בראש את נטיותיו שלו. אם הנך מְצֻוֶה, אינך יכול לבחור ולברור בין המצוות. מעשה מעין זה יחזיר אותך לחיים אנתרופוצנטריים, שבהם אתה עומד במרכז וכל הבניין נבנה מסביבך. "ויצו ה' א-להים על האדם" פירושו, בראש ובראשונה, שרצון ה' - ולא רצונך שלך - עומד במרכז. רצונך שלך עשוי להשתלב בו, אך רק כשלב שני.

באחת מתשובותיו,[1] עומד הרמב"ם על נקודה זו, אגב שאלה שנשאל בעניין מנהגן של קהילות מסוימות לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות בציבור. הרמב"ם שולל מנהג זה, ונימוקו הוא שהאבחנה בין עשרת הדברות לבין שאר התורה אינה ראויה.[2] יהודי חייב לחוש שעל אף שחלקים מסוימים של התורה 'מדברים' אליו פחות מחלקים אחרים, אלו ואלו - דבר ה' המה, ועובדה זו כשלעצמה מעניקה להם את חשיבותם.

השלכה נוספת של התפישה הנזכרת באה לביטוי בשטח הלימוד. הגמרא בעירובין (סד ע"א) משווה אדם שאומר "שמועה זו נאה וזו אינה נאה" ל"רועה זונות". בדומה לכך, הגמרא בסנהדרין (צט ע"ב) מתבטאת בחריפות כלפי אדם שלומד תורה "לפרקים", באופן אקראי, ואינו קובע עתים לתורתו. עד כדי כך חמורים הדברים, שהגמרא משווה אותו ל"נֹאף אשה חסר לב" (משלי ו', לב). וכאן השאלה מתבקשת: הכיצד ניתן להשוות לימוד תורה לרעיית זונות או לניאוף? דומה, שהתשובה תלויה במהות מעשים אלה. עיקרו של ניאוף הוא בסיפוק עצמי, במימוש תאוותיו האישיות של האדם. הנואף מבקש להפיק הנאה מינית מאישה, ולאחר שביצע זממו ועשה בה שימוש לסיפוקו העצמי הוא מנער חָצנו הימנה, משיל מעליו כל אחריות לגורלה וממשיך בדרכו שלו. למחר ימצא אישה אחרת. זוהי הנקודה שחז"ל ביקרו בחריפות כה רבה. אדם צריך להתייחס לתורה ולעבודת ה' לא כנואף חסר לב, כמי שמבקש להפיק מהם את מרב ההנאה, אפילו הנאה רוחנית היא. על האדם לכפוף עצמו לפני התורה ולא להכפיף את התורה אליו. עליו לאמץ גישה של מחויבות מוחלטת לתורה, ללא תנאים, ולקבל כל אשר ציווה עליו הקב"ה.

ה. הכל או לא כלום

כפי שנזכר לעיל, ברצוני לעסוק כאן ברעיון, שכולל בחובו גם אלמנטים אוניברסליים, אבל הוא מרכזי יותר בעולמה של היהדות. כאשר מבקש אדם לעבור מממלכת התבל האוניברסלית לעולמה של יהדות, היינו: לעבור תהליך של גיור, עליו לקבל על עצמו עול מצוות ולהיות נכון לקיים את כל דרישות ההלכה. מנגד, לדעת הרמב"ם, כאשר לא-יהודי מבקש לקיים מצוות שנושאות חן בעיניו, אך להימנע מקיום מצוות אחרות שאינן כן, עלינו למונעו מכך:

כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת, ולעשות מצוות לעצמן מדעתן. אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע                                                         
                                            (הלכות מלכים פ"י ה"ט).

מה רע בדבר? אם לא-יהודי סבור שקיום כל התורה הוא 'יותר מדי' בשבילו, אך ישנן כמה מצוות שנראות בעיניו - הוא מגלה עניין באכילת מצה, או מקבל השראה מתקיעת שופר - מדוע שלא נתיר לו לעשות כן? מדוע שנכפה עליו את מערכת המצוות כולה, במלוא היקפה? מדוע שנאמר לו "הכל או לא כלום"?

התשובה היא שאדם אינו יכול לבוא ולשפוט את התורה ואת הקב"ה, ולהיכנס לטרקלין של תורה ועבודת ה' כאילו היו חנות נעליים או קניון. מטרת האדם בביקורו בקניון היא בדיוק לתת מענה למאווייו ולצרכיו האישיים, ולבחור מתוך האפשרויות הרבות את מה שמביא אותו לידי סיפוק ומימוש תאוותיו. אדם אינו רשאי לערוך 'מסע קניות' בעולמו של הקב"ה. או שהוא מבין מהו פירושה של קבלת עול מלכות שמים, או שלא. עליו לבחור: או שהוא רואה עצמו כמצווה וכמחויב, ובמקרה זה אינו בורר או בוחר לעצמו איזו מן המצוות יקיים (שהרי אם יוכל לבחור ביניהן, לא יהיו עוד אלה בגדר 'מצוות'); או שלא יוכל כלל להיות שותף למערכת המצוות.

היהדות בנויה על עקרון היסוד של "בטל רצונך מפני רצונו", על הגדרת ישותנו כמצווים ועושים. העיקרון הזה יכול להיתרגם במובן צר ובמובן רחב. במובן הצר, אנו מחויבים לקיים הרבה מצוות ספציפיות. אחד ההבדלים שבין היהדות והקיום האנושי הכללי הוא המגוון הרחב של המצוות ביהדות, עד כדי כך ש'מחושי' המצוות עוטפים אותך מכל עבר ואוחזים בך בכל מקום.

לבד מאותן מצוות ספציפיות שניתנות לאדם, קיימת תפישה כוללת שעיקרה 'לחיות חיים של מצווה', תחושה שממלאת את כל ישותו של האדם, שהוא חי תמיד תחת עינו הפקוחה של הא-ל המחייב - במילותיו של מילטון, "as ever in my great Taskmaster’s eye". תפישה זו מרכזית ביותר בעולמנו.

ממילא, גיור פירושו קבלת עולה של מערכת, שכוללת את ההבנה שעליך לעשות כל אשר תצווה לעשות. בצבא, אין זה משנה אם התנדבת לתפקיד מסוים או חויבת בו, בכל מקרה עליך למלא אחר הפקודות. מתנדב אינו יכול לומר: "מאחר שלא כפו עלי לשרת בתפקיד זה, אני נמצא כאן רק לשם מימוש עצמי ולפיכך אעשה רק מה שברצוני לעשות". בדיוק כמו רעהו שגויס בכפיה, הוא עכשיו חייל, ואין לו הזכות לבחור או לברור לאילו פקודות יציית ולאילו יסרב.

(המשך בשיעור הבא)

*

**********************************************************

*

* * * * * * * **** * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ו

עיבוד: הרב ראובן ציגלר

תרגום: הרב אליקים קרומביין

עריכה: הרב חיים נבון

שאלות ותגובות ניתן לשלוח ל: [email protected]

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

**** * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 


[1] תשובות הרמב"ם, מהד' בלאו, סימן רסג.

[2] בדומה, ביטלו חז"ל את הנוהג לומר את עשרת הדברות בכל יום בבית המקדש (ברכות יב ע"א).