שיעור 5 - `בכל דרכיך דעהו` - שני דגמים בעבודת ה' (ב)

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"בכל דרכיך דעהו" - שני דגמים בעבודת ה' (חלק ב)

ט. "ובכל מאֹדך"

להשלמת התמונה יש להדגיש שתי נקודות. הפסוק "בכל דרכיך דעהו" אומר שבכל תחום עיסוק, יכול האדם לבטא את יחסו לריבונו של עולם. זה מתבטא בשני אופנים: מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה, ואיך הוא עושה זאת.

ראשית, אדם יכול לעשות דבר שמטרתו הסופית היא לעזור לו בעבודת ה', אף על פי שאישיותו הרוחנית אינה מעורבת בעצם הפעילות. הרמב"ם אומר כי "בכל דרכיך דעהו" מתגשם אפילו בשינה, אם האדם ישן כדי שיתחזק בעבודת ה', כדי שיוכל ללמוד, להתפלל ולגמול חסדים ביום הבא. זה הופך את השינה, השעשוע והמנוחה לחלק מעבודת ה' של האדם, למרות שאיננו חושב על הקב"ה בעת העשייה.

שנית, עצמיותו הרוחנית והמוסרית של האדם יכולה להתבטא בשטחי חיים רבים, גם תוך כדי פעילות 'חילונית'. הגמרא אומרת: "ארבעה צריכין חיזוק, ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ" (ברכות לב ע"ב). ומפרש רש"י על אתר:

צריכין חיזוק - שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כחו... אם אומן הוא - לאומנתו, אם סוחר הוא - לסחורתו, אם איש מלחמה הוא - למלחמתו.

בכל דבר שיעשה האדם, עליו לנסות לפעול ברוח 'אתיקת העבודה', כלומר - בכל כוחו. זהו ערך דתי.

בפרשת ויצא, אומר יעקב לנשיו: "ואַתֵנָה ידעתן כי בכל כֹּחי עבדתי את אביכן" (בראשית כ"א, ו). הרמב"ם (הלכות שכירות פי"ג ה"ז) מצטט את הפסוק הזה בתור מקור להלכה שעל הפועל לעבוד תמיד בכל כוחו. גם אם האדם עסוק בדבר שאין לו כשלעצמו מרכיב מוסרי ישיר, התייחסותו הנפשית לפעולתו יכולה לשקף גישה מוסרית, לא-מוסרית, או אנטי-מוסרית.

כמובן, הרמב"ם מדבר על מצב של פועל העובד בשכירות לאדם אחר, מצב שבו התרשלות בעבודה היא גזל פשוטו כמשמעו. אבל השאלה האם אדם עובד בכל כוחו נוגעת לא רק ליחסים בין-אישיים עם המעביד, אלא גם ליחסי האדם עם 'בעל מלאכתו הגדול'. ריבונו של עולם פקד עלינו לעסוק ביישובו של עולם, אבל הברירה היא בידי האדם האם לעשות זאת בעצלתיים או במסירות מלאה.

על כן, שומה על האדם הפועל בתודעה שהוא עובד ה', לשאול את עצמו שתי שאלות: 1. באיזו פעילות אני עוסק? ישנן פעילויות הקשורות יותר לעבודת ה', ויש הקשורות פחות. 2. כיצד אני ניגש למעשים האלה? ייתכן מאוד שאדם הפועל בתחום שהוא במהותו פחות רוחני, יפעל באופן רוחני יותר מאשר אדם העסוק במעשה רוחני מובהק, אבל פועל בגישה מרושלת.

הגמרא (ברכות כח ע"ב) מדברת על יושבי בית המדרש לעומת יושבי קרנות. מיהו 'יושב קרנות'? זה אדם המסתובב במועדונים, בפאבים, או במקומות מעין אלו, לפי רוח הזמן. הוא מוגדר על ידי כך שהוא סתם מסתובב, יושב בטל. יכול האדם לשבת בבית המדרש בתור יושב קרנות, ואפשר גם שהאדם העובד בקיוסק ישתווה, במובן מסוים, ליושב בית המדרש.

בהשקפת עולמנו, משמעותה של דרגת המאמץ גדולה מאוד. לדוגמה, עולם הספורט הוא במידה מסוימת עולם טריוויאלי; אנשים מבוגרים משתוללים כדי להשחיל כדור בתוך סל. למרות זאת, תכונות מוסריות יכולות להיות מעורבות בכך, ואכן הן מעורבות: שיתוף פעולה, עבודת צוות, המאמץ להוציא מעצמך את המרב, ועוד. המאמץ הפנימי המושקע על ידי האדם, או בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים, הנם יסודות מוסריים משמעותיים ביותר. אמנם אין הכרח להסכים לאמונתם של הבריטים, שניצחונם בקרב ווטרלו נעוץ ברוח שטיפחו במגרשי המשחקים של בית ספר איטון, אך אין כל ספק שבעולם הספורט, שהוא חסר חשיבות עצמית במהותו, ניתן להיתקל הן בגדלות מוסרית אמיתית, והן בשחיתות מוסרית אמיתית. כשרואים שחקן כדורסל שכל רצונו הוא לקלוע, ואינו מייחס כל חשיבות למשחק הגנתי, זה לא רק מטריד את השחקנים האחרים, אלא גם מעורר רגשי דחייה מוסריים.

י. תורה וקמח

מבחינה אידאלית, ראוי לאדם שיחתור לחיים שבהם השניים חופפים: לאמץ את עצמו כמה שיותר, בשטח שיש לו חשיבות באופן אובייקטיבי. אבל אין זה תמיד אפשרי; רוב האנשים נאלצים להקדיש את רוב זמנם לקמח, לא לתורה. קמח יכול להיות עניין של צורך ברמה האישית הכלכלית, או במישור החברתי-כללי. גם השירות בצבא הוא קמח, אמנם ברמה של צורכי הכלל. ואולם, בנוגע לעיסוק בקמח במישור האישי, חייבים להישיר מבט ולשאול בצורה גלויה: כמה באמת נחוץ, וכמה נובע לאמִתו של דבר מהרצון לחיי מותרות?

האם האדם באמת נמשך לקריירה מסוימת משום שלדעתו העיסוק הזה חשוב ונצרך לחברה? האם הוא סובר שהוא יכול לתרום תרומה אישית בתחום? האם העיסוק הזה יוציא אל הפועל את הטוב שבו, ויעזור לו לצמוח? האם הוא עוסק בתחום הזה רק בשביל הכסף, או מתוך תחושת משימה ומחויבות? אמנם לא כל מקצוע עשוי ליצור אותה רמה של תחושת שליחות, אבל חשוב שהאדם ירגיש שעיסוקו נחוץ מבחינה חברתית-כללית. זה צריך להיות גורם ראשי בבחירת קריירה. ואז, לאחר בחירת המקצוע, על האדם לשאול את עצמו האם הוא משקיע בעיסוקו במידה המקסימלית. יעסוק באשר יעסוק, עליו לעבוד תוך תחושה שהוא עובד ה' - "בכל דרכיך דעהו".

יא. היחס לאנשים עובדים

המשנה האחרונה במסכת מנחות (פי"ג מי"א) עומדת על כך שביטוי זהה, "ריח ניחוח", משמש לתיאור קורבנות בעלי שווי כספי שונה - בהמות, עופות וקמח. מכאן לומדת המשנה כלל: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים". משנה זו מצוטטת בסוגיה אחת בגמרא, שעל כל אדם ללמוד ולקיים, ומן הדין שיתלו אותה על הקיר בכל בית מדרש:

"מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה [= חכמי יבנה היו רגילים לומר]: אני בריה, וחברי [= שאינו עוסק בתורה] בריה. אני מלאכתי בעיר, והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי, והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים" (ברכות יז ע"א).

חכמי יבנה אומרים שעל האדם להכיר לא רק בערכם של יושבי בית המדרש, אלא גם בערכם של אלה שמלאכתם "בשדה", העוסקים בבניין החברה, התרבות, הכלכלה, המדינה, השלטון - כל מגוון אורחות החיים, שפיתוחן חיוני כדי שהעולם של "לעָבדה ולשָמרה" יתמיד בקיומו. מאמר זה הוא ביקורת ישירה וצלולה על ההתנשאות כלפי 'בעלי בתים', שלצערנו אנו נתקלים בה לא פעם בחוגי הישיבות. לפעמים, תלמידי ישיבה רואים את עצמם כמלח הארץ, בעוד שעל אחרים הם מסתכלים כבעלי ערך פחוּת. אין מקום ליהירות כזאת בבית המדרש, ועל כל בן תורה לסלוד ממנה. בן תורה חייב להאמין שהתורה היא חשובה, אבל שגם העוסקים בצדדים אחרים של החיים הם חלק מעולמו של הקב"ה, והם מקיימים את משימת "לעָבדה ולשָמרה" על פי דרכם בתוך אותו עולם. הוא עושה את מלאכתו ואני עושה את מלאכתי, אבל מה שחשוב הוא האיכות, האינטנסיביות, והיקף התמסרותו של האדם לעבודת שמים. כל שיעשה האדם, ניתן להטותו למטרת טיפוח קשריו עם הקב"ה.

האם פירוש הדברים הוא שאין זה משנה אם האדם מרבה או ממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים? מובן שלא! מובן שלא, אם מדובר בעבודת ה' בכלל, וודאי שלא, אם מדובר בתלמוד תורה. כוונת הביטוי הזה היא שאפילו אם ימצא האדם את עצמו בנסיבות שבהן נאלץ הוא 'להמעיט' - שכן בסופו של דבר, לא ברא ה' את העולם כ'כולל' גדול - הוא צריך להשתדל לעבוד את ה' בכל מה שיעשה, וראוי לאחרים להעריך את מאמציו. אבל במידת האפשר, אין ספק שעליו להיות "מרבה"!

יב. עמל התורה

השאיפה האולטימטיבית צריכה להיות להתמקד בתורה, לא בקמח. זה צריך להתבטא בשני מישורים. מבחינה רגשית, אפילו כאשר האדם ממעיט, הוא נכסף להיות מרבה. מבחינה מעשית, האדם צריך להשתדל להרבות בתלמוד תורה ובעבודת ה' הישירה.

מצד אחד, יש לתלמוד תורה, כמו למצוות אחרות, שיעור מינימלי. הגמרא (נדרים ח ע"א) אומרת שהאדם יוכל לספק את הדרישה היומית של תלמוד תורה באמצעות קריאת שמע פעמיים ביום. הגאון מווילנה (בפירושו למסכת פאה פ"א מ"א) מרחיק לכת עוד יותר. הוא שואל: מדוע לקרוא שמע? הרי מילה אחת מספיקה כדי לקיים מצוות תלמוד תורה! אבל זה נכון רק ברמה אחת של קיום המצווה. תלמוד תורה אינו רק חיוב יומי, אלא כיוון כללי בחיים. "והגית בו יומם ולילה"! (יהושע א', ח). על ידי דבר ה' שהתגלה לנו, יכולים אנו לזכות לדעת את ה', להתקרב אליו, להתקשר אליו. זהו יעד שיש להגשימו ברמה המרבית. כדברי המשנה, "אלו דברים שאין להם שיעור". כבר העיר הר"ן (נדרים ח ע"א) שמסתבר שהקורא קריאת שמע אינו נפטר ממש מחיוב תלמוד תורה, שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה "כפי כוחו". הר"ן הזכיר בהקשר זה את הגמרא בקידושין (ל ע"א), הלומדת מהמילה "ושננתם" - "שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם". ברור שאין די בקריאת שמע שחרית וערבית כדי להשיג רמה זו.

כלל זה מנחה את כנסת ישראל לאורך הדורות: על האדם להשתדל ללמוד תורה כפי כוחו. אמת, ישנם נתיבים אחרים בחיים שהם חשובים ובעלי ערך; נכון, העבודה היא משימה חיובית מאוד. אבל למעשה, גם תלמוד תורה עצמו הוא עבודה; המושג 'עמלה של תורה' שגור בפינו לעיתים קרובות. רש"י מביא בשם תורת כוהנים:

"'אם בחֻקֹתַי תלכו' - יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו' הרי קיום המצות אמור; הא מה אני מקיים 'אם בחקתי תלכו' - שתהיו עמלים בתורה" (רש"י, ויקרא כ"ח, ג).

לעתים קרובות, סבורים בעלי בתים שהם אלה העובדים, בעוד שיושבי בית המדרש הם בטלנים. ואולם היודע תלמוד תורה מהו, מבין שתורה היא העמל האמיתי.

יג. סיום

כמובן, ישנן דרישות לגיטימיות אחרות, וכאן עולה השאלה הקריטית. כאשר הר"ן אומר שאדם צריך ללמוד "כפי כוחו", מה פירוש הדבר? האם זה תלוי ביכולתו הפסיכולוגית, האינטלקטואלית, או הכלכלית? מסתבר שהכוונה היא לכל השלוש. על האדם לעסוק בתורה ככל שיוכל, וכפי שאמרתי: שים לב לקמח, הכר בחשיבותו ובמשמעותו, אבל בלי לבלבל בינו לבין תורה.

לא הוכרע הוויכוח, האם ממבט אידאלי ראוי שיעסוק האדם רק בתורה, כפי שהיה סבור רבי שמעון בן יוחאי. ואולם לית מאן דפליג שעל האדם לחתור לקיום המרחיב את ממדי התורה ועבודת ה' הישירה במידת האפשר. זהו ה"כפי כוחו" שעליו דיבר הר"ן. ברור שאין בדברים אלה כדי לשלול את חשיבותן של יוזמות חיוביות ביישובו של עולם, או כדי לזלזל בעוסקים בהן. כאמור, האנשים האלה עושים דבר בעל ערך, וייתכן מאוד שהם מקיימים "בכל דרכיך דעהו". הם עשויים למצוא את הקב"ה בתחום של "לעָבדה ולשָמרה"; ייתכן שבמסגרת מעשיהם, מבטאים הם את עצמיותם הרוחנית. ואחזור שוב: לפעמים אפילו ייתכן שהאדם מבחינה סובייקטיבית עובד את ה' יותר בתחום שמבחינה אובייקטיבית הוא פחות עבודת ה', אם יש לו יחס נפשי נכון. על כן, אין בן תורה רשאי לחוש התנשאות כלשהי כלפי אלה העוסקים בכל מעגלי העשייה האחרים. כל ההיבטים החיוביים של העיסוק ביישובו של עולם מקבלים משנה תוקף וערך דתי נוסף כאשר עיסוק זה תורם לחוסנה ולהתפתחותה של מדינת ישראל.

בוודאי, ישנם רבים המוצאים את עצמם בסופו של דבר בעולמו של רבנו תם, ותחום זה או אחר של עולם 'הקמח' הכללי הופך להיות אצלם עיקר, מבחינת הפעילות הממלאת את יומם. אבל תפישתם הערכית היא המכריעה; ידוע להם שהעיקר הוא עבודת ה' בהגדרתה המצומצמת: תורה, עבודה וגמילות חסדים; והם לומדים תורה 'כפי כוחם'. במידה שנקרית בדרכו של אדם הזדמנות להתחשב בשיקולים הללו ולבחור קריירה חדשה; כשהוא בא לתכנן את חלוקת זמנו לאחר בחירת המקצוע; ובמידה שהוא יכול לקבוע עדיפויות בתוכו פנימה - חיוני הדבר שיפעל מתוך תחושת "אחת שאלתי מאת ה'". בכל מה שנעשה, חשוב לשמור על רגש הגעגועים ועל השאיפה להתקרב לקב"ה, להיות עובד ה' במובן הישיר והמיידי.

בסופו של דבר, שתי הגישות אמיתיות הן. מצד אחד, "בכל דרכיך דעהו" - אין להפריד אף שטח בחיים ואף תחום של יוזמה מעבודת ה'. אין דבר נייטרלי. בכל מה שיעשה האדם, בכל מקום שיהיה, יכול הוא להתאמץ לסדר את החיים כדי שיתאימו בסופו של דבר להיותו עובד ה' (על אף שאולי לא יהיה מודע לכך לגמרי כל הזמן).

בו בזמן, במסגרת מכלול קיומו, עליו להציב בתור יעד את הגדלת אותו חלק בחיים המוקדש לעבודת ה' במובן הישיר והספציפי. על אף שאנו מאמינים שאפשר לדעת אותו "בכל דרכיך", ישנן דרכים שהן ישירות יותר מאחרות. עד כמה שהדבר הוא בידינו, נבנה את עצמנו ואת קהילותינו על מנת שאותם יסודות המתייחסים ישירות לחיינו הדתיים יתבלטו יותר, ופחות זמן יוקדש לכל אותם מרכיבי-משנה המשרתים את היעדים המרכזיים. זהו הכיוון הרצוי והראוי להתקדם בו.