שיחה על התפילה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

שיחה על התפילה / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת ואתחנן

הנושא שאני מבקש לדבר עליו היום הוא נושא 'צנוע', הקשור לעבודתנו ברמה היום-יומית. מדובר בחלק מההווי הבסיסי של עבודת ה' שלנו, הן במובן האישי והן במובן הישיבתי.

השנה אנו לומדים את מסכת בבא-קמא, ואחד הנושאים המתעוררים במסכת הוא שאלת חיובו של מזיק. כידוע, ישנם מקרים בהם הפטור של המזיק נקבע בגלל שהניזק נמצא במקום מסוים, ואילו הניזק היה נמצא במקום אחר המזיק היה חייב (בעליו עמו למשל). ואמנם, השוני ביחס ההלכתי למעשה מסוים בהתאם למקום בו התרחש, עולה במקומות רבים בהלכה: קביעת רשויות, תחומין ועוד.

אולם, ברור שהשוני בהתייחסות למקרים מסוימים בהתאם למקום שבו התרחשו, מתקבל על הדעת לא רק בלימודנו ההלכתי הצרוף, אלא גם במציאות הרגילה היום-יומית. לכן, אני מרשה לעצמי לקשור רעיון זה לנושא כללי יותר, לגבי יישום שיישמע קצת תמוה.

השו"ע בסימן נ"ג פוסק:

"שליח ציבור שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב: אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להש"י בנעימה תבא עליו ברכה, והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה; אבל אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו, הרי זה מגונה. ומכל מקום, כל שמאריך בתפלתו לא טוב עושה מפני טורח הצבור".

שאלה בעניין דומה, לגבי שליח ציבור המאריך בתפילתו, הובאה גם לפני הרשב"א, וטענת השואל העולה מבין השורות היא 'איזה מין עבודת ה' היא זו?!'. אולם, הרשב"א עונה שלא ניתן להכתיב לאנשים את הצורה בה יעבדו את הקב"ה. בדומה לשו"ע, הוא מסביר שהכל תלוי במניע הפנימי של האדם: הנאה עצמית, ואז האריכות או הקיצור בתפילה פסולים; או עבודת ה' לאמיתה, ואז הדברים ראויים מתוך ההכרה שהכלים בעבודת ה' שונים בין אדם לאדם. אמנם, הרשב"א מסיים שאם בעקבות האריכות החזן גורם לטורח הציבור - יש לו לקצר.

תשובה נוספת העוסקת בנושא זה מובאת אצל רב רבו של הרמב"ם, הר"י מיגאש, בסימן ק"פ:

"ילמדנו רבינו אם היה ש"ץ מאריך בתפילתו בשביל לעשות תפילתו תחנונים, או קצת מאנשי הקהל האריכו כמו כן - אם יש למחות בידם בזה אם לא? תשובה: ש"ץ שמאריך בתפילתו, אם היה בציבור איש שמאריך כמוהו מאותם שיש הכרח לציבור להמתין להם אין עליו בזה עוון, ואם אין בציבור מאחר ומאריך בתפילתו זולתו, ראוי לו להיות דרך ארץ ומוסר עם הציבור ולא יאריך בתפילתו אם הציבור בהיותם ממתינים לו. ואמרו כבר על ר' עקיבא שכשהיה מתפלל עם הציבור היה 'מקצר ועולה'"

הדברים ברורים: אין להאריך בתפילה כדי שלא להטריח את הציבור.

אולם, השאלה העולה מכל המקורות הללו היא מה ההגדרה של אריכות יתירה? מה הקצב הראוי המתבקש, ומהי הסטייה הבעייתית? שאלה נוספת, המחזירה אותנו לנושא בו פתחנו, היא האם האורך הרצוי שווה בכל המקומות, או שמא אורך התפילה הרצוי נמדד אחרת במקומות שונים?

נדמה שלפחות לגבי השאלה השניה התשובה ברורה: אמנם יש לדון מה נחשב כאריכות יתירה בציבור הכללי הרחב, המורכב מאנשים חסרי סבלנות ולעיתים חסרי רצון או יכולת להאריך בתפילה, בשל שיקולים של עבודה או עול משפחה; אולם ברור, שבישיבה הדברים אמורים להראות אחרת. אמנם גם בישיבה אמורים להנחות אותנו שיקולים של טורח הציבור, אולם דווקא בישיבה צריכה לעלות גם השאלה האידיאלית - כיצד אמורה להראות התפילה וכמה ארוכה היא צריכה להיות. דווקא בישיבה, לא רק שיקולים של דרך ארץ ומוסר כלפי רצונותיו של הציבור אמורים להיות עומדים לנגד עינינו כאשר אנו קובעים את אורך התפילה, אלא גם באיזו מידה אותם הרצונות נכונים ומוצדקים. אם כן, במידה וחלק מהציבור נפגע בגלל האריכות בתפילה, השאלה הערכית העולה היא עד כמה פגיעה זו אכן מוצדקת ביחס למקום בו הם נמצאים.

אמנם, יש להדגיש שכאשר אנו עוסקים באורך התפילה יש לשים לב לשתי בעיות אפשריות: מצד אחד, יש להיזהר מהתעלמות ממרכיב האורך, ומצד שני, יש להיזהר מנתינת מעמד גדול מדי לאריכות התפילה. לאחר הערה זו יש לחזור ולהדגיש, שלא הרי תפילה בישיבה כתפילה מחוצה לה. ציבור הבעלי-בתים הוא ציבור שונה למדי מהציבור הנמצא בתוך כותלי בית המדרש, ולמרות שגם בתוך כתלי בית המדרש יש דחיקות מסוימת לקצר בתפילה בשביל להאריך בלימוד, ובהחלט ייתכן שזה שיקול שיש לקחת אותו בחשבון - אף על פי כן, אדם שצריך לדאוג למשפחתו ולילדיו איננו בעל מרחב פעולה רב כמי שנמצא בתוך כתלי בית המדרש.

אולם, לא רק השיקולים הטכניים של הטירחה היום-יומית הם המבדילים בין עולם הישיבה לעולם החוץ בנושא זה. בנוסף לכך, ישנו שוני גם מבחינה רוחנית.

באופן בסיסי, אדם מגיע לישיבה ללמוד כיצד ללמוד וכיצד להתפלל. משמעותה של התפילה שמופיעה בחז"ל היא בתור 'רחמי' - תחנונים. מהי תפילה של 'תחנונים'? רש"י על המשנה באבות מסביר, שהמילה 'תחנונים' היא מלשון 'חינם'. כלומר, התפילה צריכה לבוא מתוך ידיעה ברורה שמה שמקבלים מהקב"ה הוא מתנת חינם. לא הרי מי שפונה אל הקב"ה בגלל שמגיע לו, כהרי מי שמתחנן ומבין שגם מה שיקבל בסופו של דבר הוא מעבר למה שמגיע לו. תפילה צריכה להיות בקשה ולא תביעה.

אולם מעבר לכך, תפילה של תחנונים מכוונת לפן הרגשי שצריך להתלוות לעבודת ה'. תפילה אמורה להיות ההפך מעזות, ואדם צריך להתחנן ולשפוך את ליבו לפני קונו - "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". השתפכות הלב היא מהותה של תפילה. בתפילה, אדם נותן ביטוי לא רק לדברים שניתנים לתפישה ולניסוח, אלא גם לתחושה של הבכי הפנימי, הבא לבטא את שברון הלב והמצוקה מצד אחד, והציפייה, הכיסופים והגעגועים, מצד שני.

את המשמעות הרחבה הזו של תפילה, הן מבחינת המשמעות והן מבחינת האופי - אמור אדם להפנים בתקופה בה הוא מתעצב ומתייצב בתור עובד ה', בתקופת הנעורים בה הוא שוהה בישיבה. כפי שהישיבה איננה מקום בו יש ללמוד באותה כמות ואיכות בה לומדים בבית, כך הישיבה היא לא מקום בו אמורים להתפלל באותה כמות ואיכות בה מתפללים בבית. מכאן, שכשאנו שואלים את עצמנו האם דברי הר"י מיגאש לגבי "דרך ארץ ומוסר" בהקשר לאריכות התפילה שייכים אלינו, יש לשאול את עצמנו בנוסף לכך מה האריכות המתבקשת מבחינה אובייקטיבית. רק אז נוכל לדעת מי הפריז והתעלם מדרישות הציבור, ומי נהג כראוי. במילים אחרות, דרך הארץ והמוסר המתבקשים מהחזן הם לא רק בהתאמה למה שהציבור רוצה, אלא גם למה שראוי שירצה!

אמנם, בהקשר זה יש לסייג את הדברים. בל נשגה ונבלבל בין כמות לבין איכות. לא כך פני הדברים. אמנם מי שמתפלל תפילת הבזק, מן הסתם תפילתו איננה תחנונים אלא במקרה הטוב קבע; אולם אין זה אומר שכל מי שמאריך או מאיט, תפילתו משתפרת במידה פרופורציונאלית. תפילה טובה איננה פונקציה של הפן הכמותי בלבד. יתירה מזאת, הגמרא בברכות אומרת: "אמר רב בבא כל המעיין בתפילתו ומאריך בה סוף בא לידי כאב לב", ומשמע מכך שלא רק שלא ניתן לזהות תפילה איכותית עם תפילה כמותית, אלא שלעיתים כמות היא מכשול איכותי.

ואף על פי כן, בגדול, מתוך מודעות לבעיה שהזכרתי כרגע, יש קשר מהותי בין תפילה מהירה לבין תפילה רדודה. אל נראה את הדברים מנקודת ריאות פשטנית, אולם מצד שני אל נתעלם מהנתונים.

ישנה מחלוקת בין הרמב"ן לרמב"ם כיצד לפרש להלכה את הפסוק "לעובדו בכל לבבכם". הרמב"ם מפרש: "לעובדו בכל לבבכם - איזו היא עבודה שהיא בלב זוהי תפילה". מכאן, שהוא מונה את התפילה כמצווה דאורייתא. לעומת זאת, הרמב"ן חולק וסובר שהתפילה איננה חובה כלל, אלא היא פעולה שהאדם אמור לעשות מתוך רצון שלם וחופשי של רגש הודאה לקב"ה. נדמה, שאנו כבני תורה אמורים להלביש את הרמב"ן על הרמב"ם, ולרבות את תפילתנו המחוייבת, כשיטת הרמב"ם, עם העובדה שהיא מבטאת את "חסד הבורא עלינו", כשיטת הרמב"ן. זה מה שנדרש וזה מה שמתבקש.

דרך זו עלולה לעיתים לחייב מאמץ. לעיתים מוטלים עלינו הכרחים חיצוניים וטרחות היום-יום, ובנוסף לכך לפעמים יש הרגל מהצבא לתפילה קצרה. אולם, אל נרפה את ידינו בשל כך. אדם צריך בזמן לימודו בישיבה להתחנך מחדש, ולדאוג שאותה עבודה שהרמב"ם ביקש תהיה אותה עבודה שהרמב"ן ביקש. זו עבודה אישית וזו עבודה ציבורית - ברמת הפרט וברמת הישיבה.

לצערי, קיימת תחושה שלעיתים אנחנו ממצים את המאמצים הנדרשים להתפתח מבחינת הלימוד, אולם לא תמיד מנסים באותה מידה להעמיק ולהתפתח באותו תחום של עבודת ה' שתפילה מציינת ומסמלת. אם כן, המטרה היא להעצים את השקעתנו במישור זה, ולשם כך יש לשאול את עצמנו באמת ובתמים, גם כשנדמה לנו שלפעמים קצת מאריכים, האם בסופו של דבר זו התפילה הנדרשת בישיבה. לגבי אותן קריאות שנשמעות פה ושם ששליח ציבור האריך ופגע בציבור, יש לשאול האם אריכות בתפילה באמת מבטאת פגיעה של ממש שעליה דיבר הר"י מיגאש, או שמא תפילה זו מבטאת שאיפה ורצון להעמיק את מצבנו הקולקטיבי באמצעות התפילה.

אמרתי בפתח הדברים שאני הולך לדבר על נושא מאד צנוע ומקומי. אין ספק שלמרות שתחום זה 'צנוע', קשור בטבורו לזיהוי מציאותנו כעובדי ה' ומחייב התייחסות. אם נהיה מלאי רצון להגשים את היעד עליו דיברתי היום, הקב"ה גם הוא ייתן לנו סיעתא דשמיא לעמוד במשימה.