רש"י | מתי מביא מדרש?

רש"י - חלק ב'

 

א. הקדמה - מתי רש"י משתמש במדרשים?

פירושו של רש"י מורכב ברובו ממדרשי חז"ל מעובדים. בשיעור האחרון הדגשנו את כשרונו הרב של רש"י בסינון מדרשי חז"ל ובבחירת המדרש המתאים ביותר מבחינת השתלבותו בקנה אחד עם רצף הפסוקים. כלומר, עסקנו בקריטריון של רש"י בבחירת המדרש, אבל לא במניע לפנייה למדרש. בשיעור הנוכחי נשתדל לענות על השאלה הבאה: מה מצריך את רש"י לפנות למדרשי חז"ל שלכאורה כלל אינם באים להסביר את הפשט?

ניתן להבחין במספר סוגים של מניעים שגורמים לרש"י לפנות למדרשי חז"ל.

 

ב. קושי בכתובים

ראשית, רש"י יפנה לדרשות חז"ל כאשר יש לו קושי בכתובים והוא אינו מצליח ליישבו באמצעים של פשט.[1] נביא שתי דוגמאות לכך:

א. כאשר יוסף נשלח על ידי יעקב למצוא את אחיו ומגיע לדותן (בראשית, פרק ל"ז), אומר הכתוב "וימצאהו איש והנה תועה בשדה" (שם, פסוק ט"ו). רש"י שם מביא את מדרש חז"ל:[2]

זה גבריאל, שנאמר "והאיש גבריאל" (דניאל, פרק ט', פסוק כ"א).

נראה שהמניע כאן להבאת המדרש הוא בעיה כפולה:

1. מהניסוח "וימצאהו איש" (ולא "וירא אותו איש") ניתן להבין שהאיש חיפש אותו, (שהרי "מוצאים" משהו שמחפשים).

2. יוסף שואל את האיש "הגידה נא לי" (פסוק ט"ז) ומכך נראה שברור ליוסף שהאיש הניצב מולו יודע היכן נמצאים אחיו (והוא לא שואל את האיש האם הוא יודע הין הם).

אם נניח ש"האיש" הוא מלאך, ושיוסף יודע זאת, נפתרות הבעיות: המלאך חיפש את יוסף כדי לעזור לו, וברור ליוסף שהוא יודע היכן אחיו.

ב. בשמות, פרק ב', פסוק כ"ג נאמר "וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה". על פסוק זה מביא רש"י את דרשת חז"ל:[3]

נצטרע, והיה שוחט תינוקות של ישראל ורוחץ בדמם.

כמובן שדברי המדרש כאן מוסיפים על הפשט בצורה בוטה, אך המניע היה קושי בהבנת הכתוב: אם המלך מת, מדוע בני ישראל נאנחים, והלא הם היו צריכים להיות שמחים שמשעבדם מת? על כך משיב המדרש שלא מדובר על מיתה ממש, אלא על צרעת, שהיא כעין מיתה (רעיון המופיע בחז"ל מספר פעמים); וש'מיתה' זו הייתה סיבה לאנחה, מכיוון שהצרעת גרמה לו לרחוץ בדמם של תינוקות. כלומר, הביאור על דרך הדרש הצליח לקשר מבחינה לוגית את הקשר בין "וימת מלך מצרים" ל"ויאנחו בני ישראל מן העבודה".

 

ג. דברה תורה שלא כלשון בני אדם

הכלל המנחה "דברה תורה שלא כלשון בני אדם" (בהמשך נסביר בדיוק במה מדובר) הוא הגורם לכך - בעשרות מקרים - שלמרות שאין קושי בפסוקים, רש"י מבאר את הפסוקים בעקבות המדרש. נביא כמה דוגמאות לכך :

א. בפרשת חיי שרה, בבראשית, פרק כ"ד, פסוק י', נאמר: "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו". רש"י על פסוק זה מביא את המדרש:[4]

ניכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאים זמומין מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים.[5]

דברי רש"י יפים ובעלי מסר חשוב לכולנו: החשיבות בנטילת אחריות לא רק לנזק שאנו עושים בעצמנו, אלא אף לנזק הנגרם כתוצאה מממון שברשותנו. אך מה המניע הפרשני של רש"י? לכאורה, הפסוק אינו קשה כלל - אין כאן אף מילה שאינה מובנת, וההקשר בהיר וברור. האם לרש"י היה קושי מסויים שהכריחו להביא את המדרש?

על מנת לענות על שאלה זו, נרחיב מעט קודם בהסבר שתי גישות לפרשנות המקרא. קיימת מחלוקת יסודית באופן דרישת לשון המקרא בין שתי אסכולות ידועות בפרשנות המקרא: בית מדרשו של ר' ישמעאל מחד, ובית מדרשו של ר' עקיבא מאידך. ר' עקיבא סבר כי התורה היא תורה אלוקית, ועל כן לא ייתכן כל ייתור לשון או אפילו אות מיותרת - הקב"ה כיוון כי לכל מילה תהיה משמעות. לכן, ר' עקיבא היה דורש "על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות" (מנחות כט:). לעומתו, ר' ישמעאל, שכמובן הסכים עם הנחת היסוד שהתורה היא תורה אלוקית, סבר שהקב"ה כתב את התורה עבור בני אדם, ולכן היא כתובה בסגנון בו בני אדם מדברים או כותבים - "דברה תורה כלשון בני אדם". לכן, אם יש כפילות או אריכות-יתר בלשון במקרא, הכפילות לא מלמדת כלום, כי כך נוהגים בני אדם לדבר. מחלוקת זו שבין ר' עקיבא לר' ישמעאל מופיעה במקומות רבים, ובין השאר במקור הבא:

לכדתניא: "הכרת תכרת" (במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"א); "הכרת" - בעולם הזה, "תכרת" - לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי ישמעאל...הכרת - לעולם הבא, תכרת - דברה תורה כלשון בני אדם.

(סנהדרין סד:).

אין ספק כי רש"י החזיק בשיטת ר' עקיבא שיש לכל מילה ואות מסר ומשמעות. לכן, יש לדקדק בלשון המקרא, וגם כאשר אין קושי מוגדר בפסוקים ניתן ללמוד מאריכות-יתר בפסוקים. נראה שרש"י אכן ראה עצמו כפשטן, אך לדעתו הגדרת הפשט היא הגדרה רחבה ביותר, וכוללת מתן משמעות לכל פרט מיותר. מתודה זו תובענית מאד מהפרשן, כיוון שהיא דורשת הסבר לכל מילה ואפילו אות שהפשטן הרגיל היה פוטר כ"לשון בני אדם". ואכן, לא תמיד רש"י מוצא במסגרת הפשט הסבר המניח את הדעת לייתור הלשון, ועל כן עליו לפנות במקרים רבים לדרש. אולם, בכל מקרה פנייתו לדרש היא מתוך מגמה לבאר את פשט הפסוקים.

כעת נחזור לדוגמא שהבאנו לעיל - "ויקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו". ברור לקורא כי הגמלים הם מגמלי אדוניו - לא היה עולה על דעתנו שהעבד לקח מגמליו שלו. אם כן, מדוע מופיעה התוספת 'גמלי אדוניו'? על כך עונה המדרש שיש ייחודיות לגמלים אלו, והוא אף מפרט מהי: הגמלים יוצאים זמומים.[6]

מכאן אנו למדים שרש"י יזדקק למדרש לא רק במקרים של כפל לשון, אלא אף במקרים בהם הכתוב מציין פרטים שנראים מיותרים. והנה דוגמא נוספת לדרש המופיע ברש"י בעקבות פרטים מיותרים:

ב. על הפסוק בבראשית, פרק כ"ד, פסוק כ"ב, "ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים שם על ידיה עשרה זהב משקלם", מביא רש"י את המדרש בבראשית רבה (במקום), המעניק משמעות למידות ולמשקולות של התכשיטים:

"בקע" - רמז לשקלי ישראל "בקע לגולגולת" (שמות, פרק ל"ח, פסוק כ"ו); "ושני צמידים" - רמז לשני לוחות מצמדות; "עשרה זהב משקלם" - רמז לעשרת הדברות שבהן.

כמובן שאין למידע הספציפי שבדרשת חז"ל זו אחיזה בפשט, אך המניע לפרוש זה הוא הייתור בפשט. מדוע חשוב לנו לדעת את המשקל והכמות המדוייקים של התכשיטים שרבקה קבלה? תשובת המדרש היא שיש לכך משמעות עמוקה יותר, והוא מחפש פרטים אחרים במקרא המזכירים את מה שנאמר כאן.[7]

 

ד. שמירה על ההיגיון הפנימי ורצף הכתובים באמצעות מילוי פערים

בנוסף לאמור לעיל, רש"י נוהג להביא מדרשי חז"ל כאשר הוא מעוניין לשמור על הרצף הכרונולוגי או הענייני של התורה ולמלא פערים, ליצור - באמצעות מדרשים - רצף סיפורי הגיוני של הכתובים. מילוי הפערים לעיתים נעשה באמצעות שיחזור של אירוע מסויים, כפי שנראה בשתי הדוגמאות הראשונות המובאת להלן, או על ידי דו שיח (לעיתים חד שיח), כפי שנראה בדוגמה השלישית.

א. בבראשית, פרק ל"ז, פסוק כ"ט, נאמר "וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור"; מדוע ראובן כל כך מופתע מכך שיוסף אינו בבור? היכן היה בשעת מכירתו? פער זה משלים לנו רש"י באמצעות מדרש חז"ל: "עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו".

ב. בעקבות ההסכם בין יעקב ללבן נערך משתה חתונה, אך לבן מרמה את יעקב ומוסר לו את לאה במקום רחל (בראשית, פרק כ"ט, פסוקים י"ד - כ"ח). וכך מתארת התורה את הפתעתו הרבה של יעקב כאשר הוא מגלה זאת: "ויהי בבקר והנה היא לאה..." (שם, פסוק כ"ה); איך ייתכן שיעקב לא שם לב לכך לפני כן? תשובת המדרש, שמצוטט על ידי רש"י במקום, היא שגם רחל הייתה שותפה לכך:

 אבל בלילה לא הייתה לאה,[8] לפי שמסר יעקב לרחל סימנים, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה אמרה: "עכשיו תכלם אחותי"? עמדה ומסרה לה אותן סימנים.

ג. בפרשת העקידה, בראשית, פרק כ"ב, פסוק א', נאמר "ויהי אחר הדברים האלה...", ורש"י מביא שני מדרשי חז"ל שבאים להשיב על השאלה: אחר אלו דברים? לא ייתכן לפרש שהכתוב מתכוון לכך שסיפור העקדה אירע אחרי הסיפור שקדם לו (קבורת שרה), שהרי דבר זה היה משתמע מעצם סדר הכתובים, גם בלי לכתוב בפירוש "ויהי אחר הדברים האלה". כנראה שיש לכך משמעות עמוקה יותר, ורש"י מבין שלניסיון קשה כעקידה חייב היה להיות אירוע מקדים:

"אחר הדברים האלה" - יש מרבותינו אומרים אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא היה מעכב.

ויש אומרים: אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק, שמל בן שלש עשרה שנה ולא מיחה. אמר לו יצחק: באבר אחד אתה מיראני, אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב.[9]

(רש"י שם).

סוג נוסף של מילוי פערים ניתן למצוא בכך שרש"י נוהג לזהות אנשים אנונימיים במקרא. אם אנשים הוזכרו, משמע שיש לכך חשיבות, ובתור פשטן מקרא מוטלת עליו המשימה לברר מיהם האנשים האלו. כך, למשל, בזיהוי שני האנשים הניצים שפוגש משה ביציאתו אל אחיו, בשמות, פרק ב', פסוק י"ג: "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים". רש"י במקום מזהה שני אנשים אלו כדתן ואבירם:

 דתן ואבירם הם, שהותירו מן המן.

יש כאן, אם כן, זיהוי כפול - שני האנשים כאן, ושני האנשים שהותירו מהמן הם דתן ואבירם. זיהוי אנשים אלו חוזר גם בהמשך: בפרק ד', פסוק י"ט, ה' אומר למשה שהוא יכול לשוב למצרים "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", ורש"י במקום, בעקבות המדרש, מזהה את ה"אנשים" כדתן ואבירם. המניע לזיהוי ברור: ראשית כל, ישנו הצד הלשוני הטמון בהופעת המילה "אנשים": "והנה שני אנשים עברים" (שמות, פרק ב', פסוק י"ג), "מתו כל האנשים" (שם, פרק ד, פסוק י"ט) "ויותירו אנשים" (שם, פרק ט"ז, פסוק כ') וְ-"סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" (במדבר, פרק ט"ז, פסוק כ"ו), שם מצויין בכתוב במפורש שמדובר בדתן ואבירם. הקשר לשוני נוסף הוא שדברי האנשים הניצים למשה "מי שמך לאיש שר ושופט" (שמות, פרק ב', פסוק י"ד), מזכירים את דברי דתן אבירם למשה: "כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במדבר, פרק ט"ז, פסוק י"ג). בנוסף לכך, ישנו גם הקשר רעיוני - כמו שבפרשיית קרח דתן ואבירם ערערו על מנהיגותו של משה, כך גם כאן.

 

ה. רש"י כמחנך

בדוגמאות שהבאנו עד עתה ראינו כי רש"י הביא מדרשי חז"ל בעקבות קשיים במקרא - בין אם היו אלו קשיים לשוניים או קשיים אחרים, המניע לפרושיו היו בעיות בהבנת המקרא(בכפוף לכל האמור לעיל).[10] השאלה אליה נתייחס כעת היא האם רש"י מביא ממדרשי חז"ל רק בעקבות קושי בכתובים, ומתוך מגמה לבארם, או שמא רש"י מביא מדרשי חז"ל אף ללא קושי כלשהו במקרא, אלא כיוון שהוא חושב שיש למדרש מסר חשוב לעביר לנו.

מורתי, פרופ' נחמה ליבוביץ', ע"ה,[11] סברה כי רש"י הוא פרשן טהור, וכי מגמת דבריו היא אך ורק פרשנית:

רש"י נזקק למדרשים אך ורק כשהם עונים על שאלה המתעוררת למקרא הכתוב, כשהם מיישבים קושי ופותרים בעיה או ממלאים פער. זאת אומרת: כשהם מסייעים בידי הקורא להבין את הכתוב. אין הוא מביא מדרשים לשם "קישוט דברי תורה בפניני חז"ל", אף לא לשם "דרשה בעלמא" ולא לשם הטפת מוסר וכיוצא באלה.[12]

שאלתה המפורסמת של פרופ' נחמה ליבוביץ', שחזרה על עצמה כמעט בכל שיעור ובכל אחד מגיליונותיה, "מה קשה לרש"י?", משקפת משנה זו. לשיטתה, רש"י יתייחס לפסוק רק במקרה בו הוא התקשה בביאורו.

עמדתה זו של נחמה לא הייתה מקובלת על כולם. היו ממפרשי רש"י[13] וחוקרי פירושו שחלקו על עמדתה, וסברו שלמרות שבאופן עקרוני שאף רש"י לבאר את הפסוקים ולהביא דרשות חז"ל רק כשהם יישבו את הפשט, לעיתים, כאשר הפסוק ומדרשו היוו הזדמנות מצויינת להעביר מסר רוחני או ערכי, רש"י הביא את המדרש אף שלא היה בכך שום צורך פרשני. כך סבור, למשל, פרופ' א. גרוסמן:

הנחתו הבסיסית של רש"י היא, שמאחר שמטרת התורה היא לחנך לאמונה בה' ולקיום מצוותיו, חייב המפרש להשתלב במגמה זו ולא להסתפק בפירוש בלבד. במקרים רבים ניתן לקיים תכלית זו - לחנך לאמונה ולחזק ברכיים רפות - על ידי שימוש במדרשים שניתן להולמם עם לשון הכתובים, ובכך להשיג שתי מטרות: לפרש ולחנך בעת ובעונה אחת. ואולם במקרים שהדרשה נראית חיונית מן הבחינה החינוכית, יש להביאה גם אם הקשר בינה ובין לשון הכתובים רופף מאד. השאלה המפורסמת שהייתה אהובה כל כך על נחמה, "מה קשה לרש"י?" מתאימה לרבים מפירושיו, אך לא לכולם.

('פולמוס דתי ומגמה חינוכית בפירושי רש"י לתורה'[14]).

דעתי נוטה לקבל את גישתו של פרופ' גרוסמן: רש"י אמנם מביא דרשות חז"ל שבאות ליישב את המקראות, אך הוא מביא גם לא מעט מדרשי חז"ל שלא זו בלבד שאינם מתיישבים עם הפשט, אלא הם אינם נצרכים כלל לפשט. זאת, מתוך תחושת שליחות ציבורית ורצונו העז לחזק ולחנך את קהל קוראיו.

בע"ה, בשיעור הבא נלמד את משנתו החינוכית והערכית של רש"י דרך פירושיו לתורה.

 

 

 

---