שיעור 12 - האישה בבריאה

  • הרב חיים נבון

האישה בבריאה

בשיעור זה לא נעסוק במעמד האישה ככלל: הדברים ארוכים מכדי מידתו של שיעור אחד. נסתפק כאן בדיון בנושא מקומה של האישה בבריאה.

פשט הכתוב

נתחיל בדיון בפשט המקראות. בריאת האישה בפרק ב' מתוארת מתוך אווירה אופטימית של שיתוף ואחווה:

"ויאמר ה' א-לוהים - לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו: ויצר ה' א-לוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ויבֵא אל האדם לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו: ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה, ולאדם לא מצא עזר כנגדו: ויַפֵּל ה' א-לוהים תרדמה על האדם ויישן, ויקח אחת מצלעתיו ויסגֹר בשר תחתנה: ויבן ה' א-לוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאֶהָ אל האדם: ויאמר האדם - זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת: על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', יח-כד).

נקודת המוצא היא בדידותו של אדם: "לא טוב היות האדם לבדו". האדם מחפש "עזר". ואז מופיעה פרשת קריאת השמות לחיות. מה הפרשה הזו עושה כאן? על פי הפשט, התשובה פשוטה: האדם מחפש עזר כנגדו בחיות. הוא קורא לכולן שמות, ומחפש את מהותן. אך עדיין - "ולאדם לא מצא עזר כנגדו". אז הקב"ה מחליט שהעזר כנגדו יימצא רק ביצור הדומה מאוד לאדם עצמו, שנוצר מאחת מצלעותיו. כך נבראת האישה. האדם קורא את שמה "אשה", כסמל לדמיון שלה לאיש ולמקורהּ ממנו: "לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת". הסוף הוא אופטימי: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד". האישה היא חלק מהאיש, ולכן אדם עוזב את בית הוריו כדי לחפש אישה, שתשלים אותו כביכול ליצור שלם.

אך החטא הפר את האידיליה הזו. החטא, כפי שלמדנו באחד השיעורים הקודמים, הכניס את התאווה הלא מרוסנת למערכת היחסים. התאווה הבלתי נשלטת גורמת להתייחס לאדם האחר רק כאמצעי לסיפוק צרכים שלי. כך האדם ממהר להאשים את אשתו: "האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי" (בראשית ג', יב). ולאחר החטא, מערכת היחסים ביניהם מקבלת כיוון חדש. עונשה של האישה מפורסם מאוד:

"אל האשה אמר - הרבה ארבה עצבונך והֵרנך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשֹל בך"
(בראשית ג', טז).

מה פירוש "ואל אישך תשוקתך"? האבן-עזרא מביא פירוש מפתיע:

"תשוקתך - משמעתך, והטעם שתשמעי כל אשר יצווה עליך, כי את ברשותו לעשות חפצו" (ראב"ע).

מה הביא את האבן-עזרא לפרש כך? אולי קושייה מהמציאות, שלאישה אין בהכרח תאווה חזקה יותר מאשר לגבר; אולי תמיהה מה הקללה בקיומה של תאווה; ואולי הקבלה לחלק השני של הפסוק: "והוא ימשול בך". פרשנים וחוקרים מודרניים הביאו הוכחה לשיטת האב"ע מן הפסוק "על פיך ישק כל עמי" (מ"א, מ), שנאמר ביוסף: "תשוקה" היא שלטון. כך מתבאר מהי הקללה בביטוי זה, וגם אין קושיה מן המציאות. וכך דומה שיש להסביר גם להלן את הפסוק "ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (ד', ז), כששוב יש סמיכות בין תשוקה לשלטון.

רבנו בחיי מציע פירוש אחר: אין הכוונה שלאישה יש תשוקה יותר מאשר לגבר, אלא שבניגוד לעבדים אחרים - היא משתוקקת אל בעלה, ולכן אינה נמלטת משעבודו. בכל אופן, גם לפי פירושו, הפסוק מצביע על שלטון של הגבר באישה.

אמנם, חשוב לציין שמדובר בקללה ולא במצב אופטימלי. יש שרוצים להסתמך על הפסוקים הללו כדי להנציח שעבוד של האישה לבעלה. אך זוהי קללה, שאנו מצווים להילחם בה! המסר של הפסוקים הוא הפוך לגמרי. מישהו סיפר לי פעם שבחדר לידה שכבה ליד אשתו אישה חרדית, שבעלה לא הרשה לה לקחת אפידורל, כדי שתוכל לקיים את הציווי "בעצב תלדי בנים". החבר שלי שאל אותו אם הוא עצמו מקפיד לקיים את "בזעת אפיך תאכל לחם". זוהי שטות גמורה: מדובר בקללה, ולא בציווי. באותו אופן יש לפרש את "והוא ימשול בך". יש כאן מסר חשוב, שאם יש סדר חברתי שבו גברים שולטים בנשים ומדכאים אותן, מצב הוא קללה ולא מצב אופטימלי.

נמשיך ונבחן מה קורה אחרי החטא. אדם חוזר וקורא שוב שם לאשתו:

"ויקרא האדם שם אשתו חוה, כי הוא היתה אם כל חי" (בראשית ג', כ).

יש הבדל עצום בין השם שנקרא לחוה לפני החטא, לבין השם שנקרא לה אחרי החטא. עמד על כך בעל "עקידת יצחק", רבי יצחק עראמה:

"והנה בשני השמות האלה נתבאר שכבר יש לאשה שני תכליות. האחד מה שיורה עליו שם אשה, 'כי מאיש לוקחה זאת', וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות, וכאשר יורה פשט פרשת 'אשת חיל מי ימצא', כמו שיבוא שער כ"ב ב"ה. והשני עניין התולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים, כאשר יורה עליה שם חוה, כאשר 'היא היתה אם כל חי'. והנה תהיה האשה כאשר לא תלד לסבה מהסבות מנועה מהתכלית הקטן ההוא אל מציאותה, ותישאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד, כי בהשלים עצמו באותו התכלית המיניי המשותף להם נאמר 'ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש', ונאמר 'ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות', כי ודאי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. על כן חרה אף יעקב ברחל כשאמרה 'הבה לי בנים' וכו', לגעור בה ולהשכילה בזה העניין הנכבד, והוא שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף באשר מנע ממנה פרי בטן, כמו שיהיה בו העניין גם כן אם לא יוליד" (עקידת יצחק, בראשית, שער תשיעי, עג:)[1].

לפני החטא האדם קורא לאשתו "אישה", כמבטא את מהותה ואת מקורה. עכשיו הוא קורא לה "חוה", שם שמבטא את התועלת שהיא מביאה. הוא לא מתייחס למהותה ולאישיותה של אשתו, אלא רק לעובדה שהיא מביאה לו ילדים, שהיא "אם כל חי". יש כאן התייחסות פונקציונלית: ניסיון לבחון את התועלת שחוה יכולה להביא.

הצעד הבא מתבקש מאליו:

"ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה ושם השנית צלה" (בראשית ד', יט).

כפי שמעיר הרד"ק, למך הוא הראשון שלקח לו שתי נשים. לקיחת שתי נשים יכולה לבטא התייחסות לאישה לא כבעלת ברית, אלא כאובייקט שאפשר להפיק ממנו תועלת. אדם שנושא שתי נשים לא מצפה לדבוק באשתו ולהיות לבשר אחד, אלא להפיק תועלת ורווחים שונים. רש"י על אתר מביא את דברי חז"ל:

"כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפרייה ורבייה ואחת לתשמיש. זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר, ומקושטת ככלה, ומאכילה מעדנים; וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה" (רש"י, על פי חז"ל).

לכאורה האישה שמיועדת לתשמיש היא המאושרת; אך האמת היא ששתיהן אומללות. כאשר מייעדים אישה לשימוש מסוים, לפרייה ורבייה או לתשמיש - הרי שמתייחסים אליה כחפץ שאפשר להפיק ממנו תועלת. הפרדת הפונקציות השונות של אישה לנשים שונות היא השיא של התייחסות לאישה רק מבחינת התועלת הפונקציונלית שאפשר להפיק ממנה. המסר של פרשת בראשית הוא שאחווה בין איש לאישה היא המצב האופטימלי, והניצול הרווח נגרם בעקבות התאווה המופרזת והחטא.

דברי הפרשנים

צלם אלוקים

הפרשנים נחלקו האם גם האישה נבראה בצלם אלוקים, או רק הגבר. מקור הספק הוא העובדה שהפסוק עובר מלשון יחיד ללשון רבים: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם". אפשר לפרש שהבריאה מתייחסת לשניהם, אך הצלם - רק לאדם. כך פירש, למשל, אברבנאל:

"כי הנה עם היותם ממין אחד - לא היו שניהם בצלם אלוהים בשווה, ולזה ביאר ואמר 'בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם'. רוצה לומר, שהאדם לבדו נברא בצלם אלוהים... כי עיקר הבריאה הוא בזכר, והוא אשר היה לבדו אשר נברא בצלם אלוהים, וכמו שאמר בלשון יחיד 'בצלם אלוהים ברא אותו', לפי שהוא היה מי שיראה תעלומות חכמה, לא הנקבה שאין חכמתה אלא בפלך" (אברבנאל, בראשית א', כז).

הנצי"ב הוסיף ופיתח כיוון זה:

"זכר ונקבה ברא אותם - לא בא הכתוב לפרש בזה המין שהיה זכר ונקבה יותר מכל הברואים, אלא ללמדנו שהמה שני בריות כאשר מבואר להלן. ומשום שהזכר מזה המין אינו דומה כלל בתכונתו לנקבה מזה המין, וכמו שאמר קהלת 'אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי', היינו שיהא אדם המעלה דומה לבוראו בצלם אלוהים נמצא אחד מאלף, משא"כ אשה" (העמק דבר, בראשית א', כז).

הנצי"ב תמה מדוע דווקא באדם נזכר שהיה במינו זכר ונקבה; הרי כל בעלי החיים בנויים כך! והשיב שיש הבדל עצום בין הזכר והנקבה במדרגתם. רק הזכר הוא שיכול להיות בצלם אלוקים, ולכן צלם אלוקים נאמר בלשון יחיד. הנצי"ב מוסיף ומפרש ברוח זו את כל פרשת הבריאה.

אם כן, היו שפירשו ש"צלם אלוקים" מתייחס רק לגבר. ר' אברהם בן הרמב"ם דחה הצעה זו. לטענתו, אף שנאמר שאלוקים ברא את האדם בצלמו, הכוונה לכל המין האנושי:

"אדם שם משותף, והוא שם לאדם הראשון כמו שיבואר ולמין האנושי הנחלק לזכרים ונקבות. והכוונה בו בפסוק זה ובמה שבא אחריו המין, שהרי הוא מבואר 'זכר ונקבה ברא אותם' " (פירוש ר' אברהם בן הרמב"ם, בראשית א', כז).

לטענתו, כאשר כתוב שה' ברא את "האדם" בצלמו, הכוונה לכל המין האנושי, ולאו דווקא לזכרים. רש"ר הירש פיתח כיוון זה, והסיק מהפסוק בפרק א' המדבר על בריאת זכר ונקבה את ההפך הגמור ממה שמסיק הנצי"ב:

"זכר ונקבה ברא אותם - כל בעלי החיים נבראו זכר ונקבה, אך הכתוב לא הזכיר זאת אלא בבריאת האדם. כך לימדתנו תורה, כי שני המינים נבראו מאת ה' במישרין, ושניהם כאחד נבראו בצלם. דבר זה מודגש בהדגשה מיוחדת על ידי המעבר מלשון יחיד ('אותו') ללשון רבים ('אותם'). אחד הוא האדם שנברא בצלם, והרי הוא לפנינו זכר ונקבה; רק שני המינים מגלמים ביניהם את מושג האדם במלואו" (רש"ר הירש, בראשית א' כז).

את הקביעה "בצלם אלוהים ברא אותו" פירש הנצי"ב כמתייחסת לזכר בלבד. רש"ר הירש מסיק מכאן את המסקנה ההפוכה: רק שני המינים ביחד מהווים יצור שלם שהוא בצלם אלוהים. רש"ר הירש מפרש באופן זה את כל הפרשה.

הבריאה מהצלע

לכאורה העובדה שהאישה נבראה מצלעו של האדם מורה על עדיפותו של הזכר על פני הנקבה. כך פירש, למשל, הרלב"ג:

"ואמנם היה בריאת האישה מן האיש, לפי שהוא הסיבה במציאותה, רוצה לומר שהיא נבראת לעבודתו... הושמה בריאתה ממנו, כדי שתהיה יותר נשמעת אליו לעבדו העבודה הצריכה לו... ואולם בשאר הבעלי חיים אין עניין כן. ולזה נבראו יחד ממקום אחד" (רלב"ג על התורה).

בסיום דבריו הרלב"ג טוען שרק בבני האדם הנקבה נחותה מן הגבר, ולכן רק האדם נברא לבד בלי אשתו, ורק אח"כ נבראה היא[2].

אפלטון גם הוא רומז להיררכיה בין גברים לנשים, וגם הוא תולה אותה בסדר הבריאה:

"בתחילה נולדו גברים בלבד, ולפי ההסבר המתקבל על הדעת, כל אלה שהיו מוגי לב וחיו בעוול, נהפכו בלידתם השנייה לנשים" (אפלטון, טימַיאוס, כתבי אפלטון, כרך ג', עמ' 606).

בעלי התוספות פירשו שמשום נחיתותה וכפיפותה של האישה לגבר נבראה היא דווקא מן הצלע:

"קשה, למה האשה נבראה מהצלע ולא מאבר אחר? שתהא האשה כפופה בצלעות ומשועבדת לבעל"[3] (בעלי התוספות על התורה).

אך רש"ר הירש מפרש זאת להפך. הוא טוען שדווקא בריאת האישה מן האיש מלמדת על עליונותה:

"לא כבריאת האיש בריאת האישה. חומר גופו של האיש לוקח מן האדמה. וה' לקח צד אחד של האיש ובנה אותו לאישה. כביכול, האיש נחלק לשנים, וחלק אחד נבנה לאישה... הוא שוכלל והותקן להיות אישה. מה שהיה תחילה רק יצור אחד, היה מעתה לשנים. כך חתם הכתוב על השוויון הגמור לאישה. חכמינו מייחסים לכך גם את שאר סגולות האישה: את קולה, אופיה ומזגה, וכן את בגרותה הרוחנית המוקדמת. כל אלו קשורים לדרך יצירת האישה. היא נוצרה מגופו של אדם - שכבר חש, הרגיש וחי; בניגוד לאיש, שגופו לוקח מן האדמה" (רש"ר הירש, בראשית ב', כב).

רש"ר הירש מעלה כאן שתי נקודות לזכותה של האישה: האישה היא המודל הסופי, בעוד הגבר הוא מעין "טיוטה", או לפחות מודל פחות משוכלל; וכן - האיש נברא מן האדמה, בעוד האישה נבראה מן האיש, ולכן מעלתה גדולה יותר.

מעניין לציין כי בפרק א' של ספר בראשית מתוארת בריאה אחת משותפת של זכר ונקבה, לעומת פרק ב', שבו הזכר נברא קודם. ואף לגבי פרק ב', חז"ל טענו שהיצור הראשוני שנברא לא היה גבר, אלא יצור שיש בו גם זכר וגם נקבה:

"אמר ר' שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון אנדרוגינוס בראו. אמר ר"ל: בשעה שנברא דו פרצופין נברא, ונסרו ונעשה שנים גבים, גב לזכר גב לנקבה. איתיבין ליה: 'ויקח אחת מצלעותיו'! אמר להן: מסטרוהי, כדכתיב: 'ולצלע המשכן' "[4] (ויקרא רבה י"ד, א).

החטא

הוגים ופרשנים רבים הדגישו את אשמתה של האישה בחטא עץ הדעת. כך, למשל, כתב רבנו בחיי:

" 'אשר עשה אלוהים את האדם ישר' - כלומר, שבראו כולו שכלי, שיהיה נוטה בכל מדותיו אחר השכל בלבד. וכאשר יצאה האישה ממנו ונלקחה מצלעותיו, אז חטא ונטה מדרך השכל בסיבתה, כי החטיאה אותו לחשוב על ה' רעה בסיבת יועץ בליעל... לפי שלא חטא מעולם בהיותו יחידי, עד שבאת האישה, וכיוון שבאה האישה בא החטא" (כתבי רבנו בחיי, עמ' תקנ).

בתורה אמנם נאמר שהאישה אכלה ראשונה, אך לא כתוב שפיתתה את אדם; כתוב רק שהיא נתנה לו והוא אכל. רק אדם הוא שניסה להאשים את האישה, ותלה בה את חטאו[5]. במדרש הגדול אכן מציגים את האישה כמי שפיתתה את אדם, אך דווקא חולשתה ונחיתותה מהוות סנגוריה לה:

"אמר אדם לפני הקב"ה: ריבון העולמים, כשהייתי לבדי לא חטאתי לפניך; וכיוון שבאת אצלי האישה הזאת היא הטעתני, שנאמר 'היא נתנה לי מן העץ ואוכל'. אמר לו הקב"ה: אני נתתיה עזר לך, ואתה כופה טובה ואומר 'היא נתנה לי'?! היה לך שלא לשמוע ממנה, שהיא טפלה לך, ואין אתה טפל לה" (מדרש הגדול, בראשית ג', יב).


"לא טוב היות האדם לבדו"

הנצי"ב, למרות שככלל פירש את הפרשה כמדגישה את נחיתות האישה, העלה גם פירוש ברוח אחרת. הנצי"ב כתב בפירושו "העמק דבר" שכשהכתוב אומר "לא טוב היות האדם לבדו", אין הכוונה לעצם העובדה שהזכר זקוק לנקבה, שהרי כן הוא בכל הברואים, ולמה ייגרע חלקו?! מה החידוש בזה שהזכר צריך נקבה?! אלא הפירוש אחר:

"לא טוב שיהיה לו נקבה כמו לשארי ברואים, שאינם לעזר בכל הליכות החיים, ורק בעת הזיווג היא מזדמנת לפניו; אבל לא טוב שיהא האדם בזה האופן" (העמק דבר, בראשית ב', יח).

הזוגיות האנושית כוללת חיים משותפים, ולא רק זיווג מיני. נוכל להוסיף על דברי הנצי"ב, שגם במישור המיני "נטו" יש הבדל בין האדם לשאר בעלי החיים: לכל בעלי החיים מלבד האדם יש עונת ייחום מוגבלת, שרק בה הזכרים נזקקים לנקבות; האדם הוא היחיד שנזקק לאשתו תמיד, וגם זה מבטא את הצורך שלהם להיות תמיד ביחד.


[1] אמנם, בעל העקידה אינו מפתח את הרעיון שאנו מציגים כאן, בדבר השינוי שחולל החטא. יש להעיר כי הרלב"ג פירש כי השם "חוה" רומז לכך שהאישה שייכת במובן מסוים לבעלי החיים, והיא העליונה שבהם. גם לדעתו השם חוה מדגיש את נחיתותה של הנקבה.

[2] ובדומה פירש הראב"ד, בעלי הנפש, עמ' יד-טו.

[3] הכוונה - שהאישה תהיה קדה ומשתחווה לבעלה.

[4] ריש לקיש מפרש שכאשר הקב"ה לקח "אחת מצלעותיו" של האדם - אין הכוונה לעצם שאנו קוראים צלע, אלא לאחד מצדדיו של האדם. פירושו של ר"ל ש"צלע" היא צד או אגף הוא אכן פשט (גם אם הציור שהוא מתאר, שהאדם נברא עם שני פנים, ודאי אינו פשט). יש לציין שסיפור דומה מופיע כבר ב"המשתה" של אפלטון (כתבי אפלטון, כרך ב', עמ' 112-113).

[5] הנצרות, בניגוד ליהדות, פיתחה מאוד את תפישת אשמתה של האישה בעקבות החטא הקדמון. כדברי פאולוס: "ואינני נותן לאישה ללמד ולא להשתרר על האיש, כי אם החרש תחריש, כי האדם נוצר ראשונה ואחר כך חוה, והאדם לא נפתה כי אם האישה כאשר שמעה דברי המפתה עברה ברית. אך יש תשועה בבנים אשר תלד אם צנועה היא" (הראשונה של תימוטיוס ב', יב-טו).