שיעור 14 - יצר לב האדם

  • הרב חיים נבון

יצר לב האדם

התורה

פרשת בראשית מסתיימת בהערכה פסימית מאוד של הקב"ה בנוגע לבני האדם:

"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" (בראשית ו', ה-ו).

לא נעסוק כאן בשאלה התיאולוגית - איך ה' ניחם או הצטער; האם לא ידע מראש מה יהיה? אנו נעסוק כאן בשאלה אחרת: נטייתו הטבעית של האדם. האם האדם הוא טוב מיסודו או מושחת ואנוכי? במקרה זה, לכאורה התורה מעלה בפנינו קביעה נחרצת וחד-משמעית. יתר על כן: הקב"ה חוזר על קביעה זו פעם נוספת, דווקא בהקשר חיובי. לאחר המבול מגיע הקב"ה למסקנה שדווקא לבו הרע של האדם הוא סיבה טובה להקל בעונשו:

"ויאמר ה' אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח', כא).

נביא את פירושו האופייני של הרמב"ן על פסוק זה:

"כי יצר לב האדם רע מנעוריו - מלמד עליהם זכות, שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה, ואם כן אין להכות את כל חי מפני שני הטעמים האלה[1]. וטעם המ"ם כי מתחילת הנעורים הוא בהם, כמו שאמרו 'משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע'. או יאמר כי מן הנעורים, כלומר - מחמתם, תהיה רעת היצר באדם, שהם יחטיאו אותו" (רמב"ן, בראשית ח', כא).

אם כך, לכאורה דעתה של התורה ברורה בשאלה זו. למרות שלאדם יש שליטה בגורלו ובאישיותו, כפי שאנו רואים מדברי אלוקים לקין - "ואתה תמשול בו", נטייתו הטבעית של האדם היא לרע ולא אל הטוב. אך שערי פירושים לא ננעלו, ותמיד יש מקום לומר שהתורה מתארת כאן רק היבט אחד, או תקופה אחת, וכו'. כך, למשל, מפרש רש"ר הירש את הפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעוריו":

"עד כמה שהבנתנו מגעת, טעו המפרשים בפירוש המשך הפסוק 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'; הם ראו במשפט זה את הטעם להחלטה החדשה... פסוק זה... הוא מאמר מוסגר: אם יצר לב האדם ישוב להיות רע - ואף רע מנעוריו - והשמדת הדור תהיה הדרך היחידה להצלה, אף על פי כן לא אוסיף לקלל עוד, כדרך שעשיתי עד כה...
צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסבור שהילד הממוצע הוא רשע מרושע! מי שמכיר ילדים, יודה: לא, אין זה נכון, הנוער איננו מושחת, יצר לב האדם איננו רע מנעוריו, לא מנעוריו ישאף האדם אל הרע. בזמנים רגילים - מספר המבוגרים השואפים אל הרע הוא רב ממספר הצעירים" (רש"ר הירש, בראשית ח', כא).

רש"ר הירש הסביר שאין כאן קביעה נחרצת, אלא תנאי: אפילו אם לב האדם יהיה רע מנעוריו, גם אז לא אשמידם. במצב הנורמלי, אומר רש"ר הירש, לב הנערים אינו רע. ואכן, שאלת טבעו הבסיסי של האדם הייתה שנויה במחלוקת גדולה בין חכמי ישראל וגם בין חכמי אומות העולם. זוהי אחת השאלות המכריעות והחשובות ביותר בעולמנו הרוחני.

חכמי ישראל

ידוע שהרב קוק האמין שהאדם ביסודו הוא טוב ומיטיב. באדם גנוזה נשמת אלוה ממעל, ולכן במהותו היסודית הוא טוב ולא רע. הרב קוק ראה בכך גם הנחיה חינוכית ומוסרית:

"האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה... האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלוהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה" (אורות התורה, פרק י"א).

זוהי עמדה רוחנית רווחת ופופולרית בתקופתנו. היא נשענת על תפישתו המיסטית של הרב קוק, שלפיה גם הרע במבט כולל הוא חלק מהמגמה הכללית הטובה והקדושה של העולם:

"אחרי ההופעה של האורה האלוהית על היקום כולו, אחרי שיתוקן כל המצוי בכל מלואו, יבורר כי הכל הוא טוב גמור. אע"פ שבההשקפה על חלקים מיוחדים שבמציאות הננו נתקלים בחזיונות רעים מאוד, כל זה מתוך שאין אנו רואים את כל מעשה ד' הגדול מראש ועד סוף. אבל כשיאיר האור של הכלל הגדול, והופעת הקודש תבריק על הנשמות, להקשיב את קול ד' בכל מעשיו, אז יבורר, שכל נקודה של המציאות היא אוצר מלא טוב" (עולת ראיה א, עמ' רי).

לעומתו, חלק מחכמי המוסר הציגו עמדה פסימית ביותר בנוגע לאדם. נביא לדוגמה כמה מדבריו של ר' יצחק בלאזר:

"מצד היות האדם עפר מן האדמה, לבו פונה לתאוות החומריות, לאכול ולשתות ולשמוח, לחמוד הון ועושר, לאהוב כבוד ושררה, לעטות גובה וגאון לרום לבבו, להתענג על תענוגות בשרים, בכל מידה פחותה, וכל תאווה נמבזה.
ועם זה, גם יצר לבו רק רע כל היום, הוא היצה"ר מיסוד הרוחני[2]...
אכן, לא כאלה חלק תהלוכות דרכי היראה, של יראת שמים ופחד עונשו ית"ש; כי היראה הזאת איננה בטבע האדם..." (ר' יצחק בלאזר, שערי אור, בתוך: אור ישראל, דף ו:-ז.).

ר' יצחק בלאזר טוען שבטבע האדם ישנם שני יצרים רעים: האחד הוא המשיכה לתאוות, והשני - השטן המחפש תחבולות להכשיל את האדם בחטאים רעים. לעומת זאת, יראת השמים שבאדם אינה טבעית-מולדת.

הגרי"ד סולובייצ'יק הציג עמדה מורכבת יותר. הגרי"ד טען כי האדם אינו טוב מיסודו ואף אינו רע מיסודו (בדומה לדרך שהתנסח בה קודם רש"ר הירש). הגרי"ד טען כי לאדם יש פוטנציאל גדול, ועליו לנצל אותו באופן חיובי. בניגוד לרב קוק, שמדבר על הצורך לחשוף את הטוב שבאישיות, הגרי"ד מדבר על הצורך ליצור את הטוב שבאישיות. לא מדובר על נתון קיים, אלא על משימה:

"אכן, היהדות קידשה את האדם והורתה כי יש בו ניצוץ אלוקי; מעולם לא הסכימה היהדות עם ההשקפה אשר על פיה שרוי האדם בחטא מטבע ברייתו. להיפך, אנו לימדנו כי האתגר הניצב בפני האדם והאפשרויות הפתוחות לפניו, ללא גבול הם. בעיני היהדות האדם הוא בכוח (=בפוטנציה) יצור טוב, יצור מתפתח. אולם, האדם מוצא את עצמו תכופות אחוז בלחץ של כוח מכניע, כוח שאין לעמוד בפניו, הגוררו מטה...
במשפט אחד, המקרא בוטח באדם, אך גם חושד ומפקפק בו" (הגרי"ד סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה, עמ' 252-253).

הגרי"ד מספר גם ממסורת משפחתו: ר' חיים, סבו של הגרי"ד, היה ידוע כאיש חסד גדול. הגרי"ד מספר שתכונה זו לא הייתה נתונה לר' חיים מלידה, אלא הוא פיתח אותה בכוחות עצמו. מטבעו לא היה טוב כלל.

"לבו הרחב והחם (=של ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק) עוצב וגובש מכוחו של רצון פנימי. שח לי אבא ז"ל, שרבי חיים אמר לו פעם: 'משה, אל תעלה בדעתך כי טוב אני. מטבעי הריני דווקא רע. את החסד צריך אדם לכבוש בכוח ממש. אדם צריך לשבור עצמו. עבדתי בפרך עד שעקרתי מקרבי את מידת האכזריות שלי' " (הגרי"ד סולובייצ'יק, ימי זיכרון, עמ' 79).

יש להעיר כי לגרי"ד יש תימוכין לא רק מהפסוקים בתורה שהזכרנו, אלא בעיקר מחמת עצם קיומה של ההלכה. ההלכה היא מערכת מפורטת של חוקים והנחיות, שקיומה יכול להיות מוצדק רק על ידי הנחה שהאדם מעצם טבעו לא בהכרח יעשה את הטוב, ולכן יש להכריח אותו לעשות זאת, על ידי מערכת מפורטת של מצוות וחוקים. אם האדם הוא טוב מיסודו - אין צורך לכפות אותו לעשות את הטוב. הדגש הגדול שיש ביהדות על ההלכה, מבטא ספקנות מסוימת בנוגע לטבעו של האדם.

אני נוהג להזכיר דוגמה קלאסית לגישתה הזו של ההלכה. השולחן-ערוך, ספר ההלכה המקובל והמשפיע ביותר בעולם היהודי, פותח בתביעה נסערת:

"יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר!" (שולחן ערוך, אורח חיים, א', א).

אך מיד אחריו מוסיף הרמ"א:

"ועל כל פנים - לא יאחר זמן תפילה שהציבור מתפללים" (רמ"א, שם).

את ההתרגשות והעוצמה שבקריאתו של בעל השולחן-ערוך, מוריד הרמ"א אל קרקע המציאות: לא כל אדם קם בכל בוקר אחוז התלהבות ומלא מרץ, ודומה שאפשר לומר בביטחון מסוים שרוב האנשים קמים יותר "כחתול" מאשר "כארי". לכן ראוי לקבוע גדרים חד-משמעיים שאינם תלויים ברצונו הטוב ובהתלהבותו של האדם. הנימה הפרוזאית היבשה של הרמ"א מאכזבת קצת לאחר הסער הפיוטי של השולחן-ערוך, אך דומה שדבריו משמעותיים יותר לרוב משכימי התפילה.

זוהי דרכה של ההלכה, הצו האלוהי: הקפדה על חוקים מפורטים ומוגדרים, על סעיפיהם ותתי-סעיפיהם, וספקנות גלויה לגבי הרגש הדתי שאינו מקובע בגדרים ובשיעורים מוחלטים. הרב סולובייצ'יק אמר פעם, שלוּ הייתה בהלכה מצווה להכין אשוח-של-חג, סימנים ארוכים בשולחן ערוך היו מוקדשים לבירור צורתו המדויקת, מספר ענפיו, מי החייבים בו ומי הפטורים ממנו, איפה מותר לתלות עליו מתנות, אם בכלל, ושאר פרטי-פרטים המנוסחים בקפדנות. ההלכה אינה סומכת על רצונו הטוב ועל הזדהותו הרגשית הטבעית של האדם, ומכאן נגזרת תפישה מסוימת לגבי הטבע האנושי.

חכמי האומות

אחת המחלוקות המרכזיות בעידן המודרני הייתה שאלת טבעו הבסיסי של האדם: האם האדם הוא טוב מטבעו או רע מיסודו?

בעולם המערבי ישנן שתי מסורות חשובות הרואות באדם יצור שאופיו הבסיסי הוא לכל הפחות מפוקפק. המסורת הראשונה היא הנצרות. הנצרות טענה שבעקבות "החטא הקדמון" כל אדם נולד חוטא. אחד המייצגים המובהקים של המסורת הזו היה אוגוסטינוס, אחד מאבות הכנסייה, בן המאה הרביעית לספירה:

"מי יזכיר לי את חטאי ילדותי, כי אין נקי מחטא מלפניך, גם לא תינוק בן יומו. מי יזכיר לי? כל עולל רך, שבו אני יכול לראות את מה שאיני זוכר על אודות עצמי. מה, אם כן, היה אז חטאי? האם העובדה שפערתי את פי לרווחה בגרגרנות לינוק שדיים בבכי?... האם היו מעשים אלה טובים לתינוק באותו זמן - לבקש בבכי את מה שעלול להזיק לו, לרגוז רוגז גדול כאשר אנשים שאינם משועבדים לו, אנשים חופשיים ומבוגרים ממנו, אנשים שהולידו אותו ורבים אחרים, נבונים ממנו, מסרבים לציית לרצונותיו? האם טוב היה לנסות לפגוע בהם במהלומות ככל יכולתו, משום שאינם מצייתים לפקודות שמזיק לציית להן? הנה כי כן, חולשת איברי התינוקות היא החפה מפשע, לא נפשם. במו עיני ראיתי תינוק קנאי - שלא ניחן עדיין ביכולת הדיבור - מביט, חיוור ומלא מרירות, בתינוק שינק אתו... הלזאת ייקרא תמימות?!" (אוגוסטינוס, וידויים, עמ' 37-38).

אוגוסטינוס טוען כי האדם נולד חוטא ומרושע, ואפשר לאתר את הנטייה הזו אפילו בתינוקות קטנים.

המסורת השנייה המפקפקת בצדיקותו הטבעית של האדם היא מסורת ההגות הבריטית מאז המאה השמונה עשרה. הוגים בריטיים היו ספקניים בנוגע לאופיו של האדם. כך, למשל, הפילוסוף והכלכלן הבריטי אדם סמית טען שהאדם מיסודו הוא אנוכי, שאינו מוטרד יתר על המידה מסבלם של בני אדם אחרים:

"נניח שממלכת סין הגדולה, על כל רבבות תושביה, תיבלע פתאום ברעידת אדמה, ונחשוב איך יגיב אדם בעל רגש אנושי באירופה, שלא היה לו שום קשר לאותו חלק של העולם, כאשר ייוודע לו על האסון האיום הזה. אני משער בנפשי, שקודם כל יביע בצורה נמרצת מאוד את צערו על הצרה שבאה על אותו עם אומלל, ישמיע הרבה הרהורים עגומים בדבר רפיסותם של חיי אנוש, וההבל של כל יגיעות אנוש, שככה הן יכולות להיכחד בן-רגע. ואם איש חוקר ודורש יהיה, אולי גם יעסוק בניתוחים רבים הנוגעים בתוצאות שפורענות זו עלולה להסב למסחרה של אירופה, ולסחרו ולעסקיו של העולם בכלל. וכתום כל ההגיגים היפים האלה, לאחר שיבוטאו כהלכה כל הרגשות האנושיים האלה, ימשיך בעסקיו או בהנאותיו, ימצא לו את מנוחתו או את שעשועו והוא שלו ושאנן כאילו לא היו דברים מעולם. צרה של מה בכך אם תתרגש עליו עצמו, תפריע לו יותר. אם מחר יאמרו לקצוץ את אצבעו הקטנה, לא ידע תנומה הלילה; אבל, אם אך לא ראה אותם מעודו, נחור ינחר במנוחה שאין למעלה ממנה על אובדן מאה מיליון מאחיו" (אדם סמית, The Theory of Moral Sentiments, p. 233)[3].

הפילוסוף האנגלי תומס הובס טען שסיבת כינונה של החברה האנושית היא הרצון והצורך להתגונן מפני התוקפנות הגלומה בטבע האנושי:

"תכליתה של הקהיליה - בטחונו של היחיד. האדם מטבע ברייתו אוהב חירות ושליטה באחרים. מה מניע איפוא את בני האדם לשים לנפשם אותו מעצור, אשר רואים אנו שהם חיים על פיו בקהיליות? תכליתם, או כוונתם, לשמור בדרך זו על קיומם, ולחיות חיים של יתר קורת-רוח, רצוני לומר: לחלץ עצמם מאותו מצב עלוב של מלחמה, שהוא תוצאה הכרחית מהיפעלויותיהם הטבעיות של בני האדם, כשאין כוח נראה-לעין שיהא מטיל את מוראו עליהם, ועל ידי אימת העונש יהא כופה אותם לקיים את האמנות שלהם ולשמור את החוקים הטבעיים שדובר עליהם.
בטחון זה אינו ניתן על ידי החוק הטבעי. כי החוקים הטבעיים, כגון צדק, דין-יושר, צניעות, חמלה, ובקיצור: 'עשה לחברך מה שהיית רוצה שיעשה לך' - חוקים אלו כשלעצמם, בלי אימתו של איזה כוח שיהא ממריץ אותנו לשמרם, נוגדים את היפעלויותינו הטבעיות, שמביאות אותנו אל משוא-פנים, גאווה, נקם, וכיוצא בהם" (תומס הובס, לווייתן, עמ' 161).

הובס מניח שהטבע האנושי היה גורר חיים עלובים של מלחמות ושנאה, לולא היו בני האדם מקימים מוסדות חברתיים, אשר יענישו את הפושעים, ויכפו אורח חיים מהוגן.

במאה העשרים נוספה על שתי המסורות הללו (של הנצרות ושל ההגות הבריטית) הגישה הפסיכואנליטית. פרויד חשף - או טען שחשף - את מהותו האמיתית המאוסה של האדם. בעיני פרויד, שני הדחפים הבסיסיים שמניעים את האדם הם ארוס, האהבה המינית, ותנטוס, התוקפנות. המוסדות החברתיים והמעצורים הפנימיים הם הדברים היחידים המונעים מהאדם להתנהג כמו חיית טרף:

"האדם איננו ברייה ענוגה הזקוקה לאהבה, המסוגלת לכל היותר להתגונן בעת שתוקפים אותה, אלא שבין הדחפים בהם ניחן הוא רשאי למנות גם מידה נכבדה של נטייה לתוקפנות. לפיכך אין הזולת לדידו רק עזר פוטנציאלי ומושא מיני, כי אם גם פיתוי להשביע בו את תוקפנותו, לנצל בלא גמול את כוח העבודה שלו, להשתמש בו באופן מיני ללא הסכמתו, להשתלט על רכושו, להשפילו, להסב לו כאב, לענותו ולהורגו. Homo homini lupus [אדם לאדם זאב]. לנוכח כל ניסיונות החיים וההיסטוריה, מי ימצא עוז בנפשו לכפור בקביעה זו?" (ז' פרויד, 'תרבות בלא נחת', התרבות והדת, עמ' 115-116).

פרויד טען כי מתחת למסכת אישיותו של האדם מסתתרים דחפים חזקים של תאווה ותוקפנות, שהם המושכים באמת בחוטי התנהגותו של האדם. "אדם לאדם זאב", אומר פרויד, ואל לנו לשגות בסנטימנטים רגשניים בנוגע לאופי האנושי הבעייתי.

אמנם, בתקופת הרנסנס ובתקופת הנאורות נולדה גם מסורת מערבית אחרת. המסורת הזו דילגה על הנצרות, התחברה אל התקופה הקלאסית, אל ההגות היוונית והרומית, וטענה שהאדם מטבעו הוא טוב ומשובח. הפילוסוף הצרפתי מונטסקיה שלל את תפישתו של הובס:

"הובס שואל: 'מדוע, אם אמנם בני האדם אינם מטבעם במצב מלחמה, הולכים הם מזוינים תמיד? ומדוע מפתחות להם לנעול בהם את בתיהם?', אך השואל זאת אינו חש כי הוא מייחס לבני האדם שבטרם כינון החברה התנהגות שאינה יכולה לאפיין אותם אלא לאחר כינונה, המעורר אצלם את המניעים לתקוף זה את זה ולהתגונן זה מפני זה" (מונטסקיה, על רוח החוקים, עמ' 46).

מונטסקיה טוען, בניגוד להובס, שהתנהגותם הרעה של בני האדם אינה נתון ראשוני של הטבע האנושי, אלא תוצאה של מוסדות חברתיים מעוותים. ז'ן ז'אק רוסו פיתח את הכיוון הזה, וטען את ההיפך הגמור מהובס - שהאדם הטבעי הוא טוב ואציל יותר מהאדם המודרני, ורק המוסדות החברתיים הם שהשחיתו אותו:

"כלל זה בידינו ואין עליו עוררים: יצרים ראשונים שבטבע - הגונים הם לעולם. אין שרירות מלידה בלבו של אדם. אין לך קלקול שבו, שאין אתה יכול לומר עליו כיצד ומנין בא" (ז'ן ז'אק רוסו, אמיל, עמ' מו)[4].

"ניתן לומר שהפראים אינם רעים במובן המדויק של המילה, משום שאין הם יודעים מה משמע להיות טוב; שכן לא התפתחות ההשכלה ולא בלמי החוק אלא רוגע תשוקותיהם ואי-הדעת של קלקלת המידות הם המונעים בעדם מלעשות רע. יש, מלבד זאת, עיקר אחר שהובס לא הבחין בו - ...הרתיעה המולדת מראות את רעו בן האנוש מתענה בסבלו... כוונתי לרחמים... רגש מעומעם ועז אצל האדם-הפרא, מפותח אך חלש אצל האדם האזרח... והלא ברור שהזדהות זו הייתה לאין ערוך אינטימית יותר במצב הטבע מאשר במצב התבוני...
רק הסכנות האורבות לחברה בכללה יש בהן עדיין להדיר את שנתו השלווה של הפילוסוף ולעוקרו ממיטתו. בלא שיניד עפעף ישחטו בן אנוש תחת חלונו; אין לו אלא לאטום אוזניו בכפות ידיו ולהתנצח עם עצמו בדברי היגיון, למען מנוע בעד הטבע המתקומם בתוכו מלהזדהות עם הנרצח. האדם הפרא לא נחון כלל בכישרון מעורר התפעלות זה, ומאין לו חוכמה ותבונה, מתמסר הוא בלא חשבון לרגש האנושיות הראשוני. לעת מהומות, לעת תגרות רחוב - ההמון הנבער נאסף, האדם הזהיר שומר נפשו ומתרחק; חלאת העם, נשות השוק, הן המפרידות בין הנצים, ומונעות בעד אנשים טובים מלשסף איש את גרון רעהו" (ז'ן ז'אק רוסו, מאמרים, עמ' 149-152).

חשוב לשים לב שמעורבות כאן שתי שאלות. כולם מסכימים שהמצב היום אינו טוב. לכן, ככל שנעצים את ערכו של האדם הטבעי, כך ניאלץ להאשים יותר את המוסדות החברתיים. ולהפך: ככל שנחשוד יותר בטבעו הבסיסי של האדם, כך סביר יותר שנראה במוסדות החברתיים הכרח נחוץ, שבלעדיו לא היו יכולים בני האדם לחיות כלל. הדגיש זאת אנטואן ניקולה קונדורסה, בן המאה הי"ח:

"היש איזה הרגל מרושע, איזה נוהג המנוגד ליושר, איזה פשע, שאי אפשר לאתר את מקורו ואת עילתו הראשונה בחקיקה, במוסדות, בדעות הקדומות של הארץ שבה ההרגל הזה, הנוהג הזה, הפשע הזה, בא לידי ביטוי?" (קונדורסה, סקיצה לתמונה היסטורית)[5].

כדי להראות את הייחודיות שבדבריו נביא כנגדם דברים שכתבו מחברי ה"פדרליסט", אוסף מאמרים שנועדו להסביר את החוקה האמריקאית:

"מה צורך יש בשלטון בכלל? הסיבה היא שיצריהם של הבריות אינם מקבלים עליהם את ציוויי התבונה והצדק בלי שהדבר נכפה עליהם" (א' המילטון, ג' מדיסון וג' ג'יי, הפדרליסט)[6].


[1] טעם אחד - שנולדו עם יצר רע, וטעם שני - שיצר זה משפיע עליהם בעיקר בימי הנעורים, ופחות בימי הזקנה.

[2] הוא הכוח המחפש תחבולות להכשיל את האדם בחטאים.

[3] מצוטט אצל תומס סואל, עימות בין השקפות, עמ' 13.

[4] והשווה שם, עמ' כג: "הכל יפה בידי שמים, הכל מתנוון בידי אדם".

[5] מצוטט אצל תומס סואל, עימות בין השקפות, עמ' 138.

[6] מצוטט אצל תומס סואל, עימות בין השקפות, עמ' 25.