קריאת התורה במנחה של תעניות

קריאת התורה במנחה של תעניות[1]

למרות מקומה המרכזי בתפילה אנו נתקלים בקריאת התורה במנחה רק במקרים ספורים: בשבת, ביום הכיפורים ובתעניות. חיוב קריאת התורה במנחה של יום הכיפורים עשוי לנבוע מהיותו יום תענית או מזהותו כשבת (התורה מכנה אותו "שבת שבתון" - ויקרא ט"ז, לא; שם כ"ג, לב), ועל כן ניתן לומר שקיימים בסך הכול רק שני סוגים של קריאת התורה במנחה: קריאה בתעניות וקריאה בשבתות. המקור לחיוב קריאת התורה במנחה של שבת הוא בברייתא במסכת בבא קמא (פב ע"א): "דתניא: 'וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים' (שמות ט"ו, כב)... כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה - מיד נלאו. עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה". מה מקור חיוב קריאת התורה במנחה בתעניות? ומהו אופייה של מצווה זו?

על מנת למצוא מקור לקריאה זו ננסה ראשית למצוא מקור לקריאת התורה בתעניות ככלל. אחר כך נדון באופיים המיוחד של הצומות, המצריך גם קריאת התורה במנחה.

נקודת מוצא לדיוננו היא הגמרא במסכת מגילה (כב ע"א) הדנה במספר הקרואים בתעניות (הן בשחרית והן במנחה). המשנה (שם כא ע"א) אומרת כי "בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה... זה הכלל: כל שיש בו קרבן מוסף ואינו יום טוב - קורין ארבעה", כלומר: קרבן המוסף הקרב בימים אלה והקדושה המיוחדת של היום שעליה הוא מעיד מצריכים קביעת עלייה נוספת בקריאת התורה. הבנת משנה זו באופן מצומצם תוביל למסקנה כי בתענית - שאין בה קרבן מוסף, ועל כן נראה שאינה קדושה יותר מסתם יום של חול - אין צורך בעלייה נוספת. אלא שהגמרא מתלבטת אם אכן יש להבין את המשנה בצורתה המצומצמת או שמא גם בתעניות יש להוסיף קרוא בגלל "מוסף התפילה" שיש בהן. מהי אותה תפילה נוספת שאליה מתייחסת הגמרא? לדעת רש"י הכוונה לתפילת עננו שמוסיפים בתפילת שמונה עשרה; ואילו רמב"ן (תענית טו ע"א) סובר כי הכוונה לתפילת נעילה (תפילת נעילה מוכרת לנו רק מיום הכיפורים; אולם בימי חז"ל היו תעניות ציבור שכיחות יותר, ופעמים שכללו איסורים נוספים על אכילה ושתייה - ובמקרים כאלה אף הצריכו תפילת נעילה). כך או כך, השאלה עומדת בעינה: מדוע מחייב "מוסף התפילה" עלייה נוספת? מובן למדיי מדוע קרבן מוסף מחייב עלייה נוספת, שהרי הוא משקף תוספת בקדושתו של היום (כשם שאיסור עשיית המלאכה הנוהג ביום טוב משקף קדושה נוספת ועל כן מחייב קרוא נוסף - חמישי). אולם מדוע תחייב תפילה נוספת (ולדעת רש"י: קטע תפילה נוסף) הוספת קרוא בתענית ציבור, שאין בה קדושה מיוחדת ועל כן אין בה קרבן נוסף ולא איסור מלאכה?

התשובה לשאלה זו תלויה בהבנת דברי הגמרא (מגילה כב ע"ב) כי כל מעלה נוספת של היום מתבטאת בקרוא נוסף (לדוגמה: קדושתו של יום הכיפורים עולה על זו של יום טוב, ועל כן מספר הקרואים בו עולה מחמישה לשישה). האם קביעה זו מתייחסת רק לימים שיש בהם קדושה, וכל כוונתה אינה אלא שמספר הקרואים משקף את קדושתו של היום? אם כך, הדין נותן שלא ייווספו קרואים לקריאה בתענית ציבור, שאין בה כל קדושה. אולם אפשר גם שכוונת הגמרא לכל מעמד מיוחד שהוא שיש ליום ושתוספת הקרוא נועדה להביע את ייחודו של היום (ולאו דווקא את קדושתו), ואם כן יש מקום להוסיף קרוא בתעניות. משימתנו עתה היא, אם כן, לעמוד על אופיו המיוחד של יום התענית.

יום תשובה

הרמב"ם (הלכות תענית פ"א הלכות א-ב) מדגיש כי יום התענית הוא יום תשובה וכי איסור האכילה לא בא אלא למקד את מבטנו בהתנהגותנו ובתוצאותיה ההרסניות (יש לזכור כי עקרונית קובעים תעניות בגלל אסונות הפוקדים את העם, כגון: רעב, מלחמה, דבר וכו'; התעניות הנוהגות בימינו, המבוססות על טרגדיות העבר, הן הרחבה של התעניות המקוריות).

הרב סולובייצ'יק טען כי גם הקריאה בתורה ביום התענית היא חלק ממהלך זה של תשובה, ותעיד על כך קריאת התורה במהלך יום התענית שערכו עולי בבל בגלל נישואי התערובת שהיו נפוצים בקרבם (נחמיה ט', א-ג).

היות קריאת התורה חלק מתהליך התשובה שבתענית מתבטא גם בתוכנה: למרות דברי המשנה (מגילה ל ע"ב) כי יש לקרוא את הברכות והקללות (שבפרשת בחוקותיי) פוסקת הברייתא שם (לא ע"א) כי קוראים "ויחל משה" (בפרשת כי-תישא), וכן מנהגנו. הווה אומר: אנו מעדיפים את "ויחל משה" - התיאור הראשון במקרא של תשובה הלכה למעשה - על פני התוכחה שבפרשת בחוקותיי.

על תפקיד קריאת התורה בהקשר התשובה ניתן להסיק גם ממחלוקת התנאים ביחס למספר הקרואים בתענית. הבאנו לעיל גמרא הדנה בשאלה אם יש צורך להוסיף קרואים בגלל "מוסף תפילה". אולם היו תנאים שנחלקו (כב ע"ב) דווקא באשר למינימום הקרואים בתעניות: אליבא דרבי יוסי יש להעלות לתורה לפחות שלושה קרואים - מספר הקרואים המינימלי הנהוג באופן כללי; אולם תנא קמא סובר כי מעלים שלושה קרואים רק אם התענית חלה ביום שני או ביום חמישי, ואם התענית חלה ביום שלישי, למשל, מעלים לתורה רק אדם אחד. איזו הגדרה של קריאת התורה בתעניות תוכל להסביר קריאה על ידי פחות משלושה אנשים? נראה שגם דעה זו מביעה את מעמדה המיוחד של הקריאה בתורה בתעניות. קריאה בתורה שגרתית היא למעשה לימוד תורה בציבור. קריאת התורה בתענית, לעומת זאת, משמשת כזרז בתהליך התשובה. והנה, נראה שלקריאת ההפטרה יש משמעות רבה יותר להשגת מטרה זו: שלא כקריאה בתורה, המספרת על החטאים הקדומים של עם ישראל ועל התשובה עליהם, עוסקת ההפטרה בנביא - "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב!" - בדרבון ובהמרצה לעשיית תשובה (שהם, למעשה, מן המאפיינים המרכזיים של דברי הנביאים בכלל). אפשר אפוא שלדעת תנא קמא הקריאה העיקרית היא הקריאה בנביא והקריאה בתורה אינה אלא הקדמה לה - בהתאם להלכה שלקריאה מן הנביאים חייבת לקדום קריאה בתורה (עיין מגילה כג ע"א) - ועל כן די בקרוא אחד. יתרה מזאת: אפשר שגם לדעת רבי יוסי, שהצריך שלושה עולים, מטרתה העיקרית של הקריאה קשורה לתשובה והקריאה בנביא משמעותית יותר, אלא שלדעתו אפילו במצב כזה יש לשמור על המבנה הקבוע של הקריאה, שיש בו שלושה עולים.

סיכום:

העלינו את האפשרות שהקריאה בתורה בתעניות תורמת לאווירת התשובה, שהיא מטרתו המרכזית של היום. דבר זה בא לידי ביטוי בבחירת הקטע הנקרא בציבור ובמספר העולים, ובאופן מפתיע הוא עשוי להוות עילה הן להגדלת מספר הקרואים והן להקטנתו.

ייתכן שעניין זה בא לידי ביטוי גם בשאלתו המפורסמת של ר' עקיבא איגר אם אדם שאינו צם מסיבות לגיטימיות יכול לעלות לתורה בתענית. מדוע תהיה בכלל מגבלה כזו? אדם שאינו משתתף בצער הציבור ואינו מתענה עמם ללא סיבה מוצדקת, ודאי שאינו ראוי לעלייה בצום, אולם מה חסרונו של אדם האוכל בהיתר (למשל: מסיבות בריאותיות)? ניתן להסביר מגבלה כזו באמצעות העיקרון שהקריאה בתורה היא חלק מתהליך התשובה: הקריאה בתורה משתלבת באווירת התשובה של הצום, ואדם שאינו מתענה - גם אם בהיתר - לא יוכל לשמש שליחם של הציבור לעניין התשובה.

גם האפשרות להוסיף קרוא שבה דנה הגמרא תובן יותר לאור ההנחה שהקריאה בתורה היא חלק מתשובת התענית. אם נאמר שעליות נוספות אינן תוצר דווקא של קדושה נוספת אלא גם של מעמד מיוחד או של חוויה מיוחדת נוכל להוסיף קרוא גם בתעניות. בדרך כלל משמשת הקריאה בתורה רק כאמצעי ללימוד תורה בציבור, מטרה שלשמה די בשלוש עליות. בצומות, כפי שראינו, היא משמשת בתפקיד נוסף - כחלק מתשובת התענית. ייתכן ששאלת הגמרא אם יש מקום להוסיף קרואים בתעניות דנה, למעשה, בקריטריון להוספת קרואים בכלל: האם מוסיפים עליות רק בגלל קדושתו המיוחדת של היום, המתבטאת בקרבן מוסף, או שמא כל מעמד מיוחד של היום הנותן לקריאת התורה תפקיד ייחודי יכול לזכותו בעליות נוספות? אם האפשרות האחרונה נכונה, כי אז ניתן להוסיף קרואים בתעניות [מנהגנו כיום שלא להוסיף קרוא בתענית אינו סותר, מכל מקום, את הבנתנו את תפקידה של הקריאה בתענית; ייתכן שלמסקנה תפקיד זה של הקריאה אינו מצדיק עלייה נוספת.]

מנחה

לאחר שעמדנו על תפקידה המיוחד של קריאת התורה בתעניות נוכל לחזור לשאלתנו המקורית: מדוע יש צורך בקריאה בתורה במנחה של תעניות?

זמן המנחה נתפש כזמן הקריטי לתשובה בתעניות, כמתואר בספר עזרא (ט', ה): "ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ובקרעי בגדי ומעילי ואכרעה על ברכי ואפרשה כפי אל ה' א-להי". דבר זה מתבטא גם בזמנה של תפילת נעילה, שאותה ניתן להתפלל רק לעת המנחה.

מעתה יובן היטב מדוע צריכה לבוא במנחה, שיאה של תשובת התענית, קריאה בתורה - שאף היא חלק מתהליך התשובה של יום התענית.

יתרה מזאת: מתיאור סדר יום התענית במסכת מגילה (ל ע"ב) מתקבל, למעשה, הרושם שקריאת התורה נהוגה בתענית רק בתפילת המנחה: מחצית היום הראשונה הוקדשה להוכחת הציבור על מעשיהם, רבע היום הוקדש לקריאה בתורה ובנביא ורבעו האחרון של היום - לבקשת רחמים. להלכה אמנם נקבע שקוראים בתורה גם בשחרית [ראה על כך בלחם משנה על הרמב"ם הלכות תעניות פ"א הי"ז, למשל], אך חלק מסוים מתיאור זה אכן התקבל: אנו מפטירים בנביא רק במנחה. מנהג זה מתיישב כמין חומר על פי העקרונות שהעלינו בשיעור: היות יום התענית יום תשובה, השתלבות קריאת התורה בתפקיד זה של היום (שתי סברות העומדות בעינן על אף שאין אנו פוסקים כשיטה שיש להוסיף קרוא בתענית) והיות זמן המנחה שיאה של תשובת יום התענית.