רבי חסדאי קרשקש (יב)

  • הרב אוריאל עיטם

רבי חסדאי קרשקש הוא נקודת ציון משמעותית בהגות היהודית. ראינו עד כה את התפתחותה של ההגות המבוססת על הפילוסופיה היוונית, תהליך שהגיע לשיאו אצל הרמב"ם. הרמב"ם ציין בפירוש שהוא מתבסס על הנחות היסוד של הפילוסופיה האריסטוטלית, אם כי הוא בוודאי לא הלך אחריה כעיוור, אלא בחר מה ניתן לקבל ומה לא. רבי חסדאי קרשקש הוא הראשון שמערער באופן יסודי על אריסטו. הרמב"ם הביא במורה נבוכים עשרים וחמש "הקדמות", הנחות יסוד של הפילוסופיה, שהוא מתבסס עליהם במשנתו, ורבי חסדאי קרשקש מביא את כולן כולל הראיות שניתנו להן – ואז מערער עליהן בשיטתיות. הוא שיחרר את המחשבה היהודית מהכפיפות להנחות ולמסקנות האריסטוטליות. אולם אין זה אומר שהוא התנתק מההיגיון השכלי, אדרבה – רבים מהעקרונות החלופיים שהוא מציב עשויים להתקבל יותר על דעתנו.

רבי חסדאי קרשקש מערער לא רק על הדיון הפילוסופי אלא גם על השלכותיו על העולם הדתי. המסקנות שלו מובילות לסולם ערכים שונה מזה של הפילוסופים היהודיים שהתבססו במידה משמעותית על השיטה האריסטוטלית. מתוך עמדה של פילוסוף, הוא מחזיר אותנו אל יסודות בסיסיים ופשוטים שעולים באופן מובהק מהתורה ומחז"ל. למשל, הוא שולל את התפיסה שההשגה השכלית היא המובילה לעולם הבא ולחיי הנצח, ושהמצוות אינן אלא אמצעי להשגה זו; לטענתו המצוות עצמן מביאות לחיי העולם הבא, יש להן ערך מצד עצמן ולא רק מצד ההשקפות המחשבתיות שנבנות בעזרתן. בראש סולם הערכים הוא אינו מציב את ההשגה השכלית אלא את אהבת ה', ובמצוות הוא רואה את ביטוייה המעשיים של האהבה. לא נאריך בסוגיה זו כעת, אך תהיה לה משמעות במהלך עיוננו בהמשך. מכל מקום, רבי חסדאי קרשקש מחזיר את הערכים היהודיים המוכרים אל המרכז, אך בשונה מאחרים שביקשו לעשות כן על ידי מלחמה בפילוסופיה (כגון רבנו יונה ובמידה רבה גם הכוזרי), הוא עושה זאת בכלים של הפילוסופיה עצמה. 

רבי חסדאי קרשקש היה תלמידו של הר"ן בברצלונה, ורבו של רבי יוסף אלבו ספר העיקרים. בהמשך דרכנו נגיע לספר העיקרים עצמו, ונראה במה הוא דומה ובמה הוא שונה מרבו. ספרו המרכזי – אור השם – קשה בלשונו אך שיטתי ומסודר במחשבתו.

 

שיוך התפילה – לא לתחום השכלי

רבי חסדאי קרשקש כמעט ואינו עוסק בתפילה, ולמעשה הוא מקדיש לה רק פרק אחד. כאשר הוא עוסק במצוות המשקפות אמונות, הוא פותח אותן בפרק על התפילה:

"האמונה הנתלית במצוה הזאת הוא שנאמין היותו יתברך נעתר לבקשת המתפלל, התולה בטחונו בו על דרך האמת בלבבו... ואמנם נרמז השרש הזה בתפילה. שלמה אמר: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי" (מלכים א ח', מ"א), הורה שעם היותו בלתי ראוי מצד עצמו, הנה באמצעות התפלה, יתכן שישיג מבקשו"   (מאמר ג, חלק ב, כלל א).

היסוד הראשון של רבי חסדאי קרשקש הוא שהמתפלל יכול לקבל, על ידי תפילתו, גם את מה שאין הוא ראוי לקבל על פי מעשיו. יסוד זה נשמע ברור, ואפילו ברור מאליו – אם האדם יכול לקבל בתפילה רק את מה שמגיע לו, למה בכלל עליו להתפלל? מה הטעם לבקש את מה שהוא אמור לקבל ממילא? עדיין אפשר להבין כי האדם צריך לבקש את מה שראוי לו: כמו עובד שמגיע לו לקבל העלאה בשכרו, אבל בפועל הוא צריך לפנות אל המעסיק שלו כדי לבקש אותה, גם האדם צריך לפנות אל הקב"ה. אכן, יש גישה כזו, שלפיה בקשה מתקבלת רק אם היא ראויה להיענות על פי הצדק. בין השאר כתב כך רבי משה אבן תיבון, שקישר בין המילה "תפילה" למילה "פלילים", מלשון צדק ומשפט. התפילה מביאה לאדם רק את המגיע לו בצדק. רבי חסדאי קרשקש, מכל מקום, אינו מקבל זאת, אלא אומר שהאדם יכול לקבל על ידי התפילה גם את מה שאינו מגיע לו.

היסוד השני הוא שהאדם יכול גם לשבח את הקב"ה אף אם אין הוא ראוי:

"וכבר יראה שאמר זה, למה שהוא מבואר מתנאי התפילה, סידור השבחים ראשונה. כמו שבא בראשון מעבודה זרה (ז:) אמרם, "לעולם יסדר אדם שבחיו של הקב"ה ואחר כך יתפלל". ולפי שכבר יחשב, שסדור שבחי הקב"ה ראוי שימנע מהמון העם, אלא ליחידים סגלות, התחיל ואמר כנגד זה, "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱ-לֹהִים בְּצִיּוֹן וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר" (תהילים ס"ה, ב'). ירצה, כי בציון, שהיא עיר בחר ה' לשבתו ולהיות משכנו עליה; כי בציון, מצד אחד השתיקה אליו תהלה, וזה ליראת החשובים מהם ממהללו, לסיבה, נזכירה עוד בגזירת הצור; ומצד אחר ישולם נדר, ירצה, בקרבנות הבאים בנדר ובנדבה, כאילו מסדרין אליו שולחן כמו שיסדרו לבני אדם. וזה אמנם, כי הכל מאתו, והכל צריכין אליו ותולים בטחונם בו. ולזה, המשיך לזה אמרו, "שמע תפילה עדיך כל בשר יבאו", כלומר, השלמים והבלתי שלמים. כדמות מה שחתם במזמור "תהילה לדוד" (תהלים קמ"ה), הבנוי על תהילת ה', "תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ" (תהילים קמ"ה, כ"א). "ידבר פי" מדבר בעדו, שהיה בשיעור השלמות מה שלא יעלם, ואמר עוד, "ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד", כלומר גם הבלתי שלמים. ולזה סמכו לזה המזמור מסדרי התפלות, "ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם", כלומר, אחר שכן גזרה חכמתו יתברך במאמר דוד, הנה ראוי לנו לברך השם מעתה ועד עולם"   (שם).

בזאת חולק רבי חסדאי קרשקש על הרמב"ם שהתנגד לנתינת תארים חיוביים לקב"ה. הרמב"ם הביא את דברי הביקורת של הגמרא על מי שמפריז בשבחי ה': "סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך?" (ברכות לג:). הרמב"ם מוכיח ממקור זה שאין לשבח את הקב"ה בתארים חיוביים. רבי חסדאי קרשקש מבין אחרת את הגמרא, ולדעתו הבעיה איננה עצם השימוש בתארים חיוביים אלא ההפרזה בהם, מפני שהיא מבטאת יומרה להקיף את שבחי ה' – למרות היותם אינסופיים.

בהמשך, כשהוא מגיע לפרק על ברכת כהנים, מעיר רבי חסדאי קרשקש הערה שקשורה לקבלת התפילה:

"והנה נתבאר בקבלה בפירוש, שקבלת התפילה תהיה ביחוד לדבק העובד, ואם אין מדרגתו גדולה בחכמת התורה, יותר מהגדול בחכמה אלא שאיננו באותה מדרגה מהעבודה. ובגמרא ברכות בא מעשה יורה על אמיתת מה שאמרנו, והוא אמרם "כשחלה ריב"ז וכו', אמרה לו אשתו, וכי ר' חנינא גדול ממך? אמר לה, הוא דומה לעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך" (ברכות לד:). וראוי שיובן, שהשררה ההיא על צד מדרגתו בחכמה יותר מרבי חנינא. אלא שהיה רבי חנינא פרוש ועובד בהתמדה, ולזה היתה תפלתו יותר נשמעת"   (שם, כלל ב).

הערה זו קשורה לשאלה אם יכולת התפילה קשורה ברמתו של האדם. רבי חסדאי קרשקש אומר שיש אנשים שתפילתם ראויה יותר להתקבל, אלא שאין הכוונה לאנשים גדולים יותר בחכמת התורה. בזה הוא ממשיך את הקו המתנגד לרמב"ם – אצל הרמב"ם מצינו את התפילה אצל האדם הדבק בקב"ה תודעתית, הוא האדם המושגח שתפילתו נענית. לעומתו אומר רבי חסדאי קרשקש שהתפילה אינה תלויה בחכמה, ואפילו לא בחכמת התורה, אלא בדבקות שבערוץ העבודה.

האם אמירה זו סותרת את העיקרון שראינו קודם, על היכולת להתפלל גם על מה שהאדם אינו ראוי לו? ראשית, כבר הזכרנו בתחילת דרכנו כי לא פשוט לומר שתפילתו של כל אדם מתקבלת. רוב המתפללים שאנו פוגשים בתנ"ך הם אנשים גדולים, אבות האומה והנביאים. מעובדה זו אפשר להבין כי זכות התפילה שמורה רק לאנשים המסוימים הראויים לזה. מנגד אפשר לראות בתנ"ך גם תמונה אחרת, בעיקר בספר תהילים. ממקומות רבים בו עולה הרושם שכל אחד יכול להתפלל, וכן שהתפילה נאמרת בקהל רב. אצל רבי חסדאי קרשקש אפשר לומר שהסתירה אינה חריפה כל כך, כי כל אדם שמתפלל מתוך ביטחון אמתי בקב"ה כבר משתייך למרחב של "הדבק העובד". מכל מקום, ניכרת כאן המגמה להחזיר את התפילה למקומה הפשוט והמוכר ביהדות – היא איננה תלויה בהשגה השכלית, ושייכת במיוחד לאדם העובד את ה' בדבקות.

 

התפילה, האהבה וטעם הבריאה

נתקדם בלימודנו בעזרת מקור אחר ברבי חסדאי קרשקש, שבו הוא עוסק באמרת חז"ל שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים.

"ואולם למה שהתבאר במה שאין ספק באמיתותו, היותו הפועל האמיתי לכל הנמצאות בכונה ורצון, והוא המתמיד מציאותם בהשפעת טובו תמיד. ולזה מה שתיקנו "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", וכמו שיבוא במאמר השלישי בג"ה, הנה במה שישפיע מהטוב והשלמות ברצון וכונה, הנה אם כן הוא אוהב ההטבה והשפעת הטוב בהכרח. והיא האהבה. [כי אין האהבה] זולת ערבות הרצון, והיא השמחה האמיתית. כאמרו, "ישמח ה' במעשיו". פרוש, שהשמחה במעשיו, והיא בהשפעת טובו להם בהתמדת מציאותם על השלם שבפנים. ומזה הצד אמרו ז"ל במקומות (יבמות סד.) שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים. ורצו, שלמה שהערבות והשמחה אצלו בהשפעת הטוב, והיה הטוב השלם שאפשר לאדם שידבק בשם, שזהו סוד התפילה, וכמו שיבוא בגזירת הצור, הנה כשימשך הטוב הזה ממנו הוא ערב אצלו. ועל צד הרחבת הדיבור, כביכול כאלו מתאוה לו"   (מאמר א, כלל ג, פרק ה).

רבי חסדאי קרשקש מבאר את האמרה על פי שרשרת של טענות: הקב"ה שמח להשפיע את הטוב; הטוב העליון ביותר לאדם הוא הדבקות בקב"ה; דבקות זו היא "סוד התפילה". כאן מתגלה כי לתפילה יש גם משמעות פנימית שקשורה למושג הדבקות. ראינו דברים דומים גם אצל הרמב"ם שהסביר שדווקא מתוך דבקות שכלית בקב"ה נענית התפילה, אך רבי חסדאי קרשקש מתכוון כנראה לדבקות מסוג שונה.

כך מבוארת בידי רבי חסדאי קרשקש האמרה שהקב"ה מתאווה לתפילת הצדיקים: הוא שמח שהם דבקים בו, כיוון שזה המצב הטוב ביותר שאליו הם יכולים להגיע. שמחתו בכך שהם הגיעו למצבם הטוב ביותר נובעת מנקודה יסודית יותר – הוא חפץ להיטיב, וטובו מתממש ברמה הגבוהה ביותר על ידי דבקותם של הצדיקים.

דברים אלה מתחברים ליסוד רחב יותר אצל רבי חסדאי קרשקש, והוא עמדתו בשאלת טעם הבריאה. גם בנקודה עקרונית זו חולק רבי חסדאי קרשקש על הרמב"ם. הרמב"ם במהלך ארוך וסבוך (מורה נבוכים ג, יג) התנגד לחיפוש טעם לבריאה. רבי חסדאי קרשקש טוען טענה יסודית, ואולי הוא הראשון לנסח אותה בבהירות: הקב"ה שלם בכל השלמויות, ומתוך כך הוא גם טוב ורוצה להיטיב, לכן הוא ברא את העולם כדי להעניק את טובו. הרמב"ם שלל את האפשרות להגיד כי הקב"ה שלם, מפני שזה תואר חיובי; רבי חסדאי קרשקש אמר שזה אפשרי, דווקא מפני שזהו תואר הכולל את כל התארים החיוביים כולם.

מעיקרון זה גוזר רבי חסדאי קרשקש גם את ייעוד האדם, אך בכיוון ההפוך – הקב"ה אוהב אתנו ומיטיב לנו, ואנו אמורים להחזיר לו אהבה. תכלית הקב"ה בבריאה היא להיטיב לנו, ותכליתנו היא לעבוד אותו באהבה. לכן בפסגת עבודת ה' הוא מציב את אהבת ה'. גם הרמב"ם עסק רבות באהבת ה', כפי שראינו, אך הוא העניק לה אופי שכלי, ואילו לפי רבי חסדאי קרשקש האהבה היא נפשית.

לתכלית זו משייך רבי חסדאי קרשקש גם את התפילה:

"ובכלל הברכות של קרית שמע, שהראשונה על היצירה, וקבעוה על המאורות, להיותם מושלים ביום ובלילה, והחשובים מכל הנמצאות המוחשות שהם לצרך האדם. והשנית על החסד והאהבה שהפליג עמנו, בתת לנו תורתו. אשר כל זה ראוי שיעיר האדם תכלית ההתעוררות, להיות האוהב הזה אהוב ממנו אהבה אמיתית. ולזה סמכום קודם קבלת עול מלכות שמים, אשר תכליתה האהבה הזאת, כאמרו, 'ואהבת את ה' א-להיך'. והשלישית על גאולת מצרים, אשר הוא החסד המוחש בעצמנו עד היום, כאמרם, "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וגו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". שכל זה יעיר לב האדם להודות ולשבח לשם, ולסדר שבחיו של מקום קודם שיתפלל, כמו שאמרו ז"ל, "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל" (ברכות לב.) אשר בעבור זה הזהירונו (ברכות ד:) לסמך גאולה לתפילה"   (מאמר ב, כלל ו, פרק ב).

התפילה היא ביטוי לאהבת ה'. קריאת שמע וברכותיה מעוררות את האהבה, ובעקבותיה באה התפילה. תפילה כזו מתוך אהבת ה' ראויה להיענות.

 

אם כן, ראינו כי רבי חסדאי קרשקש, מתוך עיון עמוק, מחזיר את המושגים הפשוטים והגלויים ביהדות למקומם המרכזי, וביניהם את התפילה. התפילה פתוחה לכל אדם, ועומדת בלב עבודת האדם, עבודת ה' שאינה תלויה בהשגה השכלית ומכוונת לאהבת ה'. גישה זו מסבירה את מבנה התפילה בפועל, מבנה שמעורר את האהבה בקריאת שמע, ומוביל לתפילה מתוך דבקות נפשית.