שיעור 11 - קביעת יעדים בצמיחה רוחנית: התמחות או הרחבה? (ב)

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

קביעת יעדים בצמיחה רוחנית: התמחות או הרחבה? (חלק ב)

בשיעור הקודם, קבענו שכאשר אנו מתמודדים מול שאלת ההתמחות, יש להזדקק לשני ממדיה הנפרדים של הסוגיה: מבחינת האחריות האישית וההתפתחות הדתית, ומבחינת הניסיון להיענות לצרכים ציבוריים, חברתיים, לאומיים ואוניברסליים. כל עוד אנו עוסקים במרכיב הנורמטיבי הממוקד - חיוב המצווה - הרי שמעיינינו נתונים דרך כלל ליסוד הראשון - החובה האישית. אך במידה שאנו עוברים מאחריות מוגדרת לשיקולים של הגשמת ערכים, השאלה של השגת מטרות כלליות מסוימות משמעותית יותר. ברמה הערכית (בניגוד לרמה הנורמטיבית של החוק והמצווה), מבחינת הערכים ולא רק החיובים הפורמליים, שאלת ההתמחות נהיית תובענית ומורכבת הרבה יותר.

ז. תורה עבודה וגמילות חסדים

השאלה הזו משמעותית מאוד, משום שבתחום הערכים, שמעבר לציוויים הפורמליים, אנו פוגשים כמה מהיסודות החיוניים ביותר של קיומנו הדתי והרוחני. בתור יהודים, אנו נענים למגוון שלם של חיובים ואיסורים; ובאותו הזמן נענים אנו גם למטרות כלליות יותר, לצורך להגשים ערכים מסוימים.

על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה [דהיינו, עבודת המקדש במובן הצר, ובהרחבה - גם עבודת התפילה], ועל גמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב).

לשלושת עמודי הקיום האנושי האלה יש מכנה משותף: הם אינם מוגדרים בבירור, גדריהם אינם תחומים בגבולות חדים. הגדרים קיימים, אולי, ברמה המזערית הנורמטיבית. ישנו שיעור מינימלי של תלמוד תורה שבו חייב אדם כל יום, וכן שיעור מינימלי של תפילה, אם מדאורייתא ואם מדרבנן. בוודאי גם מצוות החסד חייבת להיות חלק מחייו של כל אחד, אם מכוח מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כדעת הרמב"ם (הלכות אבל פי"ד ה"א), ואם על סמך "והלכת בדרכיו" כפי שנאמר בגמרא סוטה (ה ע"א).

אולם בשום מקום אין הגדרה ברורה כיצד אמור קיומו הרוחני של הפרט להתחלק בין שלושה יסודות אלה. על פי הגמרא (מנחות צט ע"א) מקיים האדם מצוות תלמוד תורה אפילו אם הוא רק אומר קריאת שמע שחרית וערבית. הגאון מווילנה (שנות אליהו, פאה פ"א מ"א) מותח את הרעיון הזה עד קצה גבולו ההגיוני: בעצם, מדוע דווקא קריאת שמע? מילה אחת של תורה בבוקר ומילה בערב יספיקו לקיום מצוות תלמוד תורה! אולם מצד שני, קיים חיוב ללמוד ללא גבול - "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח).

כיוצא בזה, בקשר לעבודת התפילה, מביאה הגמרא (ברכות לד ע"א) ביקורת שנמתחה הן על המקצרים בתפילה והן על המאריכים. על כך מגיבה הגמרא: מי קצרן ממשה? משה התפלל לרפואת מרים אחותו בחמש מילים בלבד (במדבר י"ב, יג). ומי מאריך יותר ממשה? משה התפלל במשך ארבעים יום שהקב"ה ימחל לעם ישראל על חטא העגל. גם בעניין תפילה, מתואר כאן מגוון מרתק.

הדבר נכון גם לגבי גמילות חסדים. מובן מאליו שמי שרוצה בכך, יכול להקדיש את כל זמנו לעזרה לחולים, לאבלים, ליתומים ולאלמנות. אולם ייתכן בכל זאת שיש להגביל את הזמן שאותו אמור האדם להשקיע בביקור חולים ובעזרה לזולת.

מכאן שביחס לדברים שהם עצם עמודי קיומנו הרוחני, ישנו תחום בעל גבולות פתוחים, ואין הגדרה ברורה לגבי ההיקף והאינטנסיביות שבהם אמורים אנו לעסוק בערכים האלה. אדם מצד אחד יכול לנסות ולנגוע בדרך כלשהי בכל התחומים הללו; מאידך, הוא יכול להתמסר ולהקדיש עצמו לתחום אחד, כתשתית וכמוקד לעבודת ה' שלו. ומכיוון שכך, ברגע שעברנו את המישור של עבודת ה' המוטלת עלינו כחובה ישירה ומיידית, הרי שעומדות לנגדנו שאלות של סדר עדיפויות ויעדים, ועלינו להכריע כיצד לחלק את מאמצינו ואת תשומת לבנו.

ח. התועלת הציבורית מול התועלת הפרטית

השאלה האם לנסות לחתור להשיג מעין האידאל של הרנסנס, להיות "a man for all seasons", או לנסות להשתלט באופן אינטנסיבי על תחום מסוים - לא רק בתיאוריה אלא גם למעשה - עומדת בפנינו הן ברמה הציבורית והן ברמה הפרטית. אולי הבחירה לפעמים קשה גם משום שהאינטרסים הציבוריים והפרטיים לעתים קרובות חלוקים ביניהם.

אם לבחון עניין זה רק מן ההיבט האישי, כאשר אנו מודרכים על ידי התועלת הרוחנית של הפרט בלבד, נדמה שתגובתנו האינטואיטיבית (שלי, בכל אופן) נוטה לכיוון אותו אידאל של הרנסנס, שאינו מגביל את האדם לעבודה חד-תחומית, אלא מכוון אותו לעבוד את ה' בשלמות - "בכל דרכיך דעהו". האדם מועשר על ידי כך, וצדדים שונים של הווייתו הרוחנית מפרים זה את זה. האדם אינו חי כאילו היה ישות מקוטעת. הוא לא רק מסוגל, כפי שאמר מתיו ארנולד על סופוקלס, "לראות את החיים בהתמדה ולראות אותם בשלמות", אלא ממש לחיות אותם בהתמדה ובשלמות.

מאידך, מבחינת תועלת הציבור, בוודאי שיש הרבה לומר בזכות ההתמחות. אם האדם הוא בן בית ומומחה בתחומו, אזי כאשר מתעוררת בעיה בתחום המסוים ההוא, הוא מסוגל להתמודד טוב יותר מאדם שלו פרספקטיבה כללית יותר ושדה ראייה רחב יותר. ברור שהמומחה יכול להועיל הרבה יותר מבחינה ציבורית מאשר בעל הידע הרחב. מסיבה זו, לעיתים קרובות מתלבטים אנו בין הרצון להדגיש את הציבוריות לבין היעדים האישיים.

אין זה אומר שתמיד טובת הציבור דוחפת להתמחות, וטובת היחיד לראייה הרחבה. אין ספק, מצד אחד, שתועלת הציבור דורשת שאנשים המטפלים בסוגיות מרכזיות ויסודיות יהיו בעלי אופקים רחבים והסתכלות כללית יותר. אסור שנושאים ציבוריים הקשורים להווייתנו האזרחית יישארו לטיפולם של טכנוקרטים, הבקיאים בתחום ידע מצומצם אבל אינם יכולים לקשר אותו לתחומים אחרים, תוך גילוי רגישות. שיקול זה הוא בלב המסורת הבריטית, שעל פיה עובדי ציבור הם מומחים, בעוד שהחלטות כלליות של הדרג המדיני מתקבלות על ידי אנשים בעלי השכלה רחבה יותר. אמרת הכנף המוכרת "המלחמה היא חשובה מכדי שנשאיר אותה בידי הגנרלים", נכונה גם בתחומים רבים נוספים בחיים הציבוריים.

מאידך, מנקודת ראות אישית, יש ערך גם למידה ידועה של התמחות. ישנה תשובה מעניינת של אחד מחכמי פרובנס הקדומים, הרב אברהם בן יצחק אב בית דין (הידוע במקורות אחרים כ'ראב"ד הראשון', חמיו של הראב"ד המפורסם בעל ההשגות), שמופיעה בספר אורחות חיים, מאחרוני הראשונים בפרובנס:

תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני, וכולן חסידים הראשונים מקיימין אותן כמאמרן ולא היו עוברין עליהן מימיהן, כדגרסינן בבמה אשה (שבת סג ע"א): כל המקיים מצווה אחת כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר 'שומר מצוה [= בלשון יחיד, ולא מצוות] לא ידע דבר רע' (קוהלת ח', ה).
ותנן נמי (קידושין פ"א מ"י): כל העושה מצווה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו. ואמר בירושלמי (קידושין פ"א ה"ט) [בפירוש משנה זו]: זה שיחד לו דבר מצווה ולא עבר עליה מימיו, כגון כבוד אב ואם. ורבנן בתראי משבחי נפשייהו וכל חד וחד אמרו תיתי לי דקיימית מצוות ציצית או תפילין או ג' סעודות [תרגום: האמוראים המאוחרים היו מתפארים ואומרים - מגיעה לי הערכה על שקיימתי מצוות ציצית, או תפילין, או שלוש סעודות (שבת קיח ע"א)]. והוה שאיל חד לחבריה, אבוך במאי הוה זהיר טפי? [תרגום: והיו שואלים זה את זה - באיזו מצווה היה נזהר אביך במיוחד? כלומר,] באיזו מצווה שלא עבר עליה?
והיינו בא דוד והעמידן על אחת עשרה [= צמצם את תרי"ג מצוות לכדי אחת עשרה בלבד (מכות כד ע"א)],[1] שאלו יעשה אותן בדקדוקן ובמאמרם, ויעשה בהן גדרים שלא יעבור עליהן מימיו, נקרא צדיק ונוחל העולם הבא. וכי נמי [= וגם כאשר אמרו חז"ל] בא חבקוק והעמידן על אחת - לומר שאם יחזיק בה כמאמרה ובדקדוקיה, אף על פי שאין יכול לדקדק בכל המצוות במאמרן ובדקדוקן, בזו לבדה נקרא חסיד ונוחל העולם הבא (אורחות חיים, הלכות ראש השנה, סימן כה).

היה מקום לומר שיש לציבור צורך במומחים לטליתות ובמומחים לתפילין, כשם שחיוני בתחום הרפואה שיהיו לנו מומחי לב ואנדוקרינולוגים. אך אין לזה זכר כאן; הרב אב בית דין מתייחס לאדם הפרטי כשלעצמו. ברור שעיקרה של תשובה זו ושל מאמרי חז"ל המצוטטים בה הוא, שהיחיד המשתדל להתמסר באותו להט לכל מצווה ומצווה, עלול להסתכן ברמת בינוניות אחידה בכל הנושא של עבודת ה'. מובן שלכתחילה האדם היה רוצה לעבוד את הקב"ה בלבב שלם ובנפש חפצה, ולהשתמש בקשת השלמה של כוחותיו, כישוריו ותחושת מחויבותו, בכל מצווה ומצווה. אלא שאין זה אפשרי. מאמץ כזה היה מביא לידי פשרה כלשהי או לידי ביצוע אדיש, לעבודת ה' שהיא 'פרווה'. לפי הגישה הזו, לאדם יש אנרגיה מוגבלת, ואם ינסה לפזר אותה באופן אחיד על כל המצוות, תיווצר שכבה דקה ביותר.

ככל הנראה, מאמרי חז"ל אלה סבורים שלצמיחה דתית יש לגשת משתי פרספקטיבות. מצד אחד, ברי שיש להשיג רמת קיום בסיסית ועקרונית, וכן זהירות וזריזות, ביחס למצוות כולן. במישור הקיום הממשי וכן בעניין הגשמת ערכים, יש צורך ברמה מינימלית של עבודת ה', בכל המרחב השלם של קיומנו. עם זאת, חשוב שיהיה דחף כלשהו להתעלות, שאיפה שהיא מעבר לעבודה הרגילה והיומיומית. לפחות בתחום אחד, עלינו להשיג מידה של התמסרות ולהט שתוסיף ממד איכותי לעבודת ה' שלנו. כל זה עולה על הפרק הרבה לפני שמגיעים לשיקול ציבורי מכל סוג שהוא.

ט. בעיה חינוכית כללית

שאלת ההתמחות מול הצמצום משתקפת גם בתחום החינוכי. ברור שמבחינה ציבורית, ככל שהאדם שאליו מפנים שאלה מסוימת הוא מומחה יותר, כך ייטב לנו. אם במקרה רצונך לשאול על ההיסטוריה הטיבטית מלפני 1500 שנה, יש לגשת למומחה לענייני טיבט; אם רצונך לדעת משהו על תורת המשקל בשירה הצרפתית במאה השש עשרה, יש ידען המתמחה בכך. ואולם מבחינת הפרט, לובשת סוגיה זו אופי אחר לגמרי. כפי שאנו להוותנו יודעים היטב, זו שאלה הלוחצת יותר ויותר ככל שהתפוצצות המידע הופכת להיות גורם מרכזי, והמאמץ להשתלט על מרחב שלם ברמה משמעותית נהיה בלתי אפשרי כמעט בכל תחומי הידע.

רק לפני מאה שנה, היה נחשב אפשרי שאדם ישלוט באמת במדעים רבים. אדם היה מתיימר לכתוב, כפי שעשה רישיליו, את ההיסטוריה של צרפת בשלמותה, או יוזם את כתיבת כל תולדותיה של אנגליה, כפי שעשה טרבליאן לפני זמן לא רב. כיום, השאיפות צנועות יותר. בראונינג, בשיר "A Grammarian's Funeral", שם הערה בפיו של המדקדק שלו: "Grant I have mastered learning's crabbed text, / Still there's the comment" ; כלומר, ייתכן שרכשתי שליטה בטקסטים המפותלים של ההשכלה, אבל נותרה עדיין הפרשנות. ההערה הזו רובצת בכבדות על כתפי כל העוסקים במחקר על כל תחומיו.

ככל שמתרחקת יותר ויותר משאת הנפש של הרנסנס בתור חלום נכסף, גדל והולך גם הקושי בתחום החינוך לבחור בין ידע מקיף וכולל לבין שליטה ממוקדת בשטח צר - עד שמתקרבים אנו למצב האבסורדי שעליו נאמר כי התמחות היא תהליך שבו אנשים יודעים יותר ויותר על פחות ופחות, עד שבסוף יודעים הכל על לא-כלום.

י. חינוך ליברלי

ישנו פתרון המתמודד עם הבעיה הזאת. מדובר בגישה המוכרת פחות לבוגרי החינוך האירופי או הישראלי, אך מוכרת יותר לאלה מאתנו שהתחנכו באמריקה (אם כי לצערנו, גם שם יש כרסום). זהו האידאל של 'החינוך הליברלי', שזכה לניסוחו המפורסם והמשכנע ביותר אצל הקרדינל ניומן בספרו The Idea of a University, אך מובן שהוא בעל היסטוריה ארוכה בעולם המערבי. הרעיון היסודי הכרוך בחינוך הליברלי הוא ההבנה, שנחוץ לו לאדם להשיג רמה בסיסית של התמצאות וידע ביחס למגוון גדול של תחומים ומקצועות. לאחר מכן, עובר האדם לגישה מתמחה וספציפית יותר.

אילו באנו לתמצת את המרכיבים העיקריים בגישה זו, נראה שכדאי שנהיה מודעים לשלושה יסודות. ראשית, ההנחה שעל האדם להזדקק לטווח רחב של מקצועות. יש להבחין בין זה לבין ההנחה שהאדם מתכוון להקיף את מכלול הידע האנושי; שכן על האידאל ההוא כבר אבד הכלח מזמן. בתחילת המאה ה-20, תומאס וולף, שתאבונו להשכלה לא ידע גבול, נכנס לספריית ווידנר באוניברסיטת הרוורד, שאז הכילה רק מיליון ספר, והתחיל לקרוא מן הראשון שבהם, בתקווה שיגמור את כולם. ברור שבימינו אין לנו כל יומרה שאפילו מתחילה להתקרב למטרה כזאת.

אולם אנחנו מתכוונים לכך שצריכה להיות לאדם חשיפה למגוון של מקצועות, או אם נתייחס להגדרת הבעיה על פי C.P. Snow בספרו המפורסם The Two Cultures - למגוון של תרבויות. אפילו מנקודת הראות של אדם המחויב לעיקרון של החינוך הליברלי, השאלה אם למדת גם כימיה וגם פיזיקה, או אם הנך בקי בהיסטוריה הצרפתית והרוסית כאחת, אינה מכריעה. הדבר החשוב הוא שהאדם, בנקודה כלשהי וברמה של ממש, יעמוד פנים בפנים מול מקצוע מדעי, יבין את המנטליות המדעית וגישתה; ומצד שני, שהוא ייחשף בשלב כלשהו לרגישות ההיסטורית, לתפישת ההיסטוריה ולפרספקטיבה היסטורית. זו ההנחה הראשונה: שהאדם צריך להיחשף למגוון התרבויות ברמה משמעותית.

ההנחה השנייה היא שבנקודה כלשהי, האדם יתביית על תחום אחד ויפתח את הכישורים ואת הלהט לעסוק בו ביתר העמקה. ההנחה השלישית קובעת שתחום ההתמקצעות מוכתב הן על ידי הנטייה האישית והן על ידי התועלת הציבורית.

סבורני שבגשתנו לשאלת ההתמחות הרוחנית, של קביעת יעדים בהתפתחות הדתית, עלינו לחשוב במונחים מקבילים. אם נבחן את הנושא מצד התועלת האישית, יש הרבה מה לומר בזכות יישום הגישה ה'ליברלית' הזו גם לעבודת ה', דהיינו, שתהיה לאדם מעורבות של ממש וחשיפה לכל התחומים העיקריים - תורה, עבודה וגמילות חסדים; וזה במנותק מאותן מצוות שלגביהן הבחירה אינה בידינו, כלומר המצוות הספציפיות - מצה, ציצית וכו' - המוטלות עלינו כחובה.

בנוסף, כפי שציין הרב אב בית דין בדבריו שהובאו לעיל, עלינו להכיר בצורך, מבחינה פרטית וציבורית כאחת, במידה כלשהי של מחויבות יותר אינטנסיבית בתחום מסוים. לצורך בחירת התחום ההוא, יש לשקול גם את הנטייה האישית וגם את צורכי הציבור.



[1] ההבנה המקובלת כאן היא שאמנם פרטי המצוות הם תרי"ג, אבל את העקרונות שמהם מסתעפות המצוות אפשר לצמצם למספר נמוך בהרבה. אך הבנת האורחות חיים שונה.