דילוג לתוכן העיקרי

שבועה על המצווה

קובץ טקסט

שבועה על המצווה

ההלכה של רב גידל

הגמרא במסכת נדרים (ז:-ח.) מצטטת את ההלכה המפורסמת של רב גידל, שעל פיה מותר לאדם - אולי גם מומלץ - להישבע שבועה לקיים מצווה כלשהי:

"ואמר רב גידל אמר רב: מנין שנשבעין לקיים את המצוה? שנאמר: 'נשבעתי וָאֲקַיֵּמָה לשמור משפטי צדקך' (תהלים קי"ט, קו)... ואמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו - נדר גדול נדר לא-להי ישראל".

למרות שבמימרא השנייה רב גידל משתמש במונח 'נדר', הוא מתייחס בעצם לשבועה. בדרך כלל, המשמעות של נדר היא איסור ליהנות מאדם, חפץ או מקום מסוים; שבועה, לעומת זאת, יוצרת חיוב חדש לעשות מעשה או להימנע ממנו, מעשה שיכול להיות מחוץ לעולם ההלכה או - בדוגמה של רב גידל - אחת מן המצוות. אמנם, קביעתו של רב גידל הופכת בעייתית כאשר מעמתים אותה מול שתי סוגיות אחרות - שכל אחת מהן פוסלת, לכאורה, שבועה על המצווה.

סתירה מהסוגיה במסכת שבועות

המשנה במסכת שבועות (כז.) מביאה את דעתו של רבי יהודה בן בתירא, המאפשר להישבע על המצווה. אך המשנה פוסקת בניגוד לדעתו, וקובעת שניתן להישבע רק על דברים שהם רשות, ולא על דברים שהם חובה:

"אמר רבי יהודה בן בתירא: מה אם הרשות שאינו מושבע עליו מהר סיני - הרי הוא חייב עליו, מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני - אינו דין שיהא חייב עליה! אמרו לו: לא, אם אמרת בשבועת הרשות - שכן עשה בה לאו כְּהֵן, תאמר בשבועת מצוה - שלא עשה בה לאו כְּהֵן, שאם נשבע לבטל ולא ביטל - פטור".

סוגיית הגמרא שם מציגה מקור לדין זה מפסוק בספר ויקרא (ה', ד) שבו מוגדרת שבועה כדבר שיש בו "להרע או להיטיב". מניסוח הפסוק עולה שיש שוויון בין שני חלקיו; כלומר, שבתוך תחום הדברים שניתן להישבע עליהם קיימים רק מעשים הנתונים לבחירה, שהאדם רשאי לעשותם או שלא לעשותם. הכנסת אחת מן המצוות למערכת מערערת את שיווי המשקל הזה, ולכן כל עולם המצוות מופקע מתחום הדברים שניתן להישבע עליהם.

על פניו נראה שבסוגיה זו ישנה קביעה כללית לגבי הגדרת השבועה, ולכאורה הסוגיה מפקיעה את כל המצוות מתחום השבועות. אלא שסוגיה מקבילה במסכת נדרים (טז:-יז.) מצמצמת את היקפה של ההפקעה הזו. שם מתברר שהכלל של "להרע או להיטיב" מפקיע את הנשבע על המצווה רק מן החובה להביא קרבן על הפרתה בשוגג; אך הוא איננו מבטל את השבועה מעיקרה. אם כך, הסוגיה בשבועות (כז.) איננה סותרת את ההלכה של רב גידל.

סתירה מהסוגיה במסכת נדרים

אף על פי כן, מהסוגיה במסכת נדרים עולה קביעה נוספת, וקביעה זו עלולה להוות סתירה לדברי רב גידל. הלכות נדרים מובאות בתורה בפרשת מטות (במדבר ל'), ושם מזהירה התורה את הנודר נדר ש"לא יחל דברו" (שם ג). הגמרא מדייקת מהמילה "דברו": "דברו לא יחל, אבל מיחל הוא לחפצי שמים"; כלומר מי שנדר שלא לקיים אחת מן המצוות - עליו להפר את הנדר ולא לעבור על המצווה. הסוגיה שם תמהה מה החידוש בלימוד זה מהפסוק; הלוא כבר למדנו דין כזה בסוגיה בשבועות מהפסוק "להרע או להיטיב"! תשובת הגמרא היא שבעוד הפסוק "להרע או להיטיב" מפקיע רק את חיוב הקרבן משבועה על המצווה, הלימוד "דברו ולא חפצי שמים" מפקיע שבועה כזו גם מעצם האיסור להפר את השבועה או הנדר:

"חד קרא למיפטריה מקרבן שבועה, וחד למיפטריה מן לאו דשבועה".

מסתבר, שהגמרא מגדירה כאן ששבועה על המצווה כלל איננה נחשבת שבועה, ולכן 'הפרה' שלה לא נאסרה. אם אכן כך, הרי שלשבועה על המצווה אין שום משמעות הלכתית. ובכן, בוקעת ועולה השאלה, למה התכוון רב גידל כאשר המליץ להישבע לקיים את המצווה? אם לשבועה זו אין תוקף הלכתי, כיצד היא מועילה לחזק את התחייבותו לקיום אותה מצווה?

שיטת בעל המאור

בעל המאור במסכת שבועות (יב: באלפס ד"ה כתב הרי"ף) מציע בעניין זה הבחנה חשובה:

"שאין שבועה חלה לעולם בנשבע לבטל את המצווה... שאין עליו בביטול המצוות מחמת השבועה לא קרבן ולא מלקות... ובנשבע לקיים מצוות עשה - השבועה והנדר חלין עליו למלקות, אבל לא לקרבן... ושפיר דמי לכתחילה למעבד הכי, בין בשבועה בין בנדר".

בניגוד לפטור מחיוב הקרבן המובא בסוגיה בשבועות, הפטור מן ה'לאו' בסוגיה בנדרים איננו מוגבל בהיקפו. אכן, הסוגיה בשבועות מגדירה את היקף חיוב הקרבן רק להתחייבויות על מעשים הניתנים לבחירת האדם. כל התחייבות המתייחסת לאחת מן המצוות (לקיימה או לעבור עליה) איננה גורמת חיוב קרבן אם היא מופרת. אך כנגדה, הסוגיה בנדרים עוסקת אך ורק בתיאור ההתמודדות עם מצב שבו נדר מתנגש עם מצווה. אמנם בדרך כלל אסור לאדם להפר את מילתו, אך אם כדי לקיים את רצון ה' (-מצווה) צריך האדם להפר את נדרו - כך יש לעשות. ובכן, מאחר ששבועה לעבור על מצווה (למשל, לאכול נבלה או שלא לאכול מצה) גורמת התנגשות כזו, יש להפר אותה. לעומת זאת, שבועה לקיים את המצווה (למשל, להניח תפילין או לשבת בסוכה) אינה גורמת שום התנגשות ולכן היא תקפה. רב גידל עוסק במקרה כזה בדיוק. כדאי לאדם לקבל על עצמו שבועה תקפה מבחינה הלכתית שבה הוא מתחייב לקיים מצווה, והתחייבות זו תעזור לו בכך שתשמש לו כתמריץ נוסף להקפיד על קיומה של המצווה. בניגוד לשבועה להפר את המצווה - שבועה לקיים את המצווה תקפה הלכתית. למעשה, אם האדם לא יקיים את המצווה, השבועה הזו הופרה, והאדם יתחייב מלקות על הפרתה (מלבד המלקות שיקבל על העברה כשלעצמה).

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן במלחמות ה' (שם) חולק על בעל המאור בהבנת משמעות ההפקעה מה'לאו' בסוגיה בנדרים. לדעתו אין בכלל איסור לאו לגבי כל שבועה על המצווה. אם כך, איננו יכולים להבין את הגמרא כאילו היא מתארת מה לעשות כאשר ישנה התנגשות בין התחייבות אישית להלכה כללית. יותר מסתבר שהסוגיה הזו עוסקת בהגדרת היקפו של האיסור על הפרת שבועה (בניגוד להגדרת היקף חיוב הקרבן, שבו עוסקת הסוגיה בשבועות). קביעת הגמרא - "דברו לא יחל, אבל מיחל הוא לחפצי שמים" - מוציאה למעשה לגמרי את המצוות מחוץ לעולם השבועות. גם שבועה לקיים את המצווה וגם שבועה לעבור על המצווה אינן תקפות, מכיוון שיש בהן התייחסות למצווה. ממילא מובן שלדעת הרמב"ן הפרה של שבועה על המצווה - לרבות שבועה לקיים את המצווה - איננה גוררת אחריה עונש מלקות.

כמובן, הרמב"ן עדיין צריך להסביר לשיטתו את דברי רב גידל. אם אכן כל שבועה המתייחסת למצווה היא חסרת משמעות, מה הועילו לנו דברי רב גידל, ומה חידוש יש בקביעתו?

קשה לענות על שאלה זו מתוך דברי הרמב"ן עצמו, אך המפרשים המאוחרים נזקקו לכך. בעל 'קצות החושן' (סי' ע"ג ס"ק ה) טוען שלמרות שאין עונש מלקות על שבועה על המצווה, בכל זאת השבועה קיימת ותקפה:

"ועוד נראה דאפילו להרמב"ן, דסבירא דגם ממלקות אימעט - משום דאינו בלאו והן - מודה דאיסורא מיהא איכא בעובר על השבועה; דאי ליכא שום איסור שבועה לקיים המצווה איך אמר דוד 'נשבעתי ואקיימה', ומזה אמרו בש"ס דנשבעים לקים המצווה כדי לזרוזי נפשיה, ומאי זירוז אית בשבועה כיוון דהשבועה לא תוסיף כחה כלל? על כרחך צריך לומר דאיסור שבועה מיהא איכא אלא דאימעיט ממלקות לדעת הרמב"ן".

לפי שיטתו, קיימים שלושה סוגים של שבועה:

א. השבועה המקובלת, שהפרתה בשוגג מחייבת קרבן והפרתה במזיד מחייבת מלקות;

ב. שבועה שאין עליה חיוב קרבן אבל יש עליה חיוב מלקות;

ג. שבועה שאין בה לא חיוב קרבן ולא חיוב מלקות (אך גם היא מחייבת).

שבועה לקיים את המצווה תימצא בקבוצה השלישית. רב גידל הציע להישבע שבועות כאלה - למרות שאין עונש על הפרתן - כדי להעמיק את המחויבות לקיום מלא של המצווה שעליה נשבעים. כאשר האדם מקיים את המצווה והשבועה, הוא נמנע מלעבור על איסור הפרת השבועה, אף על פי שלא חסך לעצמו עונש - משום שאין כלל עונשים על שבועה כזו.

קיים כבר תקדים לסוג כזה של שבועה - בפסקי הרמב"ם. הוא מתאר שתי שבועות שלמרות שהן מחייבות אין חיוב על הפרתן. דוגמה אחת היא מי שנשבע בלי להזכיר את שם ה', והדוגמה השנייה היא שבועה באמצעות המנגנון של 'התפסה' (= במקום להישבע בעצמו, האדם שומע אדם אחר נשבע, ומצרף עצמו לאותו תהליך). בשתי הדוגמות האלה הרמב"ם קובע שאין חיוב קרבן על הפרת השבועה, למרות שקיים איסור לאו להפר אותן.

הרמב"ן עצמו אינו מקבל את גישת הרמב"ם בשני המקרים האלה, ולכן הם אינם יכולים להוות תקדים ישיר לדעתו בעניין שבועה על המצווה. מעבר לכך, גם אם נסכים לדעת הרמב"ם במקרים אלו, עדיין איננו מגיעים בהכרח לשיטת הרמב"ן בעניין שבועה על המצווה. בדוגמות של הרמב"ם נוסח לשון השבועה עצמו הוא חסר או חריג (השמטת שם ה' או התפסה בנוסח שבועה של אדם אחר). במקרה של הרמב"ן, לעומת זאת, נוסח השבועה שלם ומלא; הגורם לחריגה בפרטי ההלכות הוא הנושא שבו עוסקת השבועה - המצווה.

שיטת התוספות

כמובן, המניע של 'קצות החושן' להצגת שיטתו הוא ההלכה של רב גידל. אם אין על שבועה כזו לא חיוב מלקות ואפילו לא איסור לאו, איזה עידוד או דחיפה לקיום המצווה נובע מהמלצתו של רב גידל? ה'אפיקי ים' (סי' ל"ו סע' א) נדרש לשאלה זו, ולדעתו באמת בשיטת הרמב"ן אין בכלל קיום של שבועה במקרה כזה, ובודאי שאין עונש מלקות. כדי להסביר את הלכתו של רב גידל הוא נזקק לדברי התוספות (נדרים ח. ד"ה מושבע ועומד) שהציעו שהגורם לזירוז אצל אדם הנשבע על המצווה איננו תוקף השבועה אלא החשש שתיגרם כאן הוצאת שם שמיים לבטלה:

"זרוזי נפשיה - פירוש... משום דמוציא שם שמים לבטלה, אבל לא מיירי לענין שבועת ביטוי".

מלבד האיסור החמור להפר נדר או שבועה, קיים איסור נפרד להוציא את שם ה' לבטלה. לדעת הרבה ראשונים זהו איסור דאורייתא. כאשר האדם נשבע בשם ה', התחייבותו לקיים את המצווה מקבלת עצמה ותוקף חזקים יותר, כיוון שאם לא יקיים אותה - נמצא שם שמיים מתחלל. למרות שלשבועה עצמה אין תוקף הלכתי, שם שמיים כבר הוזכר, ומידת עמידתו של האדם בדיבורו תקבע האם הוזכר לשווא או לא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)