שיעור 16 - מגדל בבל

  • הרב חיים נבון

מגדל בבל

מגדל בבל

אחת הפרשיות המסקרנות בספר בראשית היא סיפור מגדל בבל. הפרשיה הזו מעניינת משום שלא ממש ברור מה קורה בה. נבחן את הפסוקים:

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים: ויהי בנסעם מקדם, וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם: ויאמרו איש אל רעהו - הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן והחֵמר היה להם לחֹמר: ויאמרו - הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ: וירד ה' לראֹת את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם: ויאמר ה' - הן עם אחד ושפה אחת לכֻלם וזה החלם לעשות, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות: הבה נֵרדה ונבלה שם שפתם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו: ויפץ ה' אֹתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנֹת העיר: על כן קרא שמה בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ" (בראשית י"א, ט).

נקודה מרכזית אחת בעלילה נותרת מעורפלת לחלוטין. מה היה חטאם או טעותם של בני בבל? מדוע ה' הענישם? מה הם עשו?

ידועים דבריהם של חז"ל על פרשייה זו:

" 'ודברים אחדים' - שאמרו דברים על שני אחדים, על 'אחד היה אברהם', ועל 'ה' אלוהינו ה' אחד'; אמרו: אברהם זה פרדה עקרה הוא אינו מוליד; על ה' אלוהינו ה' אחד - לא כל ממנו לבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים, אלא בוא ונעשה לנו מגדל, וניתן עבודה זרה בראשו, וניתן חרב בידה, ותהי נראית כאלו עושה עמו מלחמה.
דבר אחר: 'ודברים אחדים' - ודברים אחודים; מה שביד זה ביד זה...
דור המבול, על ידי שהיו שטופים בגזל, 'גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו', לפיכך לא נשארה מהם פליטה; אבל אלו, על ידי שהיו אוהבים זה את זה, 'ויהי כל הארץ שפה אחת', לפיכך נשאר מהם פליטה...
דבר אחר: 'ודברים אחדים' - שאמרו דברים חדים. אמרו: אחת לאלף ותרנ"ו שנה הרקיע מתמוטט[1]; אלא בואו נעשה לנו סמוכות, אחד מצפון ואחד מדרום ואחד ממערב, וזה שכאן סומכו מן המזרח" (בראשית רבה, מהד' תיאודור-אלבק, ל"ח).

חז"ל מעלים כאן כמה רעיונות, שכולם בעצם בגישה אחת. הרעיון הראשון מתייחס למגדל בבל כמעשה עבודה זרה רגיל, אך ציבורי ופומבי. לפי גישה זו דור הפלגה היה דור של מרי נגד הקב"ה, מרי ששיאו היה במגדל בבל. הרעיון השני מדגיש את אחדותם של בני דור הפלגה: "מה שביד זה ביד זה": יש כאן שותפות ברכוש, מעין קומוניזם קדום. בהמשך מדגיש המדרש את אחדותם של בני דור הפלגה, שעמדה להם גם בחטאם. המדרש מסיים ברעיון נוסף: בני דור הפלגה רצו למנוע מבול נוסף, ולכן ניסו להקים תמוכות לרקיע. הם התייחסו למבול לא כאל נס, אלא כאל חוק טבע (כעין הניסיונות להסביר את קריעת ים סוף כרעידת אדמה טבעית). חטאם היה בנקודה זו, וכן בהתקוממות נגד הקב"ה, ובמחשבה שיוכלו למנוע את מחשבתו מלהתקיים.

כדי לבסס פירוש זה או פירושים אחרים בכתובים, יש לבחון את מטרתם של בני בבל בהקמת העיר והמגדל: "ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ". רש"י פירש:

"פן נפוץ - שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו מכאן" (רש"י).

לפי פירושו של רש"י אכן מגמתם של בוני המגדל הייתה כנגד אלוקים. אך מה פירוש "ונעשה לנו שם"? ייתכן שאפשר להיעזר כאן בפירושו של הספורנו:

"נעשה שם - עבודה זרה" (ספורנו).

"דעת מקרא" פירש שהביטוי "ונעשה לנו שם" כלל אינו מתייחס למטרה, אלא לאמצעי: "שם" הוא בסך הכל חומה.

החוקרים החדשים פירשו שמדובר על שתי מטרות שונות - לעשות שם ולמנוע תפוצה; וברוח שיטתם ביארו שמדובר על שני סיפורים שונים. גונקל דיבר על סיפור "העיר" וסיפור "המגדל", והרב ברויאר - על סיפור "כל הארץ" וסיפור "הבקעה".

הספורנו הוסיף ונימק מדוע פיזור האומות יכול למנוע או לצמצם עבודה זרה:

"והיפך זה יקרה כשתהיה מחלוקת בין האומות בעניין אלוהי הנכר, כי כל אחת מהנה תחשוב שיש אלוהי האלוהים שכל האלוהות מסכימים לדעתו, ובו ישלם סדרם וסדר המציאות, כאמרו 'כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים' " (ספורנו).

הספורנו מבאר שפיזור ופירוד מובילים להכרה ברלטיביות, ביחסיות, של הישגיהם הרוחניים של בני האדם. כאשר יש מגוון דעות, אנשים מפקפקים יותר בהישגיהם ובדעותיהם, ומכירים בכך שיש "א-לוהי הא-לוהים" שהם אינם מכירים אותו.

הר"ן מפתח את כיוון החשיבה של הספורנו, ומציע הבנה שונה במקצת. הוא מסב את הדיון מהמישור הרוחני אל המישור המדיני, שם לדעתו הפיצול חיוני כדי לאפשר לאנשי רוח קיום כנגד רדיפותיהם של מדינאים שואפי כוח:

"ואין ספק כי אותם הצדיקים אשר היו יחידים בדורות ההם היה להם חילוק האומות והממשלות לטוב ולתועלת, כי כאשר תצר להם האומה באיזה מלכות, ישוטטו אל ארץ אחרת שיוכלו לעבוד שם הש"י כרצונם, כאשר קרה לנו בגלותנו היום, כי כאשר נתחדש שמד בארץ ישמעאל, ינוסו פליטיהם אל ארץ אחרת, ומשם לישמעאל, וזה אצלנו מחיה מעט בעת צרותינו ועבדותנו...
ואם לעת עתה אין רע [בבניית מגדל בבל], אמנם הכינוס היה רע להם ורע לעולם... כי אין ספק שהדורות ההם כולם היו משתדלים לרומם ע"ז שלהם, ולהשכיח שמו של הקב"ה, ולא עלה בידם מפני חילוק הממשלות והארצות, כי היה לעובדי השם מפלט" (דרשות הר"ן, דרוש ראשון).

הר"ן מעמיד אותנו על הבעייתיות שבמשטר טוטליטרי, שאין בו מפלט לנון-קונפורמיסטיים. רק ריבוי ממשלים שונים מבטיח לשנואי השלטון את האפשרות לשרוד.

עד כה ראינו את גישתם של חז"ל, הרואים במגדל בבל חטא של עבודה זרה. לפי פירוש זה, ייתכן להסביר את הדגשת הכתוב על דרשת השמות "בבל - בלל". נראה שבאטימולוגיה זו מתכוון הכתוב גם ללעוג לבני בבל, אשר פירשו את שם עירם כקשור לביטוי bab-ili, שער האל, ביטוי הקשור, כמובן, לעבודה זרה.

אך ישנם מפרשים המציגים גישות אחרות, שאמנם בדרך כלל מפתחות מוטיבים שנזכרים כבר אצל חז"ל. גישה שונה מציע, למשל, בעל "דעת מקרא":

"בלא בניין עיר מוקפת חומה ומבוצרת ביצורים חזקים עשויים לבוא עלינו אויבים, שיכניעונו ויפיצונו על פני כל הארץ... ובטיעון זה גילו הבונים את דעתם, שאין הם סומכים עוד על ה', שהושיע את אבותיהם ממי המבול, והם מעדיפים להשליך את יהבם על כוחם ועוצם ידם בלבד" (דעת מקרא).

לדעת ר' יהודה קיל, החטא המרכזי אינו עבודה זרה כפשטה, אלא ערעור הביטחון בקב"ה, מתוך תחושה של "כוחי ועוצם ידי". גאוותם של בני דור הפלגה היא החטא.

יש שהדגישו גם את הפן החברתי בחטאם של בני דור הפלגה:

"נעשה שם - עבודה זרה שתהיה במגדל, ויצא בכל המין האנושי שם גובה מקומה וגודל עירה, באופן שתחשב אלוהי האלוהים אצל כל בני האדם, ואליה ידרשו כולם, והכוונה בזה הייתה שהמולך על אותה העיר ימלוך על כל המין האנושי בהיות שם דרישת כולם" (ספורנו).

הספורנו מציע שיטת ביניים: יש כאן גם בעיה של עבודה זרה, אך גם מוטיבציה שלילית של שליטה על אנשים אחרים. מדבריו אפשר ללמוד איך משתמשים שליטים עריצים באידאולוגיות שונות כדי לבסס את שלטונם.

ישנו מדרש המדגיש דווקא את הבעיה החברתית כשלעצמה:

"לא היו שם אבנים לבנות את העיר ואת המגדל, ומה היו עושין, היו מלבנים לבנים ושורפים אותם כיוצר חרס, עד שבנו אותו גבוה כשבעה מילין... ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לבנה היו יושבין ובוכין ואומרין: מתי תעלה אחרת תחתיה? ועבר אברהם בן תרח וראה אותם בונים את העיר ואת המגדל, וקללם בשם אלהים" (פרקי דרבי אליעזר, כ"ד).

המדרש הזה מדגיש את הבעיה החברתית בתוך בוני המגדל עצמם: ההתמקדות במפעל גדול גרמה להם לשכוח את האנושיות שלהם. הסיפור במדרש מזכיר את דבריו של סטאלין, שכשנשאל למה הוא הורג כל כך הרבה אנשים, השיב: "כשחוטבים עצים, עפים שבבים"[2]. המדרש הקודם שראינו ראה בבני דור הפלגה דוגמה לאנשים מאוחדים. המדרש הזה מלמד אותנו שאחדות הרוב לפעמים באה על חשבון המיעוט.

גישה נוספת נמצא בדברים של הרשב"ם:

"לפי שציוום הקב"ה 'פרו ורבו ומלאו את הארץ', והם בחרו להם מקום לשבת שם, ואמרו 'פן נפוץ', לפיכך הפיצם משם בגזרתו" (רשב"ם).

באופן דומה פירש הרד"ק:

"באמת בני האדם[3], שהולכים אחר שרירות לבם, ולא רצו למעשה האל, כי הוא רצה ביישוב הארץ ממזרח למערב, והם חושבים לישב מקום אחד מן הארץ לבד, והם חושבים לבטל רצון האל" (רד"ק).

לפי פירוש זה, עיקר מטרתם של בני דור הפלגה הייתה להקים מוקד צבאי ותרבותי, שירכז את כולם סביב מקום אחד. חטאם הוא שהם שללו את ייעודם - "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (א', כח; ט', א). אין כאן בעיה של גאווה ויוהרה דווקא, אלא בעיה מעשית - פגיעה בתכנונו של הקב"ה את התפתחות הבריאה.

בפירושם תומכת העובדה שלא מוזכר כאן כל חטא, אלא רק עצם העובדות, וגם ה"עונש" אינו נראה חמור, אלא רק תגובה מינימלית מתבקשת לנטרול פעולותיהם.

לכל הפירושים יש נקודת מוקד אחת: הסכנה שבהתפתחות ציוויליזציה ובאחדות חברתית. בני דור הפלגה משיגים קידמה טכנולוגית: הם מצליחים ללבן לבנים ולבנות מגדל מפואר. אך אחדות וקידמה טכנולוגית יש בהן סכנות רבות: הן עלולות להביא לאחדות של עבודה זרה, כפי שביאר הספורנו, שבכך נשכחת היחסיות של ההישגים האנושיים, וכפי שביאר הר"ן, שבמשטר טוטליטרי אין מפלט לאנשים נון-קונפורמיסטיים. הן עלולות להוליד גאווה ותחושה של "כוחי ועוצם ידי". הן עלולות גם להביא לעוולות חברתיות ולדיכוי בני אדם למען מפעלים מפוארים.

פרופ' שלום רוזנברג רואה בקומוניזם של המאה העשרים ביטוי מודרני לדור הפלגה:

"באופן מפתיע מפרשים חז"ל את דבריהם במדרש כרומזים לשיתוף כלכלי. 'ודברים אחדים' רומזים לפי חז"ל לכך שמה שבכיסו של זה היה בכיסו של זה. בתרגום מודרני של דברי חז"ל, נוכל לראות דור זה כניסיון לבנות חברה קומוניסטית. הם רוצים לבנות מגדל שישמור על השמים שלא יתמוטטו. אכן, זו הייתה אחת השאיפות הגדולות של החזון הקומוניסטי[4]...
האתיאיזם שבראש המגדל בא לידי ביטוי בבדיחה הקלוקלת: 'צילמנו את כל החלל, ולא מצאנו את אלוקים'. אין כאן טעם להשיב שאלוקים הניתן לצילום אינו ראוי לעבודתנו ולהתייחסותנו הדתית. יש כאן טעם להסב תשומת לב לגאווה האווילית של אדם שחשב שמחק את המרחק שבינו לבין הקב"ה. התאונה בכור בצ'רנוביל היא עדות לכשלונו של פרומתיאוס...
מה היה חטאם? חז"ל מלמדים אותנו על חטא דור הפלגה. כאשר נפל מהמגדל אדם ומת, הם אמרו שזו הייתה תאונת עבודה ואין מה לעשות, אולם על לבנה שנפלה 'היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה...' אבוי, זהו איחור בתוכנית החומש. בבניין החברה החדשה לא היה מקום לאלוקים, אך גם לא היה מקום לאדם. הא בהא תליא. החברה, המעמד והכלל הפכו כה חשובים, עד שהאדם האינדיבידואלי הלך לאיבוד.
דור הפלגה ביטא אידיאל שהיו בו לכאורה יסודות יפים. חז"ל השוו את דור המבול 'שהיו שטופים בגזל' לדור הפלגה 'שהיו אוהבים זה את זה', או שהיו מכריזים כך. חזונו של דור הפלגה המודרני היווה אתגר קשה ביותר לאמונה הדתית. קריסתו של דור הפלגה המודרני המתרחש לעינינו, מלמד על תחילתו" (שלום רוזנברג, בעקבות הכוזרי, עמ' 15-16).

אפשר לראות בסיפור דור הפלגה סמל לא רק לקומוניזם, אלא בכלל לסכנות שבהתפתחות הציוויליזציה האנושית והקידמה המדעית. לכן נבחן עמדות שונות בנוגע לציוויליזציה בכלל.

הציוויליזציה

האם הציוויליזציה והקידמה האנושית הן דבר טוב או רע? האברבנאל, לאור ניסיון חייו בחצרות המלכות, גינה את הציוויליזציה כדבר שלילי ומיותר:

"הכוונה הכוללת בפרשה הגדולה הזאת[5] היא להודיע, שברא אלוהים את האדם בצלמו השכלי... והמציא גם כן לתיקון חייו כל הדברים ההכרחיים לקיומו ממאכל וממשתה ומפירות עצי הגן אשר נטע וממימי נהרותיו, וכל זה במציאות טבעי בלתי נצטרך ליגיעה ועמל ולא למלאכה אנושית, אבל שיהיו כל צרכיו מוכנים ונמצאים תמיד אצלו, כדי שלא יטריד נפשו בבקשת צרכי גופו אלא בהשלמת נפשו אשר בעבורה נברא, ומפני זה ציווה אותו שיסתפק בדברים הטבעיים אשר המציא לצרכו, ולא יימשך אחרי המותרות המצטרכות לעסקי המלאכות... ושעם כל זה האדם מדעתו ובחירתו הרעה הלך חשכים, שיכל את ידיו" (אברבנאל, בראשית ג').

"קין היה עובד אדמה, טבעו נוטה אל החומרי, אשר קילל ה', מבקש המלאכות ודברים מקריים כאלה, נעשה בעצמו עבד לאדמה ולקניינים הבהמיים, ולא היה מושל עליהם... בהתעסק קין בדברים המלאכותיים, שכל יום יחרוש החורש לזרוע... לכן שעה ה' אל הבל ואל מנחתו, שהייתה מן החי, נולד כפי טבעו בלי מלאכה כלל. ואל קין ואל מנחתו, שהיא עבודה מלאכותית, לא שעה" (אברבנאל, בראשית ד', ד).

אברבנאל טוען כי ישנה מעלה לטבע על פני הציוויליזציה המלאכותית. הטבע דיו לספק כל צרכיו של האדם. הציוויליזציה רק מביאה לו מותרות מיותרים, ועמם טרחות וטרדות והסרה מיראת ה' ומעבודתו. הוא תולה בכך גם את ההבדל בין קין להבל[6]. אברבנאל רואה כפסגת הקיום האנושי את חייהם של הציידים-לקטים, סוג הקיום האנושי הפרימיטיבי ביותר. רעיונות דומים מהדהדים בגישתו של רוסו:

"בהתבונני בה [=בדמות האנושית], במילים פשוטות, כפי שכנראה יצאה מידי הטבע, רואה אני בעל חיים חזק פחות מבעלי חיים מסוימים, פחות זריז מבעלי חיים אחרים, אבל בכללו של דבר, בנוי באופן רב-יתרונות מכולם. רואה אני אותו ממלא כרסו תחת עץ אלון, מרווה צמאונו מן הפלג הראשון, מציע את מצעו תחת אותו עץ שסיפק לו סעודתו - והנה כל צרכיו מסופקים" (ז'ן ז'אק רוסו, מאמרים, עמ' 124).

"הרתיעה המולדת מראות את רעו בן האנוש מתענה בסבלו... כוונתי לרחמים... רגש מעומעם ועז אצל האדם-הפרא, מפותח אך חלש אצל האדם האזרח... והלא ברור שהזדהות זו הייתה לאין ערוך אינטימית יותר במצב הטבע מאשר במצב התבוני...
רק הסכנות האורבות לחברה בכללה יש בהן עדיין להדיר את שנתו השלווה של הפילוסוף ולעוקרו ממיטתו. בלא שיניד עפעף ישחטו בן אנוש תחת חלונו; אין לו אלא לאטום אוזניו בכפות ידיו ולהתנצח עם עצמו בדברי היגיון, למען מנוע בעד הטבע המתקומם בתוכו מלהזדהות עם הנרצח. האדם הפרא לא נחון כלל בכישרון מעורר התפעלות זה, ומאין לו חוכמה ותבונה, מתמסר הוא בלא חשבון לרגש האנושיות הראשוני. לעת מהומות, לעת תגרות רחוב - ההמון הנבער נאסף, האדם הזהיר שומר נפשו ומתרחק; חלאת העם, נשות השוק, הן המפרידות בין הנצים, ומונעות בעד אנשים טובים מלשסף איש את גרון רעהו" (ז'ן ז'אק רוסו, מאמרים, עמ' 149-152).

אברבנאל ורוסו טוענים שהאדם יכול להתקיים היטב בלא ציוויליזציה, וההתפתחות הטכנולוגית והחברתית הביאה לו נזק. אורח החיים הטבעי נראה להם רומנטי ומושלם. אך אם דבריהם מעוררים במישהו געגועים לחיים בטבע, שינסה לדמיין חיים בלי קורת גג בגשם ובשמש, בלי מקלחת, בלי אנטיביוטיקה.

כמה שונה גישתם מדבריו המפורסמים של הרב סולובייצ'יק בנושא זה:

"דמיונו של האדם לאלוהים מתבטא בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר...
האדם הראשון רוצה להיות אנושי... ולהיות אנושי פירושו: לחיות חיי הדר... האדם הקדמון שלא היה יכול ללחום במחלות, ואשר נפל קרבן בהמוניו לדבר ולקדחת כשהוא מושפל וחסר אונים, לא היה יכול לדרוש לעצמו את כתר ההדר. רק האדם הבונה בתי חולים, המגלה שיטות ריפוי ומציל חיי בני אדם, מתברך במידת הכבוד. אדם שחי במאות ה-17 וה-18, שנזקק לעשות דרכו מבוסטון לניו-יורק משך ימים, היה נהדר פחות מאשר האדם המודרני המנסה לכבוש את החלל... בעשותו כל אלה משתדל האדם הראשון למלא את התפקיד שהוטל עליו על ידי בוראו, אשר בשחר יום השישי המסתורי של הבריאה פנה אל האדם וציווהו: 'ומלאו את הארץ וכבשוה'" (הגרי"ד סולובייצ'יק, 'איש האמונה הבודד', עמ' 14-18).

הגרי"ד ראה בהתפתחות הציוויליזציה לא קללה, אלא ברכה; לא חטא, אלא משימה וייעוד. הלקח שנוכל להפיק ממחלוקת זו הוא אולי שיש צורך לנסות לנצל את יתרונותיה של הציוויליזציה, אך עלינו להיות מודעים גם לחסרונותיה ולהשתדל להיזהר מהם; להיזהר שלא לחזור על הטעויות של בוני מגדל בבל.


[1] הכוונה לתקדים המבול.

[2] ובניסוחו של נפוליאון: "אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור את הביצים".

[3] אדם הראשון.

[4] כוונתו לכך שהקומוניסטים רצו להבטיח כלכלה תקינה ותנאי מחיה טובים ללא סכנות, וחשבו שיפתרו את בעיית העוני.

[5] חטא אדם הראשון.

[6] הסברים דומים העלו רש"ר הירש והלל צייטלין. עיין בדבריו של הרב אלחנן סמט, עיונים בפרשות השבוע, בראשית, עמ' 6-17; בית מקרא תשמ"ז, עמ' 381; ובמאמרו של י' רוזנסון, 'לפתח חטאת רובץ', מגדים ג', תשמ"ז.