דילוג לתוכן העיקרי

חקת | העונש על האי-עשייה

קובץ טקסט

עונשם הכבד של משה ואהרן

במוקד פרשתנו עומד ללא ספק חטאם של משה ואהרן. חטא, אשר גורר בעקבותיו עונש קשה ביותר – משה ואהרן אינם נכנסים לארץ ישראל. הקורא את הפסוקים מתקשה לקבל עונש כבד זה, הרובץ על כתפיהם. הרי אך לפני פרשות ספורות הזדהינו הזדהות פשוטה עם דבריו הכנים של משה:

"הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק?!" (במדבר י"א, יב)

הדברים נכונים גם לגבי אהרן. אחרי שנים כה מרובות של תלאות, של עליות ומורדות, במצרים ובמדבר, של מנהיגות מסורה של משה ואהרן, קשה לקבל את עונש אי כניסתם לארץ.

בנוסף לאמור לעיל, יש לזכור את שורשה ומקורה של שליחותו של משה. בעודו בסנה, לא היה מעוניין משה לקבל את השליחות. הנהגת העם, הוצאתם ממצרים והבאתם להר הא-לוהים לא הייתה ממאווייו. הוא ניסה להתחמק מן השליחות, "שלח נא ביד תשלח". לבסוף נעתר משה והסכים לשליחות הכבדה. האם ראוי לשליחות כזו, שנפלה עליו בכפייה – להסתיים בעונש זה?

עלינו להבין ולהפנים את משמעותו של עונש זה. פסגת מנהיגותו, מימוש אישיותו של משה, טמון באותה כניסה לארץ. מניעת הכניסה, כמוה כטפיחה על פניו של משה – הוא זוכה לראות את הארץ, אך לא להיכנס בשעריה.

חז"ל היו ערים לשאלה זו, ובעקבות זאת דרשו:

"אמר רבי אחא: אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר 'וסביביו נשערה מאד', מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה". (בבלי בבא קמא נ ע"א)

דברים אלו ידועים הם. אולם, אין בדרשה זו כדי להשיב על התמיהה הקשה שהצגנו. כחוט השערה, אבל עד כדי כך?!

בכדי להבין את העונש הרובץ על כתפיהם של משה ואהרן, עלינו להבין טוב יותר את חטאם. פרשני המקרא הביאו מספר הבנות בחטא. הרמב"ם במורה הנבוכים, למשל, מבין שמשה כעס, ולכן נענש. בכך מתחבר הרמב"ם לבעייתיות שהוא מציג במידת הכעס בפרק השני מהלכות דעות. הבעייתיות בהסברו זה של הרמב"ם היא שכעסם של משה ואהרן לא מופיע בפסוקים באופן מפורש. אכן, הפירושים הרבים בזיהוי החטא מסבירים את אופיו ואת הבעייתיות שבו, אך בה במידה מטילים ערפול על זיהויו. במה חטאו משה ואהרן?

חטאם של משה ואהרן

ננסה לענות על שאלה זו על סמך הפסוקים בסוף פרשת האזינו:

"עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". (דברים ל"ב, מט-נב)

בפסוקים אלו מתואר החטא כ"מעילה". מעילה, אשר מושווית ע"י חז"ל לחטאים הכבדים ביותר: גילוי עריות, עבודה זרה. בין אם יסודותיה של מעילה נובעים מגזל, בין אם נובעים מעצם השימוש וההנאה בהקדש, הרי שהמעילה היא מעשה חמור ביותר.

בפסוק כאן מופיע מבנה זהה בתיאור החטא: "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם... עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם". יש כאן השוואה בין ה'מעילה', לבין 'אי הקידוש'. מפסוק זה עולה באופן מפורש ופשוט שמוקדו של החטא נעוץ דווקא באי העשייה.

הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה כותב:

"כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר ''אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ... וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ'' – זה וידוי דברים". (רמב"ם הלכות תשובה א', א)

הרמב"ם מדבר כאן הן על מצוות עשה הן על מצוות לא תעשה. על שתיהן יש צורך בתשובה, ושתיהן זוקקות וידוי. העשייה של הלאו עומדת כאן לצד אי-העשייה של העשה.

משה ואהרן מקבלים את ענשם הכבד על אי עשייה, על כך שלא קידשו את שמו של ה' בתוך בני ישראל.

עלינו להבין את משמעות אותו קידוש ה' אשר פוספס. חז"ל מלמדים אותנו על חשיבותם של זמנים שונים:

"בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת." (בבלי עבודה זרה יז ע"א)

יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש מפסיד עולמו בשעה אחת. לא כל השעות שוות. יש שעות גדולות, שנועדו לדברים גדולים ועצומים, ויש שעות 'רגילות', המהוות חלק מחיי היום-יום שלנו, דברים שבשגרה.

קידוש ה' במי מריבה

מה היה כה משמעותי וכה גדול באותה שעה, בה הכה משה על הסלע? התשובה לכך כפולה היא. חלקה הראשון מופיע גם הוא בפסוק בפרשת האזינו:

"עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (דברים ל"ב, נא)

בפסוק זה שני היבטים. ראשית, ההיבט הכמותי: קידוש ה' שיכול היה להתרחש כאן, יהא אשר יהא, היה מתממש לעיניהם של כל ישראל. כולם יחדיו היו רואים את משה ניגש אל הסלע ומדבר אליו בנחת, ואת המים יוצאים מן הסלע. נס גלוי, אשר יכול היה להתרחש כאן, לפני דור הבנים: הדור אשר עתיד להיכנס לארץ ישראל.

ההיבט השני מתייחס לאופיו של אותו קידוש ה'. מיד אחרי תיאור החטא, מופיעה תגובתו של ה':

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי להקדישני לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". (במדבר כ', יב)

אותו קידוש ה', כמעט והתרחש לעיני בני ישראל. נהוג לומר כי "תמונה אחת שווה אלף מילים", או בלשון חז"ל: "אינה דומה שמיעה לראייה". בניגוד לתפיסות אחרות אשר גורסות כי הראייה היא גופנית מידי, ועל כן שמיעה עדיפה עליה – אנו גורסים כי עדיפותה של הראייה מוחלטת היא.

בתיאור מעמד הר סיני בתורה כתוב:

"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת." (שמות כ', טו)

המעמד היה כה גדול, כה נשגב וכה חריג, עד אשר ראו בני ישראל את הקולות. בני ישראל גם שמעו את הקולות, כמובן, אך הדגש הוא על הראייה, שהיא חשובה הרבה יותר. מדובר היה בחוויה כה משמעותית, עד אשר ראתה העין מה שאינה מסוגלת לראות.

באופן דומה, אנו מוצאים ביטוי המתייחס לראיית הנשמע גם בחזון אחרית הימים:

"וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר". (ישעיהו מ', ה)

כל בשר יראו כי פיו של ה' – דיבר. גם באחרית הימים נגיע למעמד נשגב, בו ניתן לראות בעיניים את מימוש דבריו של הקב"ה.

בעולם של עדות, רגילים אנו להבחין בין שני סוגי עדות: עדות לבירור דבר, ועדות לקיום דבר. תפקידה של עדות לבירור היא לברר את המעשה שנעשה בעבר. עדות זו היא טכנית באופן יחסי, ואינה משפיעה כלל על עצם המעשה.

לעומת עדות זו, אנו מוצאים עדות לקיום הדבר. בעדות זו, עצם הנוכחות בביצוע הפעולה יוצק לתוכה תכנים ומשמעות, ובכך יוצר את החלות ההלכתית. כל זאת, כמובן, בהסתמך על חוש הראייה של העדים.

חז"ל אומרים כי האומר 'ויכולו', מעיד בכך על מעשה בראשית, ונעשה בכך שותף לבריאה. דברים אלו בהחלט משתמעים כעדות לקיום הדבר, בו העד נעשה מעורב במעשה עצמו. ודאי וודאי שאין האדם נעשה שותף למעשה בראשית כפשוטו; ה' הוא בורא העולם והוא לבדו בורא העולם. אולם, יש בעדות זו אישור ואישוש לעובדה זו בעולם הזה, ובמילים אחרות – קידוש ה'.

העונש על אי העשייה

זהו הפוטנציאל של קידוש ה' שעמד בפני משה ואהרן באותה העת. קידוש ה' לעיני כל העם, אשר היה מגיע אליהם באמצעות ראייה. כגודלה של השעה וכגודלו של המעמד – כך גודלו של הפספוס.

הגמרא בשבת מתארת את השאלות שנשאל אדם בבואו לבית דין של מעלה:

"אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?" (בבלי שבת לא ע"א)

נשים לב: לא שואלים כאן את האדם אם אכל חזיר או לא! השאלות כאן הן על העשייה, ועל אי העשייה. האדם אשר ימצא את עצמו בבעיה כאן איננו האדם שעשה דברים רעים, שעבר על לאווים – אלא דווקא האדם שלא עשה דבר. היהודי שלא קבע עיתים לתורה, שלא עסק בפריה ורביה.

לפעמים, אי העשייה חמורה הרבה יותר מהעשייה השלילית. עלינו לעשות כל שביכולתנו, בכדי שבבואנו לבית דין של מעלה נוכל לענות לשאלות אלו: כן, כן וכן. עסקתי בפריה ורביה, קבעתי עיתים לתורה, וציפיתי לישועה.

_________________

השיחה נאמרה בליל שבת פרשת חקת, סוכמה ע"י עמנואל מאייר ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)