שיעור 2 - לעָבדה ולשָמרה - החובות האוניברסליות של האנושות (ב)

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

לעָבדה ולשָמרה - החובות האוניברסליות של האנושות (חלק ב)

ב. "לעָבדה" - מוסר של עבודה

תחושת החובה שהוזכרה לעיל בקשר לחיוב "לשָמרה", נוגעת באותה מידה גם למרכיב הראשון שבציווי שהוטל על אדם הראשון - "לעָבדה". אין די בשמירה; צריך גם לפתח וליצור. הבה נזכור שזה נאמר אפילו בעולם שנראה שהיה מושלם! "וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאֹד" (בראשית א', לא). אם הכל נפלא ומושלם, מה הצורך ב"לעָבדה"? ישנן שתי תשובות אפשריות. למרות שלהבדל ביניהן יש חשיבות גדולה בתחומים רבים, הייתי מעדיף לא להתמקד בהתנגשות ביניהן, אלא לראות את שתיהן כצודקות.

1. לתחזק את העולם

התשובה הראשונה היא שאכן, העולם נברא מושלם - אלא שחלק מאותה שלמות, ואחד היסודות המרכיבים את אותו הסדר, הוא הפעילות האנושית. חלק מ"והנה טוב מאֹד" הוא האדם, שאינו מתקיים כיצור ביולוגי בעלמא הנהנה מן העולם, אלא כישות בעלת תפקיד, התורמת, יוצרת ועובדת. הצורך של האדם לעבוד אינו חלק מן הקללה שלאחר החטא; מראש הושם האדם בתוך הגן על מנת לעבד אותו. הקללה הייתה שעל האדם להיאבק באדמה סוררת: "קוץ ודרדר תצמיח לך... בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג', יח-יט). אבל עצם הצורך לעבוד הוא חלק מן הסדר הקדום הבראשיתי, ללא קשר לחטא כלשהו. כך הייתה הכוונה המקורית. בניסוח פשוט, הסדר הוא אכן מושלם, בתנאי שהאדם ימלא את חלקו בו. אם לא ינהג האדם כך, פיסה אחת מהתמונה תהיה חסרה, והעולם לא יהיה שלם.

על פי גישה זו, גם "לעָבדה" וגם "לשָמרה" מיועדים לשמירת העולם ברמתו הקיימת. משימת השימור הזו כוללת שני יסודות: שמירה סבילה מנזק ועבודה חיובית על מנת למלא מחדש את החסר. אנחנו צריכים לעבוד כדי שהתהליכים הטבעיים יחזרו על עצמם; אם לא תיתן את חלקך, עונות השנה יבואו ויחלפו, אבל הטבע לא ישלים את מחסוריו מעצמו.

2. לתקן את העולם

הגישה השנייה מניחה ש"לעָבדה" הנו ציווי הקורא לנו להתקדם מעבר למצבה המקורי של הבריאה. הציווי "לעָבדה" אינו מתכוון רק לחיזוק הטבע הראשוני, אלא נותן לנו את הזכות והחובה להשתדל להתרומם מעליו. בעוד שהגישה הקודמת קובעת שהאדם התבקש לשמור על העולם כפי שה' בראו, הגישה הנוכחית טוענת שלאדם הוענקו הכוח והציווי לברוא דבר שהוא כביכול טוב יותר.

למרות ההעזה שבגישה הזו, מצאנו אותה אצל חז"ל במקומות מספר. ייתכן שהידוע ביותר הוא המדרש (תנחומא, תזריע) בעניין העימות שבין הנציב הרומאי טורנוס רופוס ורבי עקיבא. שאל טורנוס רופוס את רבי עקיבא, "למה אתם מולים?" וכוונתו הייתה: אילו ה' היה רוצה שבני אדם יהיו נימולים, מדוע לא בראם כך? כך הגיב רבי עקיבא, על פי המדרש:

הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות [= מיני מאפה], אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם; אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?

אלה הם דברי רבי עקיבא הנועזים. לפנינו הצהרה בדבר הכשרון וההדר האנושיים, וכן בדבר אחריותו של האדם לעסוק בפיתוח הבריאה: להפוך את השיבולים ללחם.

השאלה באיזו מידה נקבל דעה זו קשורה לשאלה האם נאמץ, במידה רבה או מועטת, נקודת ראות הומניסטית. ההומניסטים מרבים לדבר על האדם כמטביע חותם בעולם, על ידי שיפורו, בנייתו ועוד. באמרי "הומניסטים", אינני מתייחס רק להומניסטים חילוניים; אני מתכוון גם להומניסטים דתיים בתוך עולמנו שלנו. הרב יוסף דוב סולובייצ'יק והרב מאיר שמחה הכוהן מדווינסק, למשל, מרבים לדבר על נחיצותה של היצירתיות האנושית.

מבחינה היסטורית, ויכוח זה בא לידי ביטוי במספר הקשרים מוזרים למדי. באנגליה בשלהי המאה השבע עשרה, התעצם ויכוח סביב הגבעות והעמקים. היו כאלה שהניחו שבעולם הניוטוני בעל הדיוק המתמטי, יש לצפות שעולם מושלם יהיה בעל צורה מושלמת. אם כך, כיצד אפשר להסביר את הגבעות והגאיות, הנראים כפוגמים בגלובוס, שאמור להיות עגול באופן מושלם? בעלי זווית ראייה רומנטית יותר אמרו שכך, עם מידה של גיוון, דווקא יפה יותר; שכן מי היה רוצה עולם שלם שכולו שטוח לחלוטין? אחרים נתנו הסבר תיאולוגי יותר: אכן, העולם המושלם אמור להיות גלובוס ללא כל פסגות ועמקים; אך ה' ברא את ההרים ואת העמקים כדי לזכות את האדם באתגר של רידוד הכל עד כדי משטח אחיד. בעינינו הדיון הזה נראה מוזר; אך על כל פנים, הרעיון המרכזי ברור.

בדומה לכך, אף הדיון על תפקידה של האמנות משקף את שתי עמדות היסוד הללו באשר ליחסו של האדם לעולם. אפלטון טען שהאמנים מציגים את המציאות בצורה מעוותת. הוא האמין שהמציאות היסודית היא עולם האידאות, ועולמנו זה אינו אלא השתקפות או בן-דמות של אותו עולם. המשורר או האמן, אמר אפלטון, יוצר את הדמות של הדמות, ובכך הוא מתרחק עוד צעד מן המציאות האמיתית. על כן גירש אותם אפלטון מהרפובליקה האידאלית שלו. תשובה אחת לכך ניתנה על ידי פלוטינוס. ניסוחה הידוע ביותר של תשובה זו באנגלית הוא המסה The Defense of Poesy, שנכתבה על ידי סר פיליפ סידני בשלהי המאה השש עשרה. סידני טען שהבנתו של אפלטון מוטעית. המשורר אינו מחקה את הטבע, אלא הולך מעבר לו. העולם הטבעי הוא נחושת, אמר הוא, ואילו עולמו של המשורר הוא זהב טהור.

3. חשיבות העבודה

לענייננו, יש לראות את שתי הגישות האלו כצודקות: האדם צריך גם לשמר את העולם וגם לקדם אותו. מה שחשוב הוא תחושת האחריות האנושית, וההכרה בחשיבות בניין העולם ושכלול החברה. עבורנו, העבודה היא אכן ערך מרכזי. ישנן קביעות רבות בחז"ל בעניין זה. לדוגמה, חז"ל קובעים שכשם שישנו חיוב לנוח ממלאכה בשבת, ישנו חיוב לעבוד בששת ימי המעשה; שהרי הפסוק אומר מפורשות "ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ', ט).[1]

מפורסמים דברי הרמב"ם, שדיבר על עניין זה בהקשר הלכתי. הגמרא (סנהדרין כד ע"ב) אומרת שהמְשחק בקוביא נפסל לעדות. לדין זה מוצעים שני טעמים. לפי דעה אחת, המְשחק הוא מעין גזלן, בעקבות העיקרון ההלכתי "אסמכתא לא קניא". כל מי שמהמר עושה כן בהנחה שהוא עומד לזכות, ואילו ידע שסופו להפסיד לא היה מהמר. מכאן שהימורו בנוי על "אסמכתא": הנחה מותנית לא-מפורשת. על כן, אין המפסיד מקנה את הכסף בלב שלם, והזוכה אינו קונה אותו כדין. הדעה השנייה פוסלת את המהמרים משום "שאין עסוקין ביישובו של עולם", כלומר - אינם מעורבים בקידומו החיובי של העולם. לאחר מכן מביאה הגמרא נפקא מינה - השלכה מעשית - התלויה במחלוקת בין שתי הדעות. על פי הדעה הראשונה ("אסמכתא"), אפילו אדם המהמר רק לעתים רחוקות ייפסל לעדות. ואולם לפי הדעה השנייה, רק המהמר המקצועי נפסל - אדם שאין לו עיסוק אחר, אלא מבלה את כל יומו בקזינו, במרוצי סוסים, או בכל עיסוק לא יצירתי דומה.

הרמב"ם פוסק כדעה השנייה, אך מנצל את ההזדמנות לאמירה כללית:

והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים. שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם (הלכות גזלה ואבדה פ"ו הי"א).

אין בדעתי לדון כאן בשאלה מדוע אין הרמב"ם סבור שבעיית אסמכתא קיימת במקרה הזה. מה שנוגע לנו הוא הגדרתו מהם הדברים האמורים להעסיק את האדם: דברי חוכמה ויישובו של עולם.

4. למה לעבוד?

רעיון זה על חשיבותה של העבודה כשלעצמה, על "לעָבדה" במובן של יישובו של עולם, עומד על מספר יסודות. ראשית, במובן הפסיכולוגי הטהור, מבחינת בריאות הנפש, סיפוקו העצמי של האדם נובע מעבודתו. לדוגמה, המשנה (כתובות פ"ה מ"ה) אומרת שאם אישה נישאת, ישנן עבודות מסוימות המוטלות עליה, אלא שהיא נפטרת מהן אם היא מביאה אתה עבדים לבית בעלה. ככל שתביא יותר עבדים, פוחתת חובתה לעבוד, כי העבדים ידאגו לצורכי הבית. אלא שמעבר לנקודה מסוימת, פטור זה אינו תקף. בעלה רשאי לדרוש שתבצע עבודה כלשהי, מה שלא תהיה, משום דברי רבי אליעזר: "הבטלה מביאה לידי זימה", כלומר, לאורח חיים של פריצות ונהנתנות. רבן שמעון בן גמליאל מציע נימוק אחר: "שהבטלה מביאה לידי שיעמום". "שיעמום" בלשון חז"ל יכול להתפרש או כטירוף הדעת, או כמובנו בימינו: עייפות נפשית, תחושה של זילות רוחנית. גם אם האישה עשירה כקורח, היא חייבת בעבודה כלשהי, פן תוביל הבטלנות לבעיות פסיכולוגיות ורוחניות.

כמובן, ישנו גם בסיס חברתי להדגשת חשיבותה של העבודה. המציאות היא שעבודה חייבת להיעשות. חברה שבה אנשים עובדים היא שונה מאוד, מבחינת המבנה שלה וערכיה הבסיסיים, מחברה שבה אין עובדים. המדרש בתחילת פרשת לך לך שואל: כאשר אמר ה' לאברהם "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א), כיצד ידע אברהם שאכן הגיע למקום הנכון? מנקודת ראות מיסטית, יכולנו להניח שהוא נמשך על ידי הקדושה הפנימית ששרתה על הארץ. אבל תשובתו של המדרש רציונלית ביותר:

אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים. אמר: הלווי לא יהא חלקי בארץ הזאת. כיון שהגיע לסולמה דצור [= ראש הנקרה], ראה אותם עסוקים בנכוש בשעת הנכוש, בעידור בשעת העידור. אמר: הלווי יהיה חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת' (בראשית רבה פרשה לט, מהד' תיאודור-אלבק).

כאשר ראה אברהם אנשים יושבים באפס מעשה, אוכלים ושותים ונהנים, הוא ידע שטרם הגיע. אבל בראותו אנשים עסוקים בעבודות חקלאיות נחוצות, קיננה בו התחושה שהגיע אל הארץ המובטחת. זה מה שמשך אותו. זו לא הייתה ארץ שיושביה התמסרו לבקשת תענוגים, אלא למחויבות, לעבודה ולאחריות. אלה הם הדברים הקובעים את אופייה של התרבות.

ישנו גם בסיס שלישי להדגשת חשיבות העבודה, והוא בעל אופי דתי מובהק. האדם העובד הנו שותף לקב"ה במעשה בראשית. מבחינה זו הוא מידמה ליוצרו. בדרך כלל אנו מדברים על הליכה בדרכי ה' על ידי דבקות במידת הרחמים, או עשיית מעשי חסד. אבל המדרש אומר לנו בנוסף:

'אחרי ה' א-להיכם תלכו' (דברים י"ג, ה), אמר ר' יהודה בר סימון: וכי איפשר לאדם לבשר ודם להלוך אחרי הקב"ה?... אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב 'ויטע ה' א-להים גן בעדן' (בראשית ב', ח), אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחלה. הדא הוא דכתיב (ויקרא כ"ה, ג): 'כי תבֹאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל' (ויקרא רבה פרשה כה, מהד' מרגליות עמ' תקעב-תקעג).

כמובן, העצים מסמלים את תרומתו של האדם לעולם הזה ולטבע; העצים נשתלו על ידי בני אדם, בניגוד לדבר המתהווה מעצמו. הכיוון הכללי הזה עולה גם ממדרשים רבים נוספים.

5. תכונתה הגואלת של העבודה

מכל זה עולה שלעבודה יש משמעות, הרבה מעבר לצורך לשלם את החשבונות. אם תרצו, יש בעבודה תכונה גואלת, במונחים פסיכולוגיים, חברתיים ודתיים. רעיון זה אינו יהודי דווקא. רוב האנשים, בשומעם על חשיבות העבודה, חושבים מייד על הפוריטנים ועל מוסר העבודה הפוריטני. הפוריטנים הושפעו מאוד, כמובן, מן היהדות. עם זאת, ברור שהדעה הכללית הזאת הופצה גם על ידי בעלי-שם השייכים לחוגים שאינם יהודיים או פוריטניים.

בחיבורו המוקדם של תומאס קרלייל Sartor Resartus, הוא מתאר את המשבר הרוחני שלו. הוא פותח בהתייחסות למה שהוא מכנה ה"לאו הנצחי", קול הציניות וחוסר האמונה, אבל יותר מזה - קול העייפות הרוחנית, תחושת חוסר התכלית. משם הוא עובר לתאר את "מרכז האדישות", שהוא עדיין רמה ירודה של קיום, ולאחר מכן מתקדם הוא אל ה"הן הנצחי", הקול שהוא החלטי וחיובי ביחס לעולם ולקיום האנושי. בלב הפרק העוסק ב"הן הנצחי" נמצא רעיון העבודה. עבור קרלייל, נביאה הגדול של העבודה הוא המשורר גתה, שפעל בסוף המאה השמונה עשרה ובתחילת המאה התשע עשרה. בשורה מפורסמת אומר קרלייל: "סגור את ביירון; פתח לך את גתה!". מקומה המרכזי של העבודה בתוך ה"הן הנצחי" נובע בדיוק מתכונתה הגואלת.

באותו הקשר, ניתן לראות את העבודה כחלק מן האחריות האנושית הכוללת לכונן את שלטון האדם, ולעצב את הטבע בכלל באופן מסוים. גם בהקשר חילוני ניתן למצוא את תפישת העבודה כדבר מרומם, את תחושת האתגר, ואת אתיקת העבודה (בניגוד לקיום נהנתני ורודף תענוגות). אבל עבורנו, זה אינו רק מהלך רומנטי גדול, החותר להשית על הטבע את חותמה של האנושות. זהו חלק ממה שאנו עושים עבור הקב"ה, חלק מהקשר שלנו אליו: אנו השומרים שלו, ואנו הפועלים שלו. הראייה הזו מציבה את הדברים באור אחר לחלוטין.

6. ציווי א-לוהי

נסיוננו להטביע את חותמה של האנושות בתוך הטבע הוא חלק מהיענותנו לציווי א-לוהי: "ומלאו את הארץ וכבשֻהָ ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמשֶׂת על הארץ" (בראשית א', כח). בעוד שבפרק א' של ספר בראשית הוראה זו מנוסחת בלשון של זכויות, פרק ב' מנסח אותה במונחים של חיוב ("לעָבדה ולשָמרה") - זהו חלק מאחריותנו ומתפקידנו.

רעיון זה על מרכזיותה וחשיבותה של העבודה, בניגוד לחתירה לחיי הפנאי והנהנתנות, הוא בניגוד למסר המציף את העולם המערבי. הרעיון המסתתר מאחורי כל הפרסומת הבוטה שאנו רואים הוא שמבחינה אידאלית, לא היינו צריך לעבוד בכלל; מבחינה אידאלית, היינו יוצאים לגמלאות בגיל שמונה עשרה. אין פלא שרבים הסיקו שככל שיעבדו פחות, כך ייטב להם. לפתע הפך רעיון הפנאי לבעיה סוציולוגית ומוסרית. ישנה ספרות שלמה על בעיית הפנאי, בדיוק משום שהעבודה נתפשת כרע נצרך, ולא כבעלת אופי רוחני גואל.

ואולם עבורנו נודע מקום מרכזי לתחושת ההתאמצות והחתירה, ומעל הכל לעבודה "תמיד תחת עינו הפקוחה של בעל מלאכתי הגדול" (כביטויו של מילטון). הבנת חשיבות העבודה והחיים המכוונים אליה, היא חלק מן הציווי האוניברסלי. זה חלק ממה שאנחנו, בתור בני תורה, תופשים כמרכז הווייתנו.

7. נהנתנות כשרה למהדרין

בתקופה האחרונה אנו עדים לתופעה מדאיגה ביותר: תפוצה מוגברת של ערכי הנהנתנות, ארוזים בעטיפה 'גלאט כשר'. היו ימים שבהם בעיית ההדוניזם לא התעוררה לעתים קרובות עבור יהודים דתיים, כי אפילו אם רצית בחיי מותרות, לא היו לך הרבה אפשרויות. מסעדות היוקרה, מועדוני הלילה ושאר מקומות הבילוי, לא הקפידו על כשרות, ולא פנו לציבור הדתי. בתקופה האחרונה, התפתחה תרבות שלמה הפונה ליהודי הדתי, שהמסר שלה הוא: הנאה, הנאה והנאה, כשעל הכל מתנוססת תעודת הכשר, לעתים אף הכשר למהדרין. המסר הוא שכל מה שיש לחילונים, יש גם לנו. כתוצאה מכך חל פיחות מסוים בעולמנו הערכי, כאשר אנשים דואגים לדקדוקי הלכה (וכמובן שאכן ראוי לדאוג להם), אבל זאת לצד חוסר מודעות מוחלט למסר הנמצא בתשתית תרבות הבילוי והנהנתנות, מסר המנותק מן ההלכה ומנוגד לה באופן טוטלי.

אל תבינו אותי שלא כהלכה. אינני מתנגד לכך שאנשים ייהנו במידה מסוימת. אינני מצדד בגישה סגפנית לחיים; אינני חי כך בעצמי, ומה שאינני נוהג בעצמי בוודאי לא אטיף לאחרים. במובן מסוים, אינני נוהג בסגפנות משום שאינני סבור שזה באמת נדרש. ודאי שהיו גדולי ישראל שצידדו בגישה סגפנית, אבל אחרים חלקו עליהם.

השאלה העומדת כאן לדיון אינה שאלת הסגפנות. השאלה איננה האם יש מקום בחיינו למידה מסוימת של עונג, אלא מהי ההשקפה הבסיסית; האם הערך הבסיסי בחיינו הוא ההנאה? האם האדם רואה את עצמו באופן יסודי כמי שנולד כדי ליהנות או כדי לעבוד?

אין פגם בכך שאדם רוצה ליהנות מארוחה טובה. אבל מדורי ביקורת המסעדות בעיתונים הם בעיניי מוקצים מחמת מיאוס. אדם בעל רגישות מוסרית איננו מסוגל לקרוא את הטורים האלה. לעתים אפשר לראות בעיתון דיון מעמיק ביתרונות של חברת תעופה אחת על פני חברתה מבחינת רמת המזון: כאן האוכל היה מבושל מדי, ושם לא מספיק מבושל; הירקות היו טריים מדי או לא טריים מספיק. מדהים שאדם ישקיע מידה כזאת של זמן, מאמץ ואנרגיה בשאלות הללו, ועוד ייצא מתוך הנחה שגם קוראיו יעשו כן, כאשר כל המטרה היא בירור טיב האוכל שבו תיתקל אם במקרה תטוס. איך אפשר לייחס כזו חשיבות להבלים כאלה?

אווירה נהנתנית חדרה במידה מסוימת גם לעולמו של הציבור הדתי; תרבות שלמה של הנאה מתחילה לתפוס בו מקום. תופעה זו היא חדשה, וראוי לו לאדם שהוא בן תורה שלא יזדהה אתה ולא ייתפס לה בשום צורה. אותה תרבות טוענת שהאדם נולד ליהנות, אלא שלמרבה הצער אם ירצה ליהנות, יצטרך - לרוע מזלו - לעבוד. בניגוד לזה, אנו יודעים ש"אדם לעמל יולד" (איוב ה', ז).

8. עבודה וחוכמה

התייחסתי כאן לשאלה אחת עיקרית - תפישת קיום האדם כעומד לשירותו של הקב"ה, והאחריות והחובות המתקשרות לקיום זה: חובות ביחס לקב"ה, ביחס לעולם וביחס לאדם עצמו. חשיבות העבודה והתרומה החיובית באמצעות מעורבות בעולם ובחברה היא ברורה בתכלית, ומהווה יסוד ראשון במעלה בהשקפת עולמנו. אבל ישנו פן אחר לשאלה הזאת, ואותו רק אזכיר בנקודה זו. הרמב"ם אמר שעל האדם לעסוק בשני דברים בלבד - דברי חוכמה ויישובו של עולם. אך בדבריו אין התייחסות לשאלה איך יש לפצל את העיסוק בין השניים.

אין ספק שעבורנו זוהי שאלה חשובה ביותר, והיא משמעותית ולגיטימית גם ברמה אוניברסלית. באיזו מידה ראוי לאדם לעסוק בעבודה - ובאמרי 'עבודה' כוונתי לא רק לעשיית רווחים אלא לפעילות חיובית ובונה - ובאיזו מידה עליו לבקש חוכמה? ממד מסוים של תלמוד תורה ישנו גם אצל הנוכרים: רבי מאיר אומר שגם נוכרי העוסק בתורה "הוא ככהן גדול" (סנהדרין נט ע"א). לאחר מכן מבינה הגמרא את הדברים כמתייחסים לחוכמה כללית, היינו - לשבע מצוות בני נוח. גם מצדדיה החילוניים של אתיקת העבודה נאלצו לטפל ביחסים שבין העבודה וערכים אחרים בתחומי התרבות, האסתטיקה והמוסר. לא כל שכן אנחנו, שעבורנו תלמוד תורה הוא כה מרכזי - "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח). הנה כי כן, בעוד שעמדתנו ברורה בכל הקשור לעימות שבין עבודה ונהנתנות, שאלת העימות שבין עבודה ותלמוד תורה שונה היא לחלוטין. בשאלה זו נדון בפרק הבא.

(המשך בשבוע הבא)

 
 

[1] ראה: אבות דרבי נתן נו"ב פכ"א; מכילתא דרשב"י יתרו כ' ט.